****
היתה ביקורת.
הבנתי שיצא סוף סוף הספר הראשון בטרילוגיה השנייה של ״הערפילאים״.
כמובן שלא היתה התלבטות בכלל, למרות השם הנוראי הזה (מסג? מה זה? וזה עוד בלי לדבר על הפרפראזה המטופשת על ״חוק וסדר״)
אבל עברתי בצומת ספרים, וקניתי. גם בגלל שזה סנדרסון, וגם בגלל שספרים כאלה הם אולי בדיוק הסחת הדעת שאני צריך עכשיו.
אם טרילוגיית ״הערפילאים״ התרחשה באיזה מין עולם ימי-הביניים-רנסנס כזה, טירות-אבירים-אצילים שגרתי, אז ״מסג״ מדלג עם ההיסטוריה קדימה, והפעם מדובר במין מערבון סוף המאה ה-19, גילוי החשמל, רכבות, כרכרות בלי סוסים וכל החרא הזה.
בקצרה, המעבר לא מיטיב במיוחד עם הספר, שהוא אמנם מעניין ואפילו מותח בחלקו אבל מרגיש מגושם ונוקשה, כנראה בשל הניסיון השקוף להעתיק את הקסם - תרתי משמע - מהטרילוגיה הראשונה לתקופה אחרת, שבה גיבורי הספרים הקודמים הפכו לכעין מיתולוגיה היסטורית.
משהו אולי עובר, זה לא ספר רע, אבל מרגיש מאולץ, עמוס במינוחי מתכת טכניים שהרגישו מוגזמים ו... טוב, טכניים.
את עניין הטירות והאבירים בפנטזיה הצלחנו לבלוע איכשהו, בהשעייה מאומצת של הספק, אבל מה הסיכוי שעולם שונה בתכלית משלנו יעבור את אותן תהפוכות היסטוריות ויגיע למין מערב-פרוע, עם מוטיבים מובהקים (כמו אקדחים, רכבות, עיתונים תקופתיים וכן הלאה) שאנחנו מכירים ממערבוני ספגטי, רק בתוספת של כל עניין המתכות, הכוחות, האלומנטיקה וכל זה? מההתחלה זה נראה לי קלוש, וככל שהתקדמתי בקריאה זה עלה יותר ויותר על העצבים.
ובכל זאת, כאמור, לא ספר רע. איכשהו התקשיתי לשחזר את הכיף שליווה אותי בקריאת ״הערפילאים״, שהרגיש ראשוני ומלהיב, וכאן מנוסה ויגע.
שנה טובה לכולכם. ובריאות איתנה.
****


















