סיפור עצוב ומכמיר לב, על ילד שחי וגדל כמעט לבדו. אמו נפטרה בלידתו ואביו רוב הזמן עוזב את האי ושט למשך ימים רבים לאן שהוא (לא מסופר בספר מה מעשיו ולאן נוסע).האי עליו מתנהלים חייו של ארתורו נמצא דרומית לנאפולי.
הספר מסופר מפיו של ארתורו הבוגר המתאר את האי את ביתו (קורא לו ארמון, בית הגברברים ,טירה)ואת חייו באי שמתמקד בעיקר מתקופת ילדותו עד גיל 18, גיוסו לצבא. התיאורים שלו שלווים, לא מאשימים עם קצת הומור.חיים חופשיים וקסומים בטבע באי, מעין גן עדן.
ארתורו הילד בתקופת ילדותו גדל על ידי נער-משרת של אביו. אביו נטש אותו רוב הזמן וחזר לאי לעיתים רחוקות וגם כשהיה נוכח, הי אדיש כלפי ארתורו. הנער-משרת ,סילברסטרו, גידל אותו על חלב עיזים והוא לימד אותו לדבר לקרוא ולכתוב. בנערותו ארתורו נשאר לבד שוב כי האומן של ארתורו התגייס לצבא. ארתורו חי בטירה שאביו ירש. טירה מוזנחת ועלובה. ארתורו משוטט עם הכלב כל היום, קורא ספרים ומתגעגע לאביו שאותו הוא מעריץ.לאחר זמן אביו התחתן עם נערה צעירה בת 16 , כמעט בת גילו של ארתורו (14) והיא חיה עם ארתורו בבית כי האב/בעל שוב עזב. הוא נאלץ להתמודד עם דמות נשית בתוך הבית דבר שמביא לרגשות חזקים של קנאה ,אהבה ושנאה לסירוגין .כשנונציאטה כשילדה לאביו בן (כרמינה) ארתורו ראה כיצד אמו החורגת מגדלת ואוהבת את בנה.
אי אפשר להישאר אדישים לסיפור של אלזה מורטנה, כל הדמויות בספר טרגיות, בודדות, סובלות ולא מאושרות. לאורך כל קריאת הספר תהיתי איך יכול להיות שילד גדל לבד בלי אדם מבוגר ואחראי לידו ללא מסגרת לימודים, אוכל ומשפחה. היום זה לא היה קורה במדינה מתוקנת שיש בה תנאים סוציאליים בסיסיים.
אלזה מורנטה כותבת נהדר מצליחה לרגש ,רק שנדמה לי שקצת מוגזם לחשוב שהסיפור אמיתי. יש בסיפור שילוב של בדיה וגם תיאור של מציאות חיים .

סמלי מאוד מבחינתי שאת הביקורת האחרונה של שנת 2013 אני כותבת על הספר הטוב ביותר שקראתי בשנה זו.

לאלזה מורנטה יש יכולת מופלאה ליצור דמויות מרגשות של ילדים. החיים של הילדים הללו אומללים בדרך כלל, אך הם אינם מעוררי רחמים, הם מצליחים להתרומם מעל לנסיבות הטראגיות של גורלם ונוגעים בנשמה בעיקר בגלל הראייה האופטימית על העולם ודמיון עשיר. כך היה אוזפה ב"אלה התולדות" וכך ארתורו ב"אי של ארתורו".

ארתורו בן ה- 14 חי על אי קטן ליד נאפולי שבדרום איטליה. הדבר היחיד שמייחד את האי הזה משאר האיים הנידחים באזור הוא בית הכלא הנמצא במצודה רמה. לא הרחק ממבנה מרשים זה, התגורר ארתורו באחוזה פרפיריאלית בגפו מאז ימי ינקותו. אמו מתה בזמן הלידה ואביו הפקיר את התינוק הרך לטיפולו של נער משרת ויצא למסעות ימיים שנמשכו חודשים רבים ולפעמים אפילו יותר. לאחר כשש שנים מתגייס האומן של ארתורו לצבא והילד הקטן נשאר לבדו באחוזה הקודרת והקרה מבלי שתהיה לו נפש אחת קרובה. כלבה מארחת לו חברה ומשמשת כאם, אב, חברה ואוזן קשבת ואילו אחד האיכרים מהאזור מגיע לבשל את ארוחותיו, אך נמנע מלהתייחס אליו כלל וכלל.

לכאורה, לא ברור כיצד יכול ילד לשרוד בתנאים כאלה? אני מניחה שאפילו ילדים שגדלו בין זאבים, הרגישו שיש להם משפחה ואילו ארתורו, פרט לאביו, שהיה דמות נפקדת ונערצת, אך לחלוטין לא המטפלת בחייו, לא זכה אף ללהקת זאבים כזו כמשפחה.
למזלו אוסף הספרים שנשאר באחוזה הצליח למלא את זמנו אותו הוא חילק בין קריאה לשיטוטים באי ומסעות בסירת העץ שלו לאורך חופי האי. בעזרת דמיונו הפורה, הצליח ארתורו להתנתק מהקור, הרעב והזוהמה שמסביב וחלם על הרפתקאות, מסעות נועזים, אבירים ומלחמות על הצדק.

עד גיל 14 גדל ארתורו כחיית פרא, חף מכל הכבלים שנער בגילו קשור בהם במקומות אחרים, ללא לימודים, עבודה, חברים ומשפחה, אך אירוע מכונן גורם לו להתבגר בבת אחת. כאשר שב אביו מאחד המסעות הוא מביא איתו כלה בת 16, כמעט בת גילו של ארתורו, שנאלץ להתמודד עם דמות נוספת בחייו, אישה בנוסף לכל, בבית בו כף רגלה של אישה לא דרכה מאז מות אמו בלידתו.

במבט לאחור, מגולל ארתורו המבוגר את סיפור התבגרותו. ההתמודדות עם הדבידות, גילוי רגשות, אכזבה, סודות כמוסים מתערבבים זה בזה ונרקמים לסיפור מזעזע ומרתק.

הדמויות, על אף היותם כולן דמויות טראגיות, נוגעות כל אחת ברגש אחר, אך אף אחת מהם לא משאירה אותך אדיש ובזה גדולתו של הספר בעיניי. זהו רומן התבגרות וחניכה אולטימטיבי ומומלץ וכמו גם בספרה הקודם של מורנטה אין סיכוי שבשלב מסויים דמעה לא תרד על הלחי.

רומן חניכה מרשים ומעמיק, הכתוב בכישרון רב על התבגרותו של ילד-טבע, הגדל באי קסום בים התיכון. ארתורו הוא ילד הגדל לבדו, אמו מתה בלידתו, ואביו, המטייל רוב הזמן בעולם, מגיח מעת לעת לחייו, ודמותו נערצת , בלתי מושגת, על גבול האלוהית. ממבט רחוק-השנים על חייו מספר ארתורו את סיפורו שמתחיל למעשה כמו חייה של חיה, נטול משמעת ופחד, המונע בעיקר על ידי דחפים ראשוניים כרעב ועייפות קור וחום, והמתנהל בתחומו הסגור והמבודד של האי הקסום שלו, המוקף ים כחול. חוויות ילדותו כוללות בעיקר שיטוט חסר תכלית ברחבי האי, שחייה וצלילה במפרצונים קסומים, איסוף קונכיות, שייט בסירות, קריאה של סיפורי הרפתקאות ומגורים בטירה מוזנחת ואפילה.
התבוננותו באביו, דמיונו המפותח וצורת החיים הייחודית שלו יוצרים בחייו ודאויות מוחלטות שאותם הוא מנסח לעצמו. אך אט אט, עם כניסת דמויות חדשות לחייו, הוא מגלה דברים על עצמו ועל סביבתו, על אהבה ושנאה, על פחד, על גבריות ועל נשיות. בחומת הוודאויות המוחלטות והילדותיות מתהווים סדקים, המורכבות והבלבול מערערים את שלוות קיומו התמים. בעזרתה, המודעת והלא מודעת, של נערה פשוטה ותמימה הוא מצליח לפרוץ את הבועה הסגורה של חייו, ולהתחיל לגבש לעצמו זהות עצמאית בוגרת ובשלה.

סיפור מיוחד, אטי למראה אך רצוף סערות נפשיות, עם כתיבה מתפייטת ויפיפה מרובת דימויים וסמלים מעוררי מחשבה.

'האי של ארתורו' הוא רומן התבגרות של נער אשר דרך סיפור התבגרותו מצליחה מורנטה באומץ לנסח משהו עמוק ונרחב בנוגע ליחסי גברים ונשים בכלל ולפתח תובנות פסיכלוגיות קיימות באופן סיפורי מרתק. אפשר לגמוע את עלילת הספר שמזמינה זאת בכתיבה אישית, ישירה וכמו בלתי מתחכמת, כמעין יומן פרטי אישי של נער מתבגר עם קורטוב פרספקטיבה המופיעה לעיתים, ומזמינה הצצה אינטימית אל פיסת חיים רוטטת וחיה.
ארתורו הוא נער שגדל באחד מאיי איטליה הנידחים, אמו נפטרה בלידתו, והוא גדל לצד אביו בטירת בית הגברברים, שהיא ירושת אביו מרומאי זר שהגיע לאי פרוצ'ידה וערך בו מסיבות פרועות לגברים בלבד והתאפיין בשנאת נשים. יותר מכל גדל ארתורו לבד, כשאביו משמש לו מודל נערץ להשראה ומשאלה להתחקות אחריו, כשהאב יותר נעדר מנוכח ומרבה לצאת אל מסעות ימיים מסתוריים.
דרך סיפורו של ארתורו, שנולד בסביבה גברית "טהורה" מנוכחותה של אישה (שכן גם סיפור גדילתו של האב וילהלם מכיל ניתוק מאם) מנסה מורנטה לנסח משהו מהמורכבות הטעונה שבין המינים. ארתורו גדל על ברכי משנת האיש מאמלפי, אותו זר מוזר אשר בטירתו (ששימשה בעבר מנזר נזירים עתיק) לא דרכה כף רגלה של אף אחת מנשות הכפר והאחרונה שבאה בין חדריו היתה אמו של ארתורו שמתה בהביאה לו חיים. תפיסתו של האיש מאמלפי רואה באישה כיעור מעצם קיומה, כיעור שלא ניתן למצוא בשום בריה בעולם מלבדה, כיעור אשר אין לו תקנה ומתבטא לא רק במראה אלא גם באישיותה ובאופן התנהלותה. יחס זה, שממשיך להדהד מדברי אביו הנערץ של ארתורו, מוליד בלבול בנער שמלא בכמיהה לאהבת אם ובו בזמן בוש בעצמו על כמיהה זו. יחס דיאלקטי זה הולך ומתפתח עם גדילתו של ארתורו וכמו מביט ביחסים המורכבים שבין גברים לנשים דרך מוטיב ההזדקקות, הכמיהה, המשאלה לקרבה וההשתוקקות אל הרוך, הקבלה, הכניעה, האהבה ללא מיצרים שיש בכוחה של אישה להעניק לצד השנאה העצמית שמולידה בגבר כמיהה זו עצמה. שכן, משאלות לב גבריות אלה עומדות בניגוד לאופי הגברי הנערץ - שאינו תלוי באיש, שאינו חפץ להתמסד לעולם, שאינו זקוק ולעולם אינו נזקק (אפיונים הבאים לידי ביטוי בדמות וילהלם גרצ'ה, אביו של ארתורו). עבורו גבר זה בושה היא להזדקק, עוון הוא לחוש חולשה וסכנה היא להיות פגיע ונזקק.
בתוך מצע זה, שמורנטה מיטיבה לשרטט באופן אנושי שאינו גולמי או סטראוטיפי ומשרת את עלילת ההתבגרות של ארתורו, צומח ארתורו הנער אל תוך בלבול גיל ההתבגרות (המכונה בספר "גיל כפויי הטובה") ואם עד לגיל זה חי בקונפליקט בין כמיהתו לאהבת אם לבין נאמנותו לאביו פחות או יותר בשלום, הרי שמגיעה סערת הנערות ומפרה את האיזון ברעש ובטלטלה גדולה.

מדובר בספר לכאורה הרבה פחות יומרני מיצירות קודמות של מורנטה - הוא קצר משמעותית מן הרומנים הגדולים "כזב וכישוף" ו"אלה תולדות" ומביא הצצה לדמות אחת, במקטע חיים אחד ולא נרחב ביותר, ובכך בעיני כוחו. דווקא המינימאליזם היחסי שנוהגת מורנטה - כביכול סיפור איזוטרי על אי נידח, על ילד נידח, מצליח לנסח באופן מעורר הערכה עצומה משהו שמצוי מעבר לו וחוצה זמנים וימים.

מומלץ מאוד!

ספר נפלא! אם שאלתם את עצמכם מי גר באחוזות המדהימות על הגבעות השוממות באיטליה תקבלו תשובה מרתקת. סיפור ילדותו והתבגרותו של ארתורו הוא סיפור אהבה נפלא. ואלזה מורנטה מכניסה את הקורא לעולם של סודות אפלים ויחסי אהבה לא צפויים ומורכבים. זה ספר שאי אפשר להניח לרגע אלזה מורנטה כמו באלה תולדות לוקחת למסע ועד שהוא לא נגמר פשוט אי אפשר לעזוב

האי של ארתורו יהיה בעיניי אחד ספרי ההתבגרות הטובים ביותר שנכתבו. היות ועוד לא קראתי את כולם, אני עוד לא מכתירה אותו כטוב ביותר.

האי המבודד, הדמויות המעטות, הדלילות החיצונית כביכול במידע, מאפשרים למורנטה להגיע לנבכי נשמתו של ארתורו. היא מנתקת אותו מהשפעות חיצוניות ועושה בו ניסוי, לראות כיצד יתבגר, מה יעשה? והוא עושה והוא חי והוא גדל לאדם בעל דעות, יכולות, וכל כך הרבה מודעות.

גדולתו של הספר, בעיניי, נעוצה בכך שהיא עושה את ההפשטה בשבילנו, הקוראים. המטרה היא לאפשר לקורא להתרכז בעיקר, בנשמתו של ילד שגדל, והתהליך שהיא מעבירה אותו הוא תהליך שבו כל אחד ואחת מאיתנו יכול למצוא את עצמו ולגלות כמה התחושות, השאלות, הבילבול ודרכי החשיבה השונות, הן כל כך דומות ולכן הספר כל כך קסום.

מורנטה מעניקה לקורא, מראה אישית אל שלב ההתבגרות הראשוני והאישי.

שאפו.

ספר מקסים. כתיבה נהדרת. נהניתי מכל רגע. זה היה התענוג שלי בכל סוף שבוע בחודש וחצי האחרון. (אין זמן אחר לקרא) מומלץ בכל הלב, במיוחד שזה הספר הראשון שלי של אלזה מורנטה שסוף כל סוף קראתי.

ספר יפה מאוד
המגולל את סיפורו של ארטורו נער צעיר החיי באי עם אביו ,אימו מתה בהיוולדו.בספר אנו מתוודעים לעולמו הפנימי,עולם של ילד אשר מעריץ לחלוטין את אביו -רואה בו איש יפיפה ,חזק,ואמיץ איש כל יכול,ארטורו מחפש כל דרך להיתקרב לאביו ולהרשים אותו ,לעורר את האהבתו,וגם חושב רבות על אימו שלא הכיר שיש בידו רק תמונה,הוא מתגורר רוב הזמן לבדו בביתו מפני שאביו כל הזמן מפליג בספינתו מתרחק מהאי ומשאיר את ארטורו לבדו,מבחינת ארטורו אביו מסתורי ,לא מובן ,ולא מושג ולכן הוא מרשה לעצמו לדמיין את אביו כגיבור מפני שלדעתי הוא איננו יכול לשאת את המחשבה שאביו נוטש אותו לחינם הוא רוצה להאמין שאביו עוזב אותו כל פעם בשביל מטרה הכרחית.יום אחד באה אל ביתם אישה זרה לארטורו שהבין שהיא כלת אביו אך היא בת גילו. ארטורו נתון לתסכול וחוסר הבנה ,הוא מעולם לא חיי עם אישה ,ולעולם לא הכיר את המין הנשי,הוא נמתח בין שנאה חזקה מאוד לאישה הצעירה שגנבה לו במעט את אביו,לבין הסקרנות הגדולה והתשוקה הגדולה שהייתה לו כלפיה.
זהו ספר התבגרות מדהים,של הבנה שההורה שלנו איננו גיבור ,ולא קדוש,ולפעמים הוא גם נוול מוחלט שאיננו מבין מהו עושה,ואין מאחורי מעשיו כלום,לפעמים קשה לעכל זאת ,והילד מעדיף לסמוך על הוריו בעיניים עצומות מפני שהמחשבה שמי שגידל אותך טועה זו לפעמים מחשבה מטלטלת מדיי למוחו של ילד קטן,מטרידה מדיי ומפחידה מדיי.

ספר פשוט נפלא. סיפור התבגרות והתפקחות למציאות שלפעמים לא רוצים לראות. עכשיו הציפיות שלי מ"אלה תולדות" הרקיעו שחקים.