אוקיי, אז אני מחלקת את הביקורת שלי לביקורת כללית, ז"א כזו שמדברת על איך שהספר היה בלי ספויילרים לא צפויים, והחלק השני, הדעה שלי על הספר בפירוט על כמה דברים אשר כן לולים כספויילרים לא צפויים.
אז, ברור שאתחיל מהביקורת הכללית.
אוקי, אז, בכללי הגעתי לספר הזה כי אחותי המליצה לי עליו; שיש בחור שעבר הרבה חרא בחייו, הוא אילם ומתבודד שכזה, ובחורה שהיא כזו, אופטימית למרות מה שהיא עברה, מבחוץ לפחות.
ונדלקתי נורא על הרעיון, כי אני בינתיים מתלהבת מסיפורים שכוללים דמויות מגוונות יותר, ז"א כך שאני אוספת לעצמי רעיונות ובסיסי כתיבה, וגם אני נפתחת לסוגים של אנשים, משהו בסגנון, אני פשוט מאוד אוהבת לקרוא על דמויות מאוד שונות מהדפוס הרגיל של 'לבן ומושלם וסטרייט', אז אני נורא התלהבתי מהסיפור הזה.
אז כשהתחלתי לקרוא את הספר הרגשתי כובד מימנו. הספר עוסק במערכת יחסים של הדמויות ובצלקת הנפשית שיש להם.
אחותי התחברה למערכת יחסים, ואני התחברתי לנפש הפגועה של שניהם, וכתוצאה מכך הספר הזה היה כבד עלי, וזה נגמר בזה שהייתה לי התמוטטות מהקלישאה של "טקס-שנשמע-כמו-הלוויה-אבל-לא-באמת', כי קראתי הרבה ספרים, שעסקו בעולם האמיתי, נאמר ככה, וסוף טוב לא קיים. זה היה אסון, אבל אפרט על זה בהמשך, ז"א למי שמעוניין בספויילרים.
אבל, היה דבר אחד שלא אהבתי, את איך שהספר הזה התרכז לגושים, או סגנון כתיבה, ולא הצליח להיות מעורבב לאחד, אלא היה מחולק.
זאת אומרת, כשקראתי סצנות, זה הרגיש לי לא קשור לדמויות או לסופר הזו.
אז בתור התחלה, הסופרת כותבת באופן שמח כזה(?), זה ממש קשה לתאר.
אבל הדוגמה שעלתה לי זה הסרט 'החדר'(THE ROOM), אני ממש מתקשה לתאר, אבל היו משפטים כתובים שנראו מאולצים כאלו, כזה לא מתאים, אוף, זה באמת קשה לי לתאר, אבל פשוט הרגיש קצת כאילו הנימה של הספר היא אופטימית מאולצת מידי.
אבל לא, הספר הולך סביב שני אנשים שנעזרים, בערך, אחד בשני כדי להתגבר על הצלקות הנפשיות שלהם, זאת אומרת שהספר בעיקר עוסק בעבר שלהם.
וזה היה לי מוזר לקריאה, מצד אחד את הדמות הראשית, שהיא כזו קלילה, וכשהסצנות השמחות שלה נכתבו בדרך מסויימת, כשהסצנה התכערה והדמות החלה לסבול בדרך מסויימת, הכתיבה השתנתה, כאילו סופר אחר לגמרי כתב את זה.
ואז כמובן, מה שציינו פה, היה הרבה סקס, שגם הוא היה כתוב כאילו בן אדם שלישי כתב אותו, בדיוק, לא הראשון והשמח, ולא השני הדכאוני, אלא אחד שלישי וחרמן.
אני כן ניסיתי לקרוא את הסצנות, כי אני בטוחה מהניסיון בספרים שלי שכל סצנה חשובה, ואולי באמצע יקרה משהו שאני אפספס וכתוצאה מכך אני אפספס השפעה על העלילה, ואז אהיה מבולבלת.
אבל לא.
אם את, קוראת אקראית, תרצי לקרוא את הספר הזה, ואת נגעלת מתיאורים מיניים; תדלגי.
לא תפסידי כלום חוץ מקריאה שלווה וחסר גועל.
אז יוצא מצב שכשקראתי, הרגשתי כאילו אני קוראת לקט של 3 סופרים, שפשוט התאימו את התזמונים שלהם אחד לשני.
אבל, למרות הקושי הזה בכתיבה עצמה, הספר כן היה מהנה. ז"א, אני קראתי אותו רק... 8 שעות, 9 אולי, אם לחשב(לא בבת אחת), אז כן, הכתיבה קלילה.
אבל הנושא ממש לא קליל.
אני הרגשתי אתמול אחרי 4 שעות קריאה שהוא התחיל להכביד עלי וזה לא טוב אף פעם.
אבל אם תיקראי את הספר הזה ברצף אנושי, זאת אומרת נגיד לסיים את הספר הזה אחרי שבוע, שבוע וחצי, ולא תוך 3 ימים כשאת קוראת בלילה.
אז לסיכום, כן, יש לו את החסרונות שלו, אבל כך גם בכל הספרים, אבל אם לדלג מעל החסרונות הקטנים האלו, ממש נהנתי מהספר, ועבר יותר מידי זמן מאז שהייתי שקועה בספר כל כך הרבה מההתחלה שלו שלא יכולתי להפסיק, אז זה היה נחמד.
אבל מזכירה שוב; כתיבה קלה, עלילה כבדה.
ועכשיו לביקורת עם דעה יותר רחבה, שמלאה בפירוטים ושפויילרים לא בריאים, אז מי שלא קרא את הספר, רצוי שילך.
אוקיי, כשהגעתי לפרק האחרון איבדתי את זה.
איך גיליתי שהייתה לי העמסה מהספר הזה?
כי ברגע שהיה את העניין הזה שכאילו הרגו אותו, ואז זה כאילו ההלוייה שלו, אבל זה לא באמת, ואז הוא חיי וכולם שמחים בעושר ואושר.
לא.
אוקיי, לא.
אי קראתי יותר מידי ספרים שהסבירו לי באופן חד שהמחשבה "אה, טוב, זו הסופרת סתם עושה את עצמה, כמו שהיה בדקסטר בהלוויה של לגרטה" לא יכולה להתקיים.
מהתגובה של אחותי הבנתי שזה לא קורה בספרים שלה.
כי כשהגעתי לפרק האחרון רציתי לצעוק.
ואני לא בן אדם שצועק, אז ישבתי בשקט, מנסה להבין למה איך למה הם לא יכולים להעשות את זה ג'יזס לא.
עד שהבנתי שאני לא מסוגלת לקרוא עוד שורה, עוד שורה אחת אומללה בספר הזה כי פשוט לא האמנתי שהסופרת הזו הרגה אותו.
בשלב הזה הבנתי שהספר הזה יותר מידי בשבילי, שה'סוף' שלו עד כדי כך זעזע אותי שאני לא מסוגלת לקרוא עוד שורה.
אז כבר לא החזקתי את עצמי ודי צעקתי על אחותי(היא טענה שצעקתי אבל אני הרגשתי שהרמתי קצת את הקול, אבל היה גם שקט באותו הזמן)למה היא הביאה לי את הספר הזה. ואז כבר רעדתי כדי לדבר והתקפלתי על המיטה כשאני מייבבת לה למה היא הביאה לי את הספר הזה(היא ניסתה לדחוף לי יותר מידי ספרים אחרים והתבלבלה ביניהם) ושתנחש לבד למה אני ככה.
ישבתי(שכבתי?) ככה איזה חמש דקות והיא אמרה שאמשיך לקרוא ואמרתי לה שאני לא מסוגלת, וככה עוד פעמיים, ואז היא באה ואומרת לי שהוא לא באמת מת, באותו הזמן מסתכלת עלי 'איך נפלת בפח הזה' ואני לא האמנתי שנפלתי בפח הזה ויותר כעסתי שהסופרת הזו עשתה את התכסיס הזה.
מצד אחד, כן, אני פתטית שהאמנתי לספר הזה.
מצד שני, קראתי הרבה ספרים שהדמויות שלא אמורות למות לשם הסוף טוב, מתו, וזה כאב כי ניסיתי להאמין שה לא קרה.
ואז המוח שלי מעכל יותר מהר בסוף הזה.
הסופרת עשתה כמעט סיומת טובה מידי, ואם יש אפשרות שמישהו ימות, הוא מת.
ואז איבדתי את זה ונראה לי באמת עברתי התמוטטות נפשית כי רעדתי והייתי צריכה להרגע עוד קצת לפני שהמשכתי לקרוא, רועדת ומאוכזבת מהתכסיס העלוב הזה ומעצמי.
אז כן.
ברור.
"זה ספר קליל."
"ספר להעביר איתו את הזמן"
ספר נחמד לקבל מימנו התמוטטות נפשית.
אני לא מבינה, אנשים בכלל קראו את זה?
או שאני פשוט חלשת אופי\נפש או מה שזה לא יהיה שזה השפיע עלי כזה חזק?
מה קליל בזה אני הרגשתי כאילו אני מאבדת את זה עוד רגע.
אפילו אחותי אמרה שהיא לא התייחסה בכלל לבעיות הנפשיות שלהם.
למה?
זה חצי מהספר, ואז שמינית אורך החיים שלהם בכללי, והשאר האהבה כולל הסקס שלהם.
אני באמת לא מבינה מה יש להם שהם פספסו חלק כזה גדול וכבד.
אני מבינה ששילוב של כתיבה טיפה רדודה ונושא כבד לא משפעים טוב, אבל, התיאורים היו מספיקים כדי להבין את המצב, שהיה מאוד כבד.
והסקס.
אלו היו העמודים הכי מיותרים בספר.
אני יודעת שאני צריכה להפטר מהמחשבה הזו שכל חלק וחלק חשוב בספר ולעלילה שלו, אבל קשה לי.
אני קראתי את כל הסצנות האלו למשהו שיראה לי משהו חשוב לעלילה.
אבל לא.
סתם נגעלתי טיפה ובזבזתי כמה דקות שבהם יכולתי באמת להתקדם בעלילה מאשר לקרוא את המין שלהם.
ששוב, כמו שציינתי, הרגיש כאילו מישהו אחר לגמרי כתב את הסצנות האלו לעומת שאר הסצנות בספר.
אוקיי, ועכשיו הדעה על הדמויות.
את ארצ'ר אהבתי. 100%.
כן מצד אחד, כל הפואנטה הייתה להוציא אותו מושלם כזה, אבל לומר את האמת מה שאהבתי בו זה את החוסר הביטחון שלו, ובעצם אהבתי את מבנה הדמות בגלל שהיא הצליחה לתאר מנקודת המבט שלו את האומללות או הכאב המסויים שהיה לו, שאז התחלתי נורא להרגיש רע שהוא מרגיש ככה.
זאת אומרת להתחבר אליו וממש לאהוב את הדמות שלו. מה שהוביל להתמוטטות שלי.
אבל כן הפריע לי התפקוד שלו בסקס.
כן, אני מבינה שהוא שכב איתה יותר מפעם אחת, זה לא אומר שהוא יודע איך לעשות אנאלי ואוראלי כי התחשק לו לנסות.
במצב הזה הרגשתי כאילו הסופרת מנסה להפוך את הסקס שלהם לסקסי.
והכוונה שלי היא רק סקסי.
ובואו נודה באמת, לבחור לא הייתה לו תקשורת אנושי נורמלית יותר מידי זמן, הוא בתול, אז כל אלו אמורים להביא לבחור הרבה מאוד מבוכה.
כן אולי מצד אחד אני לא מבינה בזה שיט, אבל מצד שני זה כן ברור שהוא לא נהפך לכוכב פורנו על הסקס הראשון או השני.
הייתי מרגישה הרבה מאוד בנוח אם הסופרת הייתה הופכת את הניסיון המיני הראשון שלהם ביחד למשהו די מביך שכזה, כמו שזה קורה, עם כל הכבוד, הוא לא יודע כלום, והיא עברה התקפה מינית, כמעט אונס, לי זה לא הסתדר בכלל.
אולי כשאגדל זה יסתדר.
אבל אז אני לא אקרא את הספר הזה פעם שנייה כי, זין, זה העביר לי הרבה מטען על היומיים האלו ויצא בבכי מאוד כואב ולא נוח.
אבל חוץ מזה האישיות שלו הייתה באמת מתוקה.
התיאור הגופני שלו התחיל להימאס וקראתי סתם, אם שרדתי את 'המין הסקסי' שלהם אשרוד את איך שהיא טוענת שהוא חתיך וכל השטויות האלו.
אני מניחה שזה קצת נסלח כי זו תגובה כימית במוח לבן אדם שאנחנו אוהבים, אבל גם שאר הדמויות חפרו שהוא נראה טוב, אז הטענה סתם חזרה על עצמה למקרה שהעזנו לשכוח שהוא נראה טוב.
ברי, הבעיה הראשונה שלה איתה זה היה בהגיית השם שלה. לא הייתי בטוחה אם להגות אותו כBERRY, או כBREE, העדפתי את הפרי יער כי זה נשמע נחמד יותר, מתאים לבחורה חמודה.
והיא באמת הייתה.
היא הייתה חברותית לאנשים למרות מה שהיא עברה, היא הייתה בעלת חמלה לזרים כי ידעה שזה מה שצריך, ופשוט דמות מתוקה כזו.
טוב, חוץ מבסקס, אבל כבר הבנתם שממש לא נהנתי בסצנות הללו, כי כפי שציינתי, הם לא עזרו בהתקדמות העלילה כלל. אם היו מעלימים אותם, לא היה קורה כלום.
אז כן, ברי, היא ידידותית, חמודה כזו, טיפה צינית ומשעשעת כזו, אבל לא יותר מידי, דמות די רגילה אבל עם עודף חמלה, כנראה כתוצאה ממה שהיא עברה.
הדמויות הצדדיות היו גם כאלו טובות מידי.
לא יודעת, הרגיש לי סתם כאילו ברי היא מרי סו, אם נגיד היינו מוחקים את העבר שלה.
אישיות טובה, נראת טוב, מסתדרת עם כולם, כל האנשים סביבה(בסדר, למעט טראוויס וטורי) נחמדים ודואגים לה וכל העיניין הזה, אבל אני מניחה שזה היה הסיבה העיקרית לכל העיניין של 'הספר הזה היה קליל', מה שאני ממש לא מרגישה, מרגישה עכשיו את הכאב ראש מהבכי שלי.
אבל, למרות כל התלונות שלי, כן אהבתי את הספר, התחלתי להנות מימנו עוד בעמודים הראשונים, וזה לא קרה הרבה זמן, והעלילה התקדמה לאט, אבל בקטע טוב.
וכן, היה שם את השיט הזה של סיפורים בהמשכים שכשהכל נראה שלו ויפה יש איזה טריגר שעושה ירידה תלולה בעלילה וזה, אבל שיהיה, שרדתי, זה לפחות עזר לי בלעשות הפסקות בין חלק לחלק.
אז, כן. הספר מומלץ, רק למי שיצליח להתעלם מהחסרונות, שאולי מוצגות כגדולות, אבל לא באמת הופיעו כל כך הרבה במהלך הספר.
