אני יושבת לי בבסיס ורואה את שותפתי למשרד קוראת ספר לא מוכר בכלל. מתוך סקרנותי ואהבתי לספרים, שאלתי אותה מה זה הספר הזה והאם הוא מעניין. היא סיפרה לי שזה אחד הספרים הטובים שהיא קראה בחיים שלה, ושהיא לגמריי ממליצה לי עליו. לקחתי לה אותה מהידיים והתחלתי לקרוא את התקציר. לא ברור בכלל. מדבר על המחיר של הספר והאם הוא שווה את הכסף. מה?? זאת הייתה השאלה הראשונה שעלתה לי לראש. סובבתי את הספר וראיתי "סיפורו של דור הטינדר והרטלין". שניי הדברים האלה הספיקו בשביל לסקרן אותי ולגרום לי להשאיל ממנה את הספר ולקרוא.
העמוד הראשון- שכבתי עם זאתי.
העמוד השני- שכבתי גם עם זאתי.
העמוד השלישי- אני חושב על אהבת חיי אבל שוכב עם ההיא.
אוקיי.. הבנתי על איזה ספר נפלתי. יצא לי לקרוא גם ספריי אירוטיקה, זה לא מפחיד אותי. אני נותנת לספר הזדמנות נוספת וממשיכה לקרוא בתקווה לפואנטה ולהתרגשות בסוף הספר כמו שהיה לשותפתי למשרד. אני קוראת וקוראת וקוראת והופ אני כבר בסוף הספר ועדיין לא מצאתי בו עניין.
הספר באמת נורא קליל ונחמד להעברת הזמן אך חסר פואנטה לחלוטין. שום תוכן, שום נקודות למחשבה, שום עיניין. נטו סיפור חיי המין הלא ככ מעניינים של הסופר.
דניאל טאובה נורא ניסה להיות אילן הייטנר, ולהעביר איזשהי פואנטה כמוהו, אך לדעתי נכשל ובגדול.
רק דבר אחרון נשאר להגיד- אם את רוצים ספר על חיי הרווקות בתל אביב תשאירו את הספר הזה בצד, כי הרבה פואנטה ועיניין לא תמצאו בו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
