ספר המשך לספר "איתנו זה נגמר", שללא הקריאה של הספר הקודם לא ניתן להבין על מה העלילה.
לעומת הספר הראשון, "איתנו זה מתחיל" מתמקד הפעם בשתי זוויות ראייה- זווית הראיה של לילי וזווית הראיה של אטלס. אני בד"כ לא אוהבת סגנון כתיבה כזה אך בגלל אהבתי לסופרת וסקרנותי להמשך העלילה לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את הסגנון החדש.
חייבת להגיד זה לא גרע מהספר לרגע, אלא אפילו להפך- הוסיף לו והמון! הפעם אנחנו הקוראים זוכים לצלול לתוך המחשבה והרצונות של אטלס ולהכיר קצת יותר בבירור סיפור אהבה מרגש משני צדדי המטבע.
הספר פחות מתמקד בדברים הרעים ונותן במה לאהבה יפה חסרת מעצורים. הוא גורם לך להתאהב בדמויות הרבה יותר ממה שחשבת שאהבת אותן מקודם ומשאיר אותך עם כאב של לב שבור מההבנה שאתה צריך להיפרד מהדמויות בגלל שהגעת לעמוד האחרון.
בעיני, הספר הזה הרבה יותר טוב מהראשון. הכתיבה שלו יותר ריאליסטית ותואמת את התקשורת האמיתית של בני אדם (ולכל מי שתוהה- קראתי את הספר בשפת המקור ולא בתרגום. כך שהשפה לא יכלה ללכת לאיבוד), הריגוש בו הרבה יותר חזק, הדמויות הרבה יותר בשלות והקו עלילה הרבה יותר מרצה.
כמו בכל ספר של קולין הובר, מאוד קל לצלול לקריאה, השפה מאוד נוחה וקלה להבנה, הדמויות מאוד פשוטות להזדהות והעלילה טובה ולא מתאמצת מדי.
לסיכום- ספר מצוין, הרבה יותר מקודמו. מומלץ מומלץ מומלץ!

כשהייתי בכיתה ו', חברה שלי סיפרה לי על הספר הזה. אמרה שהיא קראה אותו וזה הספר הכי מוזר שיצא לה לקרוא והיא לא מבינה איך בכלל אפשר לאהוב אותו.
בכיתה ט', הלכתי להצגה על הספר וגם לא הצלחתי להבין מי נגד מי, מה קו העלילה ולמה היא ככ מוזרה.
לפני שנה, מצאתי את הספר הזה באחת הספריות ברכבת והחלטתי שאני חייבת לקרוא אותו כדי לגבש עליו דעה אישית ולהבין מה ככ מעניין בו שכולם ככ מדברים עליו.
אז לאחר שקראתי אותו אני יכולה להגיד לכם שוואו!
מארק האדון (הסופר) מצליח להעביר בצורה מופלאה מחשבה של ילד על גבול הספקטרום הסובל מתסמונת אספרגר. אפשר להרגיש את הכאב שלו, האושר שלו, הקושי שלו וכל חוויה שהוא חווה מהנקודת מבט שלו.
הקו עלילה אומנם לא הכי מתפתח, ואין איזה מתח עוצר נשימה, אך הידע שאתה צובר במהלך הקריאה והמחשבות שהספר נותן לך שווים את ההשקעה של הזמן שלך בספר הזה.
אני אוהבת ספרים שמפתחים אותך ומלמדים אותך דברים חדשים. אחד הדברים היותר זכורים לי מהספר הזה הוא בעיית מונטיהול. מתמטיקה אף פעם לא ריגשה אותי, אבל כריסטופר הצליח להסביר לי את הבעיה המשוגעת הזאת ואני לא מצליחה להפפסיק להתלהב ממנה.
ספר שבמהות שלו מאוד מאוד מזכיר לי את "התפסן בשדה השיפון"- הסגנון האהוב עליי. ספרים שגורמים לך לחשוב לטווח הרחוק.
לונג סטורי שורט כמו שאומרים, אחלה ספר לאוהבי הסגנון המוזר של הספרים, קצת לא ברורים ועם הרבה מחשבה מעבר.
מומלץ ביותר!!

תקופה ארוכה שלא יצא לי לקרוא ספרים. עבודה, שגרה, טלפון ששואב ובעיקר סדרות.
למזלי הגיע כיפור בו עוזבים הכל והיד נמשכת לעבר הספר שקרץ לך הרבה זמן.
אתחיל בזה שהתחלתי וסיימתי את הספר באותו היום. דבר שלא קורה הרבה בעיקר לא בתקופה האחרונה. ספר קריא ביותר, שפה קלילה, עלילה מובנת, אהבת נעורים ובעיקר בעיקר מעביר את הזמן בצורה הטובה ביותר.
העלילה מדברת על מדלין, ילדה הסובלת ממערכת חיסון חלשה במיוחד, המתבטאת באלרגיות חמורות למרבית הדברים הקיימים בעולם. ילדה שכל החיים גדלה בתוך החדר שלה ללא אפשרות לצאת לעולם החיצון ולגלות אותו. באחד מן הימים, בהיותה בת 18, מגיעים שכנים חדשים מעבר לביתה. מדלין מבחינה בבחור צעיר ומחליטה לעקוב אחריו במבטה עד שמגיע היום בו הם מחליטים להתכתב במחשב. משם כבר סיפור שאני לא הולכת לספר מחשש לספוילרים.
סגנון הספר מאוד מזכיר את "אשמת הכוכבים" וזה בדיוק הוייב שהוא נותן לאנשים שמחפשים ספרים בסגנון.
להגיד שזה ספר אחד הטובים שקראתי? לא. ספר טוב שמעביר את הזמן בקלילות? לחלוטין כן!
נהנתי מאוד אך לא הייתי משתגעת ממנו עכשיו :)

כמו רוב הספרים אצלי בחדר, גם הספר הזה שכב אצלי על המדף הרבה מאוד זמן. השם שלו נורא סיקרן אותי "היינו שקרנים". למה דווקא היינו? למי הם שיקרו? איך הם השתנו? מי הם בכלל? התקציר לא עזר לי בפיצוח השם וגם לא בהבנת העלילה. לא קראתי על הספר שום ביקורות, שום תקצירים ושום גלום. התחלתי לקרוא אותו בלי שום ידע קודם, ואני מודה על זה שלא קיבלתי עליו שום מידע. הספר במילה אחת- יפייפה. בהתחלה אומנם נורא קשה להבין את צורת הכתיבה של לוקהארט בגלל המטאפורות הארוכות והככ מוחשיות שהיא תיארה. "ואז הוא שלף אקדח וירה לי בחזה" קראתי כמה פעמים את השורה הזאת במטרה להבין את ההקשר לסיפור, ורק לאחר כמה פעמים הבנתי שכל התיאורים הככ מוחשיים שהיא כותבת הם בעצם מטאפורות לרגשות ותחושות. הצורת כתיבה שלה ללא ספק יוצאת מן הכלל, מרגשת, וקלה לקריאה.
התחלתי לקרוא את הספר ולא ככ מצאתי את הפואנטה בו. לפי הביקורות מאחוריי הספר ראיתי שאמורה להיות תפנית בעלילה, אבל באמת לא ידעתי איך אפשר להפתיע בסיפור הזה. מה אני אגיד לכם? הופתעתי. הופתעתי מאוד. לדבר כזה באמת לא ציפיתי. לגמריי תפנית בעלילה מטורפת. מה לעזאזל?? מה קרה שם?? איך?? למה?? מההה?? כל השאלות האלה הסתובבו לי בראש ולא יצאו. המשכתי לחשוב על סוף הספר הרבה ימים אחריי שסיימתי לקרוא אותו. עד עכשיו הוא לא יוצא לי מהראש. למרות שאתה חושב שהגיבורים לא נכנסו לך ללב ושלא התחברת אליהם, אתה מבין כמה לוקהורט הצליחה להחדיר לך אותם ללב.
אחד הספרים היפים שקראתי בזמן האחרון. מלבד העלילה הסוחפת והמטאפורות היפות, נמצאת גם ביקורות על רדיפת בצע. "מי הרג את הנסיכות? הדרקון או אבא שלהן?" מלא נקודות למחשבה ומלא משפטים שלא נותנים לך מנוחה.
אין לי יותר מה להוסיף. לגמריי ספר שלא יעזוב אותי עוד הרבה זמן.

משום מה החלטתי לא לקרוא רצוף את סדרת הספרים הזאת. אחריי כל ספר בחרתי ספר אחר לקרוא רק כדי להביא לעצמי לנוח מכל ה"וואדפאק" שחוויתי. בדיעבד כשאני חושבת על זה, אני שמחה שבחרתי לקרוא את הספר הזה ככה. אני שמחה שיצא לי "לחיות" עם הסדרה הזאת כמעט שנתיים רצוף. אני שמחה שיצא לי להתענג לאט לאט עם הספרים האלה ולהבין אותם קצת יותר טוב מאלה שקראו מהר. אני לא אשקר ואגיד שאהבתי את הסדרה הזאת מהספר הראשון. לא. שנאתי את הספר הראשון. כריסטיאן היה מגעיל, אנה הייתה סתומה והעלילה? העלילה לא הייתה נוכחת. עם הזמן ועם הספרים הגיעה העלילה והתחילה להתפתח נורא מעניין. התלחתי לקבל תקווה שהסדרה הזאת יכולה להיות טובה. בספר השלישי כבר הבנתי שהתאהבתי. העלילה הייתה מעניינת, אנה גידלה לעצמה קצת עמוד שדרה, כריסטיאן התרכך ונהיה הרבה יותר רגיש ונחמד ולאט לאט גם מושלם. לא חושבת שיצא לי לקרוא לפניי כן ספר שהגיבור הראשי שם ככ השתנה. מהכריסטיאן הסאדיסט, המגעיל, החסר רגש והסגור התפתח כריסטיאן האוהב, הרגיש והמלא שמחת חיים. א ל ג'יימס ניסתה להכניס קצת מתח/ אקשן לסיפור ועמדה במשימה הזאת טוב מאוד. אומנם, המתח היה לרגעים ספורים בלבד, אך זה עדיין הוסיף מאוד לספר והראה שהיא אכן סופרת שיכולה להתפתח בכתיבה שלה לעוד הרבה כיוונים.
לסיכום אני רוצה להגיד שהספר הזה נכנס לרשימת הספרים האהובים עליי ונורא קשה לי להיפרד מהסדרה הזאת. וכמו שאני אומרת תמיד: מי שלא אהב את סדרת הספרים הזאת, כנראה הפסיק את הקריאה שלו בספר הראשון.

כמו רוב הספרים שאצלי בבית, גם זה שכב הרבה זמן על המדף, עד שיום אחד הוא תפס לי את העין והחלטתי לקרוא. סיפור על ילדה שהתאבדה והחליטה להקליט את 13 הסיבות להתאבדות שלה. ספר מאוד קריא. סיימתי אותו ביומיים- שלושה, מה שבד"כ לא קורה כי אני אחת שאוהבת לקחת את הזמן שלי עם הספרים. אבל הספר הזה ריתק אותי. והרגשתי מחויבת לסיים לקרוא אותו הכי מהר שאפשר.
אין בו פרקים ברורים. אני אוהבת לקרוא ספר שיש בו בפרקים ברורים ולא שחילקו את הספר לארועים או לנקודות מבט שונות, זה דיי מעיק עלי ואני לא הכי מעדיפה את הספרים האלה. אבל בגלל שכל עלילת הספר קורת ביום אחד התגמשתי ולא "התעצבנתי" על הסופר שבחר לחלק ככה את הספר (בצורה של 13 קלטות).
בגדול אין הרבה מתח בספר (זה גם לא הז'אנר) אבל הספר כן מצליח לשאוב אותך אליו ולגרום לך לרצות להמשיך לקרוא.
אני אוהבת ספרים שגורמים לך לחשוב אחריי זה, ומביאים לך איזשהי נקודת מבט חדשה על החיים, ו"13 סיבות" הצליח להביא לי נקודה למחשבה. הוא הראה לי שלא תמיד מה שטריוויאלי לאנשים מסויימים, טרווילאלי לכולם. צריך לשקול כל מעשה שלך ולראות שאתה לא פוגע באף אחד, כי יכול להיות שמה שלך נראה שטותי, לאחר זה נראה כסכנת חיים.
המסר בספר דיי ברור, והוא לא להתעלם מאנשים שקשה להם או שמראים סימנים של דיכאון או עצב. אלא לבוא ישר ולהוציא אותם מזה, לא לחכות שכבר יהיה מאוחר מדי.
אי אפשר להגיד שהספר השאיר עליי ממש רושם ואני לגמריי לא יכולה להגיד שהוא "וואו" אבל כן שווה לקרוא אותו, הוא נחמד בהעברת זמן- ספר קליל.

ישר איך שסיימתי לקרוא את הספר הראשון רצתי לספריה לקחת את הספר השני- את הספר הזה. מיד התחלתי לקרוא, וישר בפרקים הראשונים הבנתי שהספר הזה הולך להיות ממש שונה מהספר הראשון. הספר הזה השתנה 180 מעלות מהספר הקודם. המתח המטריף הזה שלא היה קודם, העלילה שהתפתחה במהירות, והלחץ שליווה אותי למשך כל הספר הפך לי את הספר לאחד הספרים האהובים עליי. א ל ג'יימס פשוט שינתה את ז'אנר הכתיבה שלה בצורה ככ דרסטית שאני עד עכשיו לא יכולה להתאושש, מאירוטיקה למתח. הספר הזה הוציא ממני המון רגשות, ברובן שוק ורצון לא הגיוני להמשיך לקרוא.
ציפיתי מהספר שיהיה כמו הקודם- עלילה רדודה וחסר מתח אך הוא הפתיע אותי ממש ממש לטובה ופשוט השאיר אותי פעורת פה.
בקיצור- אנשים שאומרים שהם לא אוהבים את סדרת הספרים כנראה הפסיקו את הקיאה שלהם בסוף הספר הראשון.
המילה היחידה שנשארה לי לומר היא: וואו.

קצת לפניי ה14 בפברואר 2016 שמעתי לראשונה את השם "חמישים גוונים של אפור". ראיתי את הטריילר ה"סדיסטי" והבנתי שזה הולך להיות הסרט המדובר של החורף. לאחר כמה זמן גיליתי שהסרט מבוסס על ספר וזה רק החלק הראשון מתוך שלושת הספרים הקיימים. אני בדרך כלל לא בן אדם של לראות סרט לפניי ספר, אבל הסרט הזה משך אותי מסיבה לא ברורה והחלטתי לראות אותו עם חברות. התאהבתי בסרט.ראיתי אותו אח"כ אוליי עוד 5 פעמים והתאהבתי בו שוב ושוב. למרות כל התגובות הרעות המשכתי לאהוב אותו. תמיד רציתי לקרוא את הספר אבל איכשהו לא מצאתי את הזמן.
בערך לפניי חודשיים לקחתי בפתאומיות מוחלטת את הספר מהספריה, וישר התחלתי לקרוא. הופתעתי לגלות שהספר מאוד שונה מהסרט, יש בו הרבה יותר פרטים, הרבה יותר "תחושה", הרבה יותר רקע ומידע. (ברור בכל ספר זה ככה). הדמויות מאוד עיצבנו אותי במיוחד כריסטיאן גריי "הלא שפוי". התעצבנתי מאוד בספר, כל פרק שהייתי מסיימת הייתי מקללת את כריסטיאן גריי ואת אנה סטיל. אמרתי על כריסטיאן שהוא מזעזע אותי ועל אנה אמרתי שהיא טיפשה ברמה. למרות העצבים, המשכתי לקרוא (כי הסקרנות שלי הורגת אותי) עד הסוף.
ישר אחריי שסיימתי לקרוא את הספר, לקחתי את המחשב והתחלתי לראות את הסרט "שהתאהבתי" בו.
הרסו. לי. את. הסרט.
עכשיו הבנתי למה התכוונו בזה שהסרט היה גרוע. בסרט היו חסרות מלא סצנות חשובות, מלא דיאלוגים חשובים, הרבה פרטים שלא הכניסו/שינו. כמות העצבים שחטפתי במהלך הסרט הייתה הרבה יותר גדולה מהעצבים שחטפתי בזמן שקראתי את הספר. הסרט מהר מאוד ירד לי מרשימת הסרטים האהובים, ונכנס אפילו לרשימת הסרטים השנואים.
רק לאחר שראיתי את הסרט בפעם הארונה אני יכולה להגיד שהספר כן היה מעניין ושווה קריאה.
אני מאוד סקרנית לגלות מה יקרה עם כריסטיאן ואנה בספר הבא ולכן לא אוכל להגיד שלא אהבתי את הספר, כי אכן, הספר סיקרן אותי.

אחריי שקראתי את ״אשמת הכוכבים״ הייתי במוד מטורף של ג׳ון גרין וקניתי את רוב הספרים שלו, בינייהם היה ״מחפשים את אלסקה״. הוא שכב אצלי דיי הרבה זמן, ולא מתוך אי רצון לקרוא אותו, אלא מתוך חוסר זמן והרבה ספרים אחרים. החלטתי לשים אותו ליד המיטה שלי, ככה שאני תמיד אזכור שיש לי אותו ושאני ממש רוצה לקרוא אותו.
הייתי באמצע ספר אחד, והוא היה דיי משעמם וכבר לא היה לי כוח לקרוא אותו, ופתאום בזווית העין ראיתי את ״מחפשים את אלסקה״. חשבתי דקה והחלטתי לעזוב את אותו הספר ולעבור לקרוא את ״מחפשים את אלסקה״.
החברות שלי נורא לחצו עליי לקרוא את הספר הזה, ושיבחו אותו מעל ומעבר והתחלתי לקרוא אותו בשיא ההתרגשות והנלהבות.
אני בדרך כלל לא בן אדם של ספר ללא פרקים, ספר שכתוב בצורה מוזרה עם פרקים שהם כביכול ״ספירה לאחור״ של משהו. קראתי את הספר וממש רציתי לדעת מה כבר קורא שם שככה המספר סופר לאחור את הימים.. החברות הזהירו שהספר הזה יוציא ממני דמעות. אבל את האמת.. אפילו דמעה אחת לא זלגה ממני.. זה היה ככ צפוי שהיא תמות בתום הספירה.
אבל הספר לא נגמר, והמספר המשיך למספר את הימים שאחריי.
אני בן אדם שאוהב מתח אבל שבסוף הכל מתבהר, והספר הזה פשוט הוציא ממני את כל העצבים שהיו לי! ככ רציתי לדעת איך היא מתה! למה היא יצאה בכזה טירוף מהבית ספר ונסעה במהירות ככ מופרזת, על מה לעזאזל היא חשבה?? אבל ג׳ון גרין רק מתח אותי ומתח, עד שלבסוף הגיעה הגאולה שלי וסיפרו לי את ההשערה למותה והגוף שלי סוף כל סוף נרגע.
אני מאוד אוהבת את הדיכאון והמשפטים שגורמים לך לחשוב בספר. ״איך אי פעם אצליח להיחלץ מהמבוך הזה?״ ״אתם מעשנים בשביל הכיף, אני מעשנת בשביל למות״.
עם כל כמה שהספר הזה הוציא ממני רגשות או יותר נכון עצבים שספרים אחרים לא הצליחו להוציא ממני, עדיין לא הכי התלהבתי ממנו כמו שאר החברות שלי. לא ממש מבינה סביב מה כל ההתלהבות בספר הזה ואם להגיד את האמת ציפיתי ממנו להרבה יותר. כך שבשורה התחתונה התאכזבתי.