אי שם הרחק בימי בית הספר התיכון, בשיעורי ספרות, למדנו את ספרו של אלבר קאמי, 'הזר'. לא אהבתי את הספר. אולי הגעתי אליו מוקדם מדי, אבל אני זוכר שהציקו לי הן הרעיון של רצח ללא סיבה מוגדרת ("בגלל השמש"?) והן ההתעלמות הנחרצת מ"הדיון המוסרי". הייתי כנראה בגיל שבו עדיין מבקשים להזדהות במידה כלשהי עם הגיבור. אבל עם הרוצח הנרפה, האדיש לכל- כולל לאימו שבהלוויתה לא בכה- לא הצלחתי להזדהות כלל, אפילו לא לשנוא.
רשת צפופה של קורים מקשרים בין 'הזר' לבין 'כי גי': אותו ניכור קיומי של גיבור שאינו מבין ממש את מה שעובר עליו, אותה שמש שנוכחת וקופחת ללא רחמים, אותו רצח ללא מניע, אותה האשמה מצד החברה על הכחדת הרגש המשפחתי (גי כלל לא מגיע להלווית הוריו). מעניין שהרצח עובר אצל ברדוגו היפוך אתני: ב'הזר' רוצח הגיבור הלבן מבני הפייה נואר גבר ערבי צפון אפריקאי. ב'כי גי' רוצח גבר מזרחי, "שחור", (שזהותו הצפון אפריקאית מובלטת היטב לאורך כל הספר) גבר בשם ברנר ע"י הטבעתו בבור סיד לבן...
באופן מפתיע, רומן נוסף שמהדהד ב'כי גי', הוא ספרו האשכנזי לעילא של ש"י עגנון, 'אורח נטה ללון'. גיבורו של עגנון חוזר לביקור בעיירת הולדתו בגליציה לאחר שעזב אותה לטובת ארץ ישראל, ומגלה את החורבן שהמיטה עליה מלחמת העולם הראשונה. גי מגיע לעיירת הולדתו לאחר עשרות שנים, וממש כמו גיבורו של עגנון הוא פוגש את האנשים שהכיר מנעוריו, מנסה לתקוע יתד בבית הכנסת הנטוש, ואז באופן סמלי מאבד את המפתח אליו. אבל בניגוד לשמואל מ'אורח נטה ללון', גי מגיע עם הזנב בין הרגליים, לאחר שלא הצליח ליצור לעצמו בית בערים הגדולות בהן התגורר, והוא מבקש למצוא את מקומו מחדש בכפר הולדתו.
זה ספר שאינו קל לקריאה, בלשון המעטה. מעבר לעלילה הדלילה במכוון, השפה שלו (שמהוללת בכריכה האחורית כ"עברית חתרנית שליד העברית") היא שילוב משונה של פשטות ומורכבות, והיא כוללת שימוש אובססיבי בצורה מודולרית של פעלים שהומרו לשם תואר. דוגמה קטנה:
"כי תוך שהלכתי עכשיו בשביל ושמעתי את צעדי המפיקים את קולות הדריכה הלא-משתפשפת אך גם לא-מדלגת, ותוך שספגתי את ההוויה הניטרלית, לא יכולתי לא להתפעם מהופעה כה מרשימה ומנחמת של הימצאות, שהנה בזכות התלישות והעדר האופי של הצדדים שהקיפו אותי הייתי אני מוגשם, או כמעט כזה, מסופק ונהנה, וגם הצלחתי, ככה האמנתי: הפעם הצלחתי לזכור את העתיד, לדלות מתוך מה שהיה פעם את מה שעוד מעט יבוא עלי ולאסוף את מה שטרם קרה בעולמי". זה מרשים, אבל התוצאה בסופו של דבר מגושמת לדעתי. יחד עם זאת, יש לרומן הזה איזו סימבוליות כבדת משקל שקשה להתעלם ממנה, והוא מצליח בדרך לא דרך, כמו מסלוליו העקלקלים של גי בעיירתו, לחדור אל הלב.


















