בחיי היום-יום אני טיפוס מאוד רציונלי וריאלי [יש שיגידו ריאלי מדי] המקפיד לבחון היטב את כל חלקיה של התמונה לפני שאני מבצעת פעולה מסוימת ולו הפעולה הקטנה ביותר. זה מתבטא בין היתר בתפיסת כל דבר שאדם אומר לי ואיחסונו בתאי האיחסון של המוח לשקלול מאוחר יותר. יתר על כן, אני מחשבת את כל הסיכונים והיתרונות הכרוכים בדבר מסוים וכדרך קבע מנסה כמיטב יכולתי להשקיט את הרגש ונוטה להסתמך על השכל וכמובן משתדלת לא להתעלם מתחושות בטן ואינטואציות כשהן מהבהבות. בעברי הייתי טיפוס אמוציונלי שעיקר פעילותו נבעה מרגש ואינסטינקטים אך לאחר כל מה שעברתי בחיי והשגיאות הרבות כתוצאה מפעולה לא נכונה, עוצמת הרגש הקיצונית והבלתי מתקבלת על הדעת דעכה מעט ופינתה מקומה לזהירות, רציונליות, איפוק ומחשבה תחילה לפני מעשה או אפילו דיבור כלשהו וכמובן עצם היותי שקולה מאוד. אני מניחה שזו הסיבה שהמוח שלי עובד שעות נוספות ואני שקועה בעולם המחשבות והניתוחים השכליים וניתוחי מצבים וסיטואציות פעמים רבות. יש לציין שזו התנהגות שהיא סותרת את התנהגותי כאשר אני קוראת ספר או כותבת. שם אני מרגישה בנוח לתת לרגשות דרור לפעול כאוות נפשם. כמו כן, ישנו קומץ של בריות שאני מרגישה בנוח להיות איתם אני עצמי. ללא מסכת ההתגוננות של הריאליזם והרציונליות. האנשים הללו הם בני משפחתי וחוג מכריי הקרוב.

הדבר הכה בי עוד יותר כאשר אני וחברתי הטובה השתעשענו לנו, בתור מעריצות אוסטן מושבעות, בנסיון לזהות איזו דמות מספריה של אוסטן דומה לנו מבחינת תכונות אופי ועוד פרמטרים שאינם כוללים חזות חיצונית גרידא. חברתי הגיעה למסקנה שהיא דומה לקתרין ולמריאן, בעוד שאני מזכירה את אלינור. התעקשתי שיש ביני לבין אליזבת בנט קווי אישיות דומים אך היא סירבה בתוקף באומרה: " את לא מסיקה מסקנות מהר כמו אליזבת, את יותר שקולה ממנה וחוויתן קושי דומה ולכן את אלינור, בין היתר. אני רגישה וחוויתי משבר דומה לכשל מריאן ולכן אני מריאן." התעקשה.

בחירה זו באלינור גרמה לי להרהר בספר פעם נוספת ואף לקרוא מתוכו שנית חלקים ספציפיים. זהו הספר השני האהוב עלי של אוסטן. הראשון הוא "גאווה ודעה קדומה", הציני והעוקצני מבין כל ספריה, לעניות דעתי. בעוד שתבונה ורגישות הוא הרציני ביניהם. במהלך הקריאה לא הרגשתי שום נסיון לעקוץ, או ללגלג באותה חינניות שכה מאפיינת את כתיבתה של הסופרת.
העלילה מספרת את סיפורן של שתי אחיות:

אלינור- הרציונלית, ההגיונית, שקטה, מאופקת, מנומסת,זהירה, שקולה, בוגרת, נמנעת מלשתף את רגשותיה עם הסובבים אותה. רגלייה נטועות היטב בקרקע.
מריאן- רגשנית, היפוכה המוחלט של אחותה הגדולה. חולמנית, תזזיתית, מוחצנת וילדותית, קולנית, די אימפולסיבית, ניחנה בקלות דעת ושיקול דעת מוטעה, רומנטית אשר אהבתה מתפרצת בפתאומיות ובחוזקה, פעמים רבות ניכר שכאבה כה גדול עד שהאחר משתכח מליבה, לא בכוונה תחילה, אלא מכורח אישיותה הבעייתית. רק בסוף היא מצליחה להפנים שרגישות לבדה אינה מועילה. צריך לאמץ אל חיקך את דרך האמצע.
גם הגיון בריא והסתמכות על השכל הישר כשלעצמם אינם יעילים. זאת חווה על בשרה אלינור ולבסוף היא מגיעה למסקנה דומה כמו אחותה.

זה בעצם היופי בספריה של אוסטן והמשותף לרובם. היכולת של הגיבורות הראשיות להתחיל את הסיפור עם מחשבה מסוימת [ אצל אליזבת, למשל, זו הדעה הקדומה שכה מאפיינת ומהווה חלק ממנה, או אצל אן שהיא מחליטה להקשיב לאומנתה האהובה במקום לרצונותיה שלה ובכך מפספסת עד גיל מופלג בזמנים ההם את אהוב חייה] ועקב תהפוכות ואירועים רציפים שפוקדים אותן, הן מגיעות אל הסיום מעט אחרות ממה שהיו בתחילה. הן מגיעות למסקנות וניכר שהן עוברות שינוי ולכן אין ספק שמדובר בדמויות עגולות ולא שטוחות כפי שאולי ניתן להניח מכיוון שמדובר בספר רומנטי. המשברים שסובבים את שאר דמויותיה של אוסטן בספריה האחרים גורמים להן לבחון את חייהן בצורה אחרת. בדרך כלל אירונית שלועגת לטיפשותן הראשונית אך לא כאן, זה באמת הספר הרציני ביותר של אוסטן, וכיאה לספר כזה המסקנות אליהן השתיים מגיעות הן תלושות מכל הומור ועוקצנות. החוויות שהן חוות אינן מבדחות. לפחות מבחינתי אינן כאלה. ייחסתי לכל מעשיהן ומעשי הדמויות האחרות משנה רצינות ויתרה מזאת, חשתי הזדהות רבה ולבבי דאב בכנות לאורך כל הספר.

אלינור ומריאן עוברות קשיים ומתמודדות עימם כל אחת בדרכה ומרתק להיות עדים לשני הסוגים שאוסטן מציבה בפנינו ולמצוא נקודות דמיון ושוני. מריאן מכירה את וילובי, צעיר בעל סקס אפיל, שנהפך עד מהרה לאהובה של מריאן. אלינור, אחותה הבכירה, חווה אהבה איטית. בניגוד לאחותה האהובה מריאן, אין כאן ניצוצות אש מלהטת של התאהבות ניעורים הפורצת לה אל על כהר אדירים אלא אהבה שמתפתחת, מתבשלת אט אט וחודרת אל תוך העור בעדנה מלטפת עד התהוותו של חוצץ המפריד בין אלינור ואהובה אדוארד. כפי שרשמתי קודם לכן, שתי האחיות נאבקות במכשולים בו-זמנית ומרתק לבדוק ולהיות עדים כיצד כל אחת מתמודדת עם בעיה דומה בצורה אחרת. מריאן מחליטה לשתף את אחותה ולקונן על מר גורלה כאשר מתברר שוילובי הג'נטלמן המסוקס שחשבה בתחילה, מקלף את עורו הטהור ומתגלה תחת המעטפת כבחור נכלולי המונע על ידי יצריו המיניים אף על פי שהוא מתיימר להמשיך "לאהוב" את מריאן גם לאחר גילוי פרצופו האמיתי.

דרך התמודדותה של אלינור מנתבת אותה לדבוק באיפוק. אלינור לא אומרת שום מילה בקשר לאהבתה כלפי אדוארד ונאלצת להתמודד עם לוסי יריבתה לבדה. הכאב הזה שאת יודעת שישנו מכשול שלא מאפשר לך לקיים את אהבתך למושא אהבתך ואינך יודעת כיצד לפעול וחודשים רבים על גבי חודשים עוברים להם כשאת דחוקה אל הקיר ומשלימה בשקט עם גזרת הגורל... אלינור באמת עושה את הבלתי אפשרי, לדעתי. והערכתי כלפיה היא רבה לא פחות מהערכתי את אחותה. זה גם היה השלב שבו שיניי חרקו ונאלצתי לרסן עצמי מלהשליך את הספר בעוצמה על הריצפה ולהתכחש לקיומו. בכל פעם ופעם שאלינור נאלצה להתמודד עם חיצי העוקצנות של לוסי הנבזית, דמי געש בעורקיי. בכל פעם שהזכירו את שמו של וילובי קל הדעת והאכזרי כאחד, עורי סמר. הרגשתי שחוסר הצדק הוא משווע וייחלתי לסיום מניח את הדעת. הסבל שעברה האחות הבכירה היה מאוד דומה לשל מריאן אבל לפחות מריאן הרשתה לעצמה לשתף ובכך הקלה על מכאוביה שלה. אלינור דבקה בתענית שתיקה עקשנית ביותר ובכך הגדלה את כאבה עשרת מונים. הספר הזה, כמו שאר ספריה של אוסטן אך כאן מרגישים זאת ביתר שאת, הוא מפגש עם הרוע האנושי, חוסר האכפתיות והאדישות המתמדת ובעיקר הנחמדות המזוייפת שמפיחים חיים כדמוויות ספרותיות כגון לוסי, אחותה ווילובי המתעתע. דמויות שבהחלט ניתן למצוא גם בימינו כי הן מונעות מאינטרסים שמאפיינים את המין האנושי בכל שעה ושעה.

בסופו של דבר, צמד העלמות הצעירות שרק שלוש שנות חיים מפרידות ביניהן [ אלינור בת 20 ואילו אחותה בת 17] מודות בשגיאותיהן וכתוצאה מהפנמה קריטית זו, מנפילתו של האסימון, הן מנתבות את חייהן ובוחרות בדרך הראויה ביותר לאחר היוולדן מחדש בעור אחר, דרך שהן שלמות עימה בכל ליבן, בייחוד מריאן שהמשבר אשר חוותה היה החריף והקשה ביותר. הן מגיעות למסקנה שאילולא נהגו כפי שנהגו הכול היה אחרת. אולי טוב יותר. אבל כחלק מהיותנו בני אדם, וזה בעצם המשותף ביותר בינינו לבין השתיים, אנחנו בוחרים בחירות שגויות ורק לאחר הסבל, כאשר אנחנו מתבגרים ואישותנו מתעצבת בהתאם, אנחנו מסתכלים אחורה ובוחנים את החוויה באופן אחר. הרי מעצם היותנו בני אדם אנחנו דינמיים והדינמיות הזאת סופה שתוביל אותנו אל מחשבה שונה ממה שחשבנו בתחילה.

נשוב אל חברתי הטובה. אני וחברתי אוהבות מאוד את הספר הזה ויצא לנו לדון בו לא פעם ולא פעמיים, דיונים עמוקים ומעמיקים שגרמו לי לראות את הדברים בצורה חדה וברורה אף יותר. אני וחברתי זו הזדהנו מאוד הן עם אלינור והן עם מריאן שכן עברנו משברים דומים והיה נחמד מאוד להשוות בין מה שעברנו למה שהדמויות עברו ולשאול מסקנות וחוויות התאומות את שעברנו. אני והיא הרגשנו ומרגישות שהתבגרנו בצילן של הדמויות ולכן הקריאה המשותפת בספר גרמה לנו לראות דברים אחרת ממה שראינו בקריאה ראשונית.
למרות שאני הצד הרציונלי כביכול והיא הצד הרגיש, אנחנו משתפות זו את זו במחשבות, תהיות, רצונות, ומקפידות לעזור זו לזו בכל שנצטרך. השיחות איתה גורמות לדברים להיצבע באור אחר ממה שראיתי ולהפך, כשאני מספקת לה את נקודת המבט שלי אני מצליחה לעורר בה תובנות שונות מכפי שהיא הפיקה. לפי ראייתי האישית, אנו משלימות זו את זו וזה היופי שבדבר. כאשר היא נתונה בצרה אני שם בשבילה וכאשר אני נתונה בקושי וחווה מפח נפש היא שם כדי לנער אותי ולעורר בי תחושות חיוביות.

וזה בעצם שורש הבעיה אך גם בו-בעת המסר והפתרון אצל ג'יין אוסטן בספר זה לתסבוכת מרובת הקשרים: חוסר אחידות. בתחילתו של הספר התבונה והרגישות אינן הולכות זו לצד זו. ההתעקשות בדבקות טורדנית באחד מהם בלי ראייתו של האחר סופה להיות לך לרועץ. אילו אלינור הייתה משתפת את אחותה ומריאן הייתה קשובה למצוקותיה של אחותה ולא שוקעת במרה שחורה שכל כולה עיסוק בבעיותיה שלה, ההתמודדות עם הבעיות הייתה קלה יותר. אי אפשר לדבוק רק במאפיין אחד. צריך את כל המכלול וזה מה שהשתיים מסיקות בסופו של הספר ולאחר הסקתן זו הן זוכות להגיע אל הנחלה והרווחה המצופים. הן למדות על בשרן שהשילוב בין השניים הוא- הוא אחד הגורמים שיאפשר להן לעלות למעלה בסולם ההצלחה והאושר ולא הכניעה לתכונה אחת בלבד.

הביקורת מוקדשת לחברתי הטובה שאני אוהבת אותה מאוד, אוסטנית בעצמה. ♥
- את הספר קראתי במהדורה הקודמת, משנות ה-80.

בחברה שבה מעמד וכסף קבעו את הסיכוי למציאת בן זוג ראוי, אין זה פשוט כלל עבור עלמות כמו מריאן ואלינור דשווד למצוא זיווג ראוי. כאשר הן מנושלות מירושתן מפאת העדפת בנים בוגרים על פני נשים.
אלינור ומריאן מתאהבות כל אחת בבן זוג אחר, עם התקדמות העלילה מתברר לקוראים האם בחירה הינה מוצלחת או מוטעית. העלילה בנויה מדיאלוגים ורכילויות, ביקורים במשפחות שונות. דרך הדיאלוגים למדים מהי התנהגות ההולמת בחברה הבריטית באותה תקופה, על אופיים של הגיבורים הסובבים את הגיבורות הראשיות. ערמומיות, רדיפת בצע, עצלנות ,יהירות, קנאה ועוד.
אהבתי ברומן את הרלוונטיות של הנושאים אשר בהם הוא עוסק גם לימינו אנו. כאילו לא עברו מאתיים שנים.
מאוד אהבתי את האווירה של המאה ה19, הכרכרות, הנופים, השלווה.
תחילה פחות אהבתי את הרכילויות, אך עם ההתקדמות ברומן התרגלתי לסגנון הכתיבה.
רומן אלמותי, אחרית דבר מומלצת בחום.
תרגום נפלא של שי סנדיק, האזנתי בהנאה מרובה.
מומלץ.