סנדרסון הזה פשוט א נס לחו, עלילה מרתקת ודמיונית להפליא. יבואו האנשים המשכילים והאינטלקטואלים ויעקמו את פיהם שהספר ירוד ברמתו האינטלקטואלית. בכל זאת רומן מעולה למי שאוהב סגנונ כזה.

בסוף טריולגיית הערפילאים, עם כל הנאתי ממנה, כבר קצת נמאס.
היה נחמד לגלות את התשובות לכל השאלות ולראות איך כל הקצוות נקשרים ובכל זאת, היתה תחושת מיאוס קלה.
בזמנו חשבתי שלסנדרסון יש בעיה עם בניית דמויות.
ולא הצלחתי לשים על זה את האצבע.
כי נכון שהדמויות שלו פלקטיות ושטחיות, אבל קורה לפעמים שאני מוצאת את עצמי מזדהה או מרגישה אכפתיות כלפי דמויות ספרותיות קלישאתיות או שטחיות.
לא אצל סנדרסון. אף פעם לא.
עכשיו, אחרי שצברתי עוד קצת קילומטראז' סנדרסון, אני חושבת שהבעיה עמוקה יותר.
הבעיה היא שסנדרסון מתעניין פי אלף יותר בעולם שהוא בונה, בחוקיות ובחידתיות שלו, מאשר בדמויות. באנשים.
כן, הוא מעלה קצת תהיות פילוסופיות-מוסריות פה ושם, כן הדמויות שלו עוברות איזושהי התפתחות, אבל עושה רושם שהלב שלו לא שם, הלב שלו בחוקיות, בקסם, בעולם הסובב.
וזה מצויין אם אתה, נגיד, ממציא משחקי מחשב.
פחות אם אתה סופר.
כי פנטזיה טובה היא תמיד על אנשים (גם אם האנשים האלה הם בעצם דרקונים או פיות או משהו), בניגוד למה ששונאי פנטזיה חושבים, העולם מסביב הוא לא העיקר. האנשים הם העיקר.
נכון, סנדרסון הוא סופר פנטזיה ידוע ומצליח, והספרים שלו באמת כיפיים... אבל לא מצליחים להיות מעבר לזה.

אז איפה הייתי?
כן, הערפילאים, שקצת מיציתי עוד לפני שהספר הזה, סוג של המשך לטרילוגיה, יצא לאור בעברית.
והיתה גם ביקורת שלילית של אלון.
אז למה בכלל לטרוח?
ובכל זאת קראתי... והאמת שנהנתי.
העולם הימי-ביניימי של הטרילוגיה הקודמת מוחלף כאן בעולם בסגנון מערבונים, כולל שוד הרכבות הבלתי נמנע.
הגיבור עשוי ללא חת, הסייד קיק משעשע, ההומור יבש כמצופה מהז'אנר, הצלע הנשית היא, אמ, ובכן, גנרית משהו, והספר דקיק, בפרט ביחס לספרי סנדרסון הסטנדרטיים.

הסוד הוא כנראה בציפיות הנמוכות, ופה כתיבת הביקורת נתקלת בבעיה:
אם אמליץ בחום - הציפיות יעלו ובעקבותיהן תבוא אכזבה.
אם אשמיץ בהתלהבות - הציפיות ירדו, אבל מי יקרא, אחרי כל הביקורות הפושרות?

אז מה תכלס?
נשאיר את זה ככה.

****





היתה ביקורת.
הבנתי שיצא סוף סוף הספר הראשון בטרילוגיה השנייה של ״הערפילאים״.
כמובן שלא היתה התלבטות בכלל, למרות השם הנוראי הזה (מסג? מה זה? וזה עוד בלי לדבר על הפרפראזה המטופשת על ״חוק וסדר״)
אבל עברתי בצומת ספרים, וקניתי. גם בגלל שזה סנדרסון, וגם בגלל שספרים כאלה הם אולי בדיוק הסחת הדעת שאני צריך עכשיו.
אם טרילוגיית ״הערפילאים״ התרחשה באיזה מין עולם ימי-הביניים-רנסנס כזה, טירות-אבירים-אצילים שגרתי, אז ״מסג״ מדלג עם ההיסטוריה קדימה, והפעם מדובר במין מערבון סוף המאה ה-19, גילוי החשמל, רכבות, כרכרות בלי סוסים וכל החרא הזה.

בקצרה, המעבר לא מיטיב במיוחד עם הספר, שהוא אמנם מעניין ואפילו מותח בחלקו אבל מרגיש מגושם ונוקשה, כנראה בשל הניסיון השקוף להעתיק את הקסם - תרתי משמע - מהטרילוגיה הראשונה לתקופה אחרת, שבה גיבורי הספרים הקודמים הפכו לכעין מיתולוגיה היסטורית.
משהו אולי עובר, זה לא ספר רע, אבל מרגיש מאולץ, עמוס במינוחי מתכת טכניים שהרגישו מוגזמים ו... טוב, טכניים.
את עניין הטירות והאבירים בפנטזיה הצלחנו לבלוע איכשהו, בהשעייה מאומצת של הספק, אבל מה הסיכוי שעולם שונה בתכלית משלנו יעבור את אותן תהפוכות היסטוריות ויגיע למין מערב-פרוע, עם מוטיבים מובהקים (כמו אקדחים, רכבות, עיתונים תקופתיים וכן הלאה) שאנחנו מכירים ממערבוני ספגטי, רק בתוספת של כל עניין המתכות, הכוחות, האלומנטיקה וכל זה? מההתחלה זה נראה לי קלוש, וככל שהתקדמתי בקריאה זה עלה יותר ויותר על העצבים.

ובכל זאת, כאמור, לא ספר רע. איכשהו התקשיתי לשחזר את הכיף שליווה אותי בקריאת ״הערפילאים״, שהרגיש ראשוני ומלהיב, וכאן מנוסה ויגע.

שנה טובה לכולכם. ובריאות איתנה.

****

יש לי 'גילוי נאות' לפני כתיבת הביקורת.
אני מכור לברנדון סנדרסון.

ווקס הוא אוכף חוק רציני בארצות הספר. אבל בבירה אלנדל, הוא הלורד ווקסיליום לדריאן.
האם הוא ילך בעקבות החובה שלו למשפחתו או החובה שלו כאוכף חוק?
תקראו ותגלו. למרות שכנראה ניחשתם..

אז... מי אהב את הערפילאים? זה בשבילכם.
מי אהב את שרלוק הולמס? זה גם בשבילכם.
זה בדיוק מה שסנדרסון מביא לנו הפעם. שילוב מושלם של שניהם.

אם בסדרת הערפילאים חלק ניכר היה הבנת מערכת הקסם,
ואיך הדמויות לומדות את השימוש בו, בחוק ומסג, סנדרסון סומך על כך שאנחנו כבר יודעים את כל זה.
הדמויות כבר משתמשות ותיקות בכוח שלהם ולכן אנחנו נכנסים ישירות לתוך הבלאגן.

זה ממש מדהים לראות איך אומניות האלומנטיקה משתלבות עם ההתפתחות הטכנולוגית בעולם.
ככה היה נראה עידן הקיטור אם היה לנו כוחות קסם.
ובכך הספר שונה מעולמות אחרים של סנדרסון, שבהם הטכנולוגיה קפואה ולא משתנה לא משנה כמה זמן עובר.
זה ממש מדהים לראות איך זה משתלב ביחד.
אני מחכה לספר ההמשך..