"כהערת שוליים, אתה לא חושב שצריך לחייב את כולם לצאת מהארון? למה סטרייט זה בררת המחדל? צריך שכל אחד יכריז לכאן או לכאן, וזה צריך להיות עניין קשה ומביך לכולם, לסטרייטים, הומואים, דו-מיניים או מה שלא יהיה" מתוך 'סיימון מוצא את דרכו'
הביקורת שלי תעסוק בעיקר על הציטוט הזה, אם גישה כללית של – אם יש לך בית מזכוכית , טול קורה מבין עיניך ( טופי וירטואלי, לא חלבי, למי שיזהה את הציטוט ).
אז למה באמת לא צריך לחייב את כולם לצאת מהארון?
ראשית, כי לא כולם צריכים לסבול. צרת רבים - נחמת טיפשים. אני מתנגד לרעיון שאם למישהו אחד רע, צריך לדאוג שלכולם יהיה רע. הרעיון שהומוסקסואליות לא תהיה דבר חריג אולי הוא רעיון טוב כשלעצמו, אבל למה שכולם יסבלו פותר את הבעיה?
שנית, כי זה בלתי אפשרי. תמיד יהיה נורמה כלשהי, ותמיד יהיו את השוליים. ככה העולם שלנו מתנהג, היופי בעולם שלנו שגם האקראיות היא נורמלית, גם התפלגות אקראית לחלוטין שחוזרת על עצמה מספיק פעמים בסוף תתפלג נורמלית - הרוב במוחלט במרכז, המיעוט החריג בקצוות. בעולם שבו הנורמה היא סטרייטית, לצאת מהארון יהיה דבר קשה. למה בעצם ברירת המחדל היא סטרייט לבן אתאיסט? היא לא. זה פשוט תלוי איפה אתה חי, ומה אתה עושה. יש מקומות שבהם להוריד כיפה ( שזו המקבילה הדתית למקבילה ההומוסקסואלית למקבילה ההטרוסקסואלית להכניס מישהי להריון ) זה דבר נורא שבלתי ניתן להעלות על הדעת. הכל עניין של סביבה וחברה, ותמיד יהיה את מי שיצא חריג. יש מקומות ( יפן, רומא, יוון, ומקומות נוספים ) שבהם בזמנים מסוימים זה לא היה עניין כזה מסובך, ולהיות גיי היה דבר תקין לחלוטין, אבל גם בחברות האלה היו דברים חריגים והיו את הברברים חסרי התרבות, חוק שימור המוזרות - מוזרות אינה נעלמת, היא רק משנה צורה.
כמו כן - הספר תוקף את ההומופובים החשוכים ל"ע, אבל סובל מכמה נקודות חשוכות להפליא.
דבר ראשון, הספר מדבר על נער הומו. לא על לסבית, בי, טרנס, או א-מיני. אין ספר שמדבר על לסבית, טרנס, בי או א-מיני, כל הנושאים האלה זה דבר נדיר שלא מדברים עליו, כי למה לדבר עליו? זה לא באופנה. אם אתה אדם נאור ומואר תדבר על כולם, ללא הבדל דת, גזע ומין. אתה לא יכול להיות חצי נאור, או נאור מתי שנוח לך, כי אז זה פשוט - קשוט עצמך ואחר כך טול קורה מבין עיניך.
מהבעיה הזו לא סובלים רק אנשים דתיים, אלא כל מגוון הרצף הדתי, פוליטי, והקיומי. הספר בוחר לתקוף את האנשים "החשוכים", אבל בוא נסתכל מתוך בית הזכוכית – את הרעיון שאדם חילוני ליברלי בהכרח גם שמאלני מביא הרב מיכאל אברהם בכמה מספריו, את המשפט הנפלא "אז אתה *****? אבל אתה לא נראה פשיסט!" גם זכיתי לשמוע מבחורה דתיה, ( מה זה נראה פשיסט? חתיך גבוה ובלונדיני? כי אני לא כזה. אני גם לא הלכתי עם צלב קרס, ולא הצדעתי. מפתיע, נכון? ), אבל את הרעיון שאם אני נגד זכויות להט"ב ( משעשע אותי שאנשים טוענים שאני הומופוב ) אני בהכרח רע מיסודי וכל התנדבות או פעולה חיובית שאני עושה נובעת מאינטרסים אישיים, שמעתי מחילוני שצעד שבוע שעבר במצעד הגאווה. יכול להיות שזו אמונת שווא, אבל אני חושב שבמהלך ההתנדבות שעשיתי בשנתיים האחרונות עזרתי ליותר אנשים שחושבים שאני אדם מרושע והייתי צריך למות, מאשר שאדם נאור ממוצע עזר לחברי הקהילה הגאה.
******************************************
חירות זה עבדות, מלחמה זה שלום, ובורות היא כוח!
אני בעד נאורות, קבלת האחר ופלורליזם, אבל אני היחיד ששם לב שהדגל הצבעוני לא מכיל ציאן? או חום? או חאקי? או שחו ולבן? הוא אפילו לא מכיל את חמישים גווני האפור שבאמצע? הספר הזה נאור, נורא נאור, כל כך נאור שהוא פשוט מתעלם מהאפור הזה. הרבה פעמים השמאל, החילון, הנאורות וזכויות האדם מודרניות לא פחות מהדתיים הימנים החשוכים, זה פשוט להחליף דת בדת, חוקים בחוקים, קו לקו צו לצו.
נכון, הספר מדבר על זה. בהמשך הספר סיימון שואל את עצמו למה בעצם הוא יצא מנקודת הנחה ש"לבן" זה מובן מאליו. לכאורה נראה שזו נקודת הבעיה, לא? שאנחנו כן מניחים דברים כמובן מאליו והספר אומר שזה רע, לא? אבל הוא אומר שזה רע, ועדיין מדבר בסטריאוטיפים. כפי שכתבתי למעלה, הספר לא מדבר על כל אלו ששברו את הכלים ויצאו מארון כלשהו, אלא על ארון ספיציפי מאוד. לי באופן אישי זה מזכיר סיפור ששמעתי מרב מסוים על אדם שחזר בשאלה. הרב ההוא איננו מבין גדול בסוגי אתאיזם, איננו מבין שאתאיזם זה לא דת אבל כן אמונה, המילה דאיסט נראית לו מילה בסינית, והמילה פנתאיזם בכלל לא קיימת במילון. אז איך אתה מדבר בכלל על הקשת, בלי להתיחחס לרובה המוחלט? כל הספרים על אדם שעובר מהפך בחייו הם כל כך סטיגמטים, למה? דווקא הספרים המדברים על נאורות וכל צבעי הקשת מוחקים את השחור והלבן.
העולם שלנו הוא לא ורוד, הוא גוון אפרפר דוחה כלשהו שאינני יודע למקם אותו. לא יכול להיות הומו דתי שיוותר על הנטייה שלו למען הדת? יש. לא יתכן שיהיה בי שמתנגד לPC? יש. זה כל כך מופרך שדתי אדוק יהיה שמאלני? זה קורה. כשמערבבים יותר מדי צבעים יכול להיווצר צבע שמח ועליז, אבל גם יכול להיווצר גוון אפרפר דוחה.
מישהי חכמה אמרה לי פעם במהלך שיחה על דת, שצניעות זה דבר מסרס, ולפיכך הוא בעייתי. והנאורות לא? הנאורות סרסה את הספר לחלוטין, היא פשטה את עורו ואז תלתה את השרידים כסמל החופש והחירות. אסור לי לפנות לאדם ברחוב בצורת פנייה שאיננה רבים כדי לא לפגוע ברגשותיו? למה? כמות הפעמים שפנו אלי בלשון נקבה היא דו ספרתית, ותמיד תקנתי והמשכתי הלאה. יכול להיות שאני לא מבין אנשים, יכול להיות שאני טועה, אבל אני בהחלט מבין מה זה לא להיות שייך לחברה שאתה חלק ממנה, ולקום כל בוקר בהרגשה שאם אנשים ידעו על מה אתה חושב יפסיקו לדבר איתך. יש בעולם הזה עוד דברים שבני אדם מסתירים, ולא רק נטייה מינית.
******************************************
בעיה נוספת שיש לי עם הספר, לא קשורה ישירות לקודמות - הוא דביק מעט, ועם תקציר מזעזע.
"הומו-די-בארון" מה זה די בארון? הוא קבור שם, כי זה דבר נורא ומחריד להיות קבור בארון, אבל מה זה די? לא הבנתי את הביטוי.
"עדיף להשאיר את הדרמה למחזמר של חוג התיאטרון בבית הספר" תסלחו לי? רוב האנשים היו מעדיפים להשאיר אותה שם. אופס, החיים דפוקים, באסה. סיימון לא מוזכר בשום שלב בספר כאדם רומנטי יתר על המידה, ( חוץ מהסוף, אבל שם זה שונה ), ובטח שלא כזה שרודף אחרי דרמות ספרותיות זולות.
"התכתבות אלקטרונית עם בלו שנעשית פלרטטנית יותר מיום ליום" זה תיאור מזעזע, אבל יש בו גרעין של אמת.
"והוא צריך לעשות זאת בלי להרחיק מעצמו את חבריו, בלי לסכן את עצמו ובלי לפספס את ההזדמנות לאושר עם הבחור הכי מתעתע והכי מקסים שהוא לא פגש מימיו." למה זה גורם לי לבחילה קלה?
"רומן התבגרות של המאה העשרים ואחת, מצחיק ושנון ועטוף ברומנטיקה חנונית." רומנטיקה חנונית זה שחקן מספר אחת, או יותר מדויק מזה – היחסים של אנדר ועלי ( אני מקווה שאין פאנפיק על אנדר ועלי, כי אם כן אני אישית מתאבד עכשיו ).
ולכמה ציטוטים מהספר – "קודם כל אתה צריך לדעת שאני לא הומופוב ואני באמת חושב שהומואים הם אנשים מגניבים או אנשים רגילים או מה שתעדיף" הללו את אלוהי הPC!
"אני יודע מה אתה רוצה להגיד, תן לי לנחש. אתה הומו. הכנסת מישהי להריון. אתה בהריון." יחי האבא המטומטם. יכול להיות שאני מעט אופטימי או פרנואיד, אבל כמה אבא יכול להיות מטומטם? יש דברים שאפשר לשים לב אליהם, לראות רמזים, להבין משהו. אבל אולי אני סתם אופטימי.
"אבל זה 'פרהנייט 451'. בטח משהו שהם לומדים בספרות" המממם. לא, לא לומדים את זה בשיעור ספרות, וזה ספר חביב למדי, ואסור לקרוא סתם בשביל להנות? הרעיון של ללמוד את 'פרהנייט 451' בשיעור ספרות עושה לי הרגשה רעה.
לסיכום, תקראו את הספר, הוא בהחלט שווה את זה. תתעלמו מהתרגום הדפוק, מהמשחקי המילים המזעזעים, ומהעובדה שיהיה לכם סוכרת רק מלקרוא מה סיימון נוהג לאכול. פשוט תקראו אותו, ספר קליל ונחמד.
******************************************
סיכוי סביר שחפרתי יותר מדי, שאני מבולבל ולא יודע איך להתנסח. אני מדבר על נקודה קשה שכואבת לי, ושאני הרבה פעמים מרגיש בה תקוע בין הפטיש לסדן. יכול להיות שדיברתי שטויות, אבל אני באמת מאמין שאני צודק. לדעתי הנקודה שדיברתי עליה בעייתית, ומלבד אונס, רצח והצבעה למפלגת הלייבור אינני רואה חטא חמור מכך.
תודה לפפר על הספר, ועל כל השאר.


















