אני יושבת לי בבסיס ורואה את שותפתי למשרד קוראת ספר לא מוכר בכלל. מתוך סקרנותי ואהבתי לספרים, שאלתי אותה מה זה הספר הזה והאם הוא מעניין. היא סיפרה לי שזה אחד הספרים הטובים שהיא קראה בחיים שלה, ושהיא לגמריי ממליצה לי עליו. לקחתי לה אותה מהידיים והתחלתי לקרוא את התקציר. לא ברור בכלל. מדבר על המחיר של הספר והאם הוא שווה את הכסף. מה?? זאת הייתה השאלה הראשונה שעלתה לי לראש. סובבתי את הספר וראיתי "סיפורו של דור הטינדר והרטלין". שניי הדברים האלה הספיקו בשביל לסקרן אותי ולגרום לי להשאיל ממנה את הספר ולקרוא.
העמוד הראשון- שכבתי עם זאתי.
העמוד השני- שכבתי גם עם זאתי.
העמוד השלישי- אני חושב על אהבת חיי אבל שוכב עם ההיא.
אוקיי.. הבנתי על איזה ספר נפלתי. יצא לי לקרוא גם ספריי אירוטיקה, זה לא מפחיד אותי. אני נותנת לספר הזדמנות נוספת וממשיכה לקרוא בתקווה לפואנטה ולהתרגשות בסוף הספר כמו שהיה לשותפתי למשרד. אני קוראת וקוראת וקוראת והופ אני כבר בסוף הספר ועדיין לא מצאתי בו עניין.
הספר באמת נורא קליל ונחמד להעברת הזמן אך חסר פואנטה לחלוטין. שום תוכן, שום נקודות למחשבה, שום עיניין. נטו סיפור חיי המין הלא ככ מעניינים של הסופר.
דניאל טאובה נורא ניסה להיות אילן הייטנר, ולהעביר איזשהי פואנטה כמוהו, אך לדעתי נכשל ובגדול.
רק דבר אחרון נשאר להגיד- אם את רוצים ספר על חיי הרווקות בתל אביב תשאירו את הספר הזה בצד, כי הרבה פואנטה ועיניין לא תמצאו בו.

איזה בחור שטחי שרואה נשים ככוס מהלך אבל בכל זאת מחפש אהבת אמת. עכשיו נשאר לשאול שתי שאלות - 1. האם מדובר באבסורד מכוון של הסופר או דיספונקציה הנובעת מחוסר השקעה באופי של הדמות הראשית?
2. אם כל כך התעצבנתי על הדמות הראשית בתחילת הספר למה בכלל המשכתי לקרוא? והתשובה לשאלה השנייה היא ברורה - כדי לפרוק את כל כעסיי על הספר בביקורת שאכתוב.
"על כבוד מזתומרת?"
"ואיך נדע?"
"בכבוד שלך אחי."
"פייר."
"פייר."
בהתחלה התעצבנתי כשהסופר כתב "דיברנו" במקום לכתוב על מה הדמויות דיברו, אבל מצד שני אם אלו הדיבורים שיהיו בספר, עדיף שהסופר יסכם אותם במילה דיברנו. "סיפורו של דור הטינדר והריטלין" באיזו זכות הסופר חושב שהוא יכול לספר סיפור ולהגיד שזה הסיפור שמייצג את דור הטינדר והריטלין? Hell no! על פי המשפט הזה הייתי בטוחה שהסיפור יהיה מעניין משהו, אבל טעיתי, באמת שטעיתי. הספר מלא במשפטים דפוקים ונדושים על החיים שנשמעים כאילו נלקחו מיומן של ילד בן 14, לדוגמא "בואי נשתחרר קצת, אז נפצע ויהיו צלקות, נצבע את הגוף בפצעים וקעקועים, שמעי לי זה לא נורא, זה לחיות, זה חיים." מביך מאוד, הנה עוד אחד: "אין יום שעובר שאני לא שואל את עצמי, כמה עוד אפשר? כל ההצלחות האלה לא שוות כלום, כל הכישלונות האלה, הן סתמיות מבחינתי." די עם המשפטים הקלישאתיים שאמורים לנסות להוציא את הדמות הראשית כאיזו דמות עמוקה בעלת ערכים, דמות שחושבת. ספר משעמם שגם כל תיאורי הסקס תרמו לו להיות משעמם, זה נחמד בהתחלה, אבל זאת לא עלילה! בשלב מסויים זה כבר לא מעניין! רציתי לקרוא ספר עם עלילה, עם איזה מסר טיפה עמוק, משהו שיאתגר אותי, משהו חכם, אבל קיבלתי ספר כל כך שטחי ומשעמם שמדבר על דברים כל כך שטחיים ולא מעניינים, מספר סיפורים בנאלים ומנסה לשייך להם איזו משמעות עמוקה נסתרת. אני לא מבינה האם זה זלזול בקוראים או שהסופר באמת כל כך תמים.