אני מחבבת את כתיבתו של גל אמיר, אהבתי מאד את עפולה רח' האופרה 3,את השאר מעט פחות (בעיקר "לילה אדום" שהיה הזוי ברמות). בגלל זה כשמישהי שעובדת איתי הציעה לי לקחת ממנה ספרים לאחר דילול מדפים(איזה כיף!- תבואי כל יום) וראיתי את שם המחבר לקחתי אותו ללא היסוס ובבית התחלתי לקרוא בשקיקה.
אז ככה, ספר "פסדר", השטאנץ הקבוע קצת חוזר על עצמו- שוב עיר צפונית מנומנמת (גם אם הפעם בדיונית לחלוטין בשם הר-פז) שוב גיבור החוזר למחוזות ילדותו בעל כורחו ושונא כל רגע בהימצאותו שם, שוב אותו גיבור פוגש אהבה ישנה מימי התיכון (רק שפה הלהבה לא ניצתת מחדש), שוב אלכוהול והרבה, ועוד דמות משנה נלעגת שמתחבבת על הגיבור לאורך הסיפור-כמו שאומרים אצלנו- been there done that.
המתח נשמר בספר, הסוף היה ללא ספק בלתי צפוי לחלוטין, ואף הזוי משהו.
לקריאה קלילה אחה"צ כשילדים והבעל הלכו לטיול ואת שוכבת על הספה אחרי שדרשת שיצאו מהבית כי יש לך "מלא דברים לעשות" זה יכול להתאים.

לא ארחיב על העלילה עצמה ע"מ לא להרוס לאחרים, רק אומר שהספר נחמד, מותח לפרקים, לא לגמרי צפוי וקצת מבלבל. הסוף שלו בעיני הוא החלק הפחות מוצלח, כי הדברים לא לגמרי נפתרים ויש תחושת to be continued שאני לא אהבתי, לאן עוד ניתן למשוך את העלילה הזו? הרי הרוצח של ראש הממשלה נמצא, ו"אדון הבובות המושך בחוטים" התגלה אף הוא (אגב ניחשתי די מההתחלה במי מדובר וקצת התבאסתי לגלות שצדקתי) אז למה לא להוסיף עוד פרק שמסביר יותר לעומק למה וכמה??
יתרון אחד יש לסוף הזה בכל זאת והוא ש- ספוילר - אין happy end וזה דווקא שונה ומעניין. לסיכום - בסדר כזה, לא הפך את עולמי ולא גרם לי ללילות נטולי שינה וכסיסת ציפורניים. חביב אך לא מלהיב.

דניס ליהיין הוא מלך!!!!!!! איזה כיף, אחרי כ"כ הרבה ספרי מתח גרועים שקראתי לאחרונה, סוף סוף אחד משובח!!! אני אפילו לא זוכרת איך הספר הזה הגיע אלי, לא זוכרת אם קניתי אותו או קיבלתי אותו או מתי זה קרה. רק יודעת שאחרי שגמרתי את הערימות שקניתי/קיבלתי ליומולדת (שהיה בינואר) נשאר הספר הזה אחרון ובודד בערימת ה"לא קראתי עדיין" וחיכה לי שאקח אותו, אפתח אותו ואצלול לתוכו. את דניס ליהיין הכרתי ב"שאטר איילנד" אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי בחיי (וזה אומר דווקא הרבה, כי קראתי ה-מ-ו-ן ספרי מתח בחיי). לא הרבה מכירים את "שאטר איילנד" וחבל כי הוא כתוב מצוין. אבל לא בו עסקינן, ובכל מקרה לדעתי כתבתי עליו כבר ביקרות אוהדת לפני שנים. גם "במרחק אור ירח" או "ב.א.י" כפי שנכנה אותו מעתה הוא מצוין. איך יודעים שספר הוא מצוין?! בשבילי (בכל הקשור לספרי מתח) הוא צריך לעמוד ב2 קריטריונים-
1.לא צפוי- ממש לא צפוי! יש טוויסטים מעניינים בעלילה שלא היו צפויים לגמרי ולא אוסיף על מנת לא להרוס לאחרים.
2. מושך לקריאה: ב.א.י בהחלט מושך לקריאה! התחלתי אותו הבוקר ואם לא הייתי צריכה לטפל ב2 בנותיי בנות השנה ושבע, לנסוע להורים לארוחת צהריים, לחזור מהם, לסדר את הבית, להעמיד סיר אורז, ללכת עם הבנות לטיול בחוץ, להוריד כביסה, לקלח אותן, להשכיב אותן לישון, לספר להם סיפור, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד אחרון, לשטוף כלים, ללכת להשכיב אחת מהן בחזרה במיטה, להרגיע את הבכי שלה, למצוא מוצץ שנפל, לתת עוד נשיקה, וחיבוק ועוד חיבוק, לצאת ולהיכנס מהחדר שלהן עוד 1000 פעמים (בלי להגזים!) עד שנרדמו לגמרי, להתקלח, לעשות לבעל קיצי בגב, להיכנס למיטה, להירדם עם הספר על הפרצוף, להתעורר מהבכי של השנייה, לחכות שהבעל ירגיע אותה ולהמשיך לקרוא את הספר לקול הבכי שלה המתמזג חליפות עם קולו של בעלי ששר לה "נומי נומי", סביר להניח שהייתי גומרת אותו לפני 03:10 לפנות בוקר.
חיסרון אחד יש לספר, (די זניח לעומת מעלותיו האחרות): יש קצת תחושה שדניס (פיתחנו יחסי קרבה כמו שאתם רואים) כבר כתב על הדמות הראשית ספר או שניים ואנחנו הקוראים אמורים להכיר אותו מספרים קודמים, אני לא יודעת אם זה נכון,או אולי זו רק תחושה שלי. לעברית תורגמו, למיטב ידיעתי, רק 3 ספרים שלו:מיסטיק ריבר (שלא טרחתי לקרוא כי התחלתי לראות את הסרט ואחרי 1/4 שעה פענחתי את ה"תעלומה" והלכתי לישון רק כדי לגלות בבוקר מבעלי שכן ישב לראות עד הסוף שאכן צדקתי), שאטר איילנד, וב.א.י. אולי הדמות הזו מופיעה בספרים אחרים שלו שטרם תורגמו... אני לא יודעת וככל הנראה לא אדע לעולם כי אין לי כרגע כוונות לבדוק את זה,במיוחד אם זה ידרוש ממני להתחיל לקרוא באנגלית, דבר שאין לי כוח, זמן או רצון לעשות. בכל מקרה זה דבר פעוט שניתן להתגבר עליו בקלות, ובכל זאת ליהנות מהספר הזה הנאה שלמה. בקיצור- מומלץ.

אוף כתבתי ונמחק לי... איזה עצבים! אני אנסה לשחזר את מה שכתבתי ואם במקרה זה יופיע פעמיים... לא נורא.
לכאורה יש לספר הזה פוטנציאל להיות אחלה ספר.
*כותבת הספר,ג'ואן האריס, זכורה לי לטובה מספרים אחרים שלה,"5 רבעי התפוז" היה חביב עלי במיוחד.
*פנטזיה זה ז'אנר שאהוב עליי במיוחד, והסיפור פה הזכיר לי, על סמך קריאת הכריכה האחורית, את הספרים של טרי פראצ'ט (מה איתו באמת? הוא עוד חי? מישהו יודע?) "בני החורין הקטנים", "כובע מלא שמיים" וכיו"ב שהיו מוצלחים מאד.
*מיתולוגיה נורדית מעניינת מאד, אני אפילו צלחתי את הספר של ניל גיימן שכרגע אני לא זוכרת את שמו שהיה משופע במיתוסים נורדיים.
אז למה למה למה הספר הזה היה לי כ"כ משעמם???
מאדי ברזל בת הנפח היא ילדה מאד משונה, יש לה סימן של אות כשף, והיא רואה דברים שאחרים לא רואים. ההתחלה בה היא "מנקה" את המרתף של הפונדק היתה מוצלחת מאד ההמשך- לא כ"כ. קשה לי להצביע על הסיבות הספציפיות לחוסר ההנאה שלי מהספר, אני רק יודעת שלקח לי כמעט חודש לגמור אותו-וזה המון זמן בשבילי. רוב הזמן הספר ישב לידי במשרד כאבן שאין לה הופכין בזמן שאני העדפתי להתעדכן בynet, לקרוא ביקורות שלכם על ספרים אחרים פה ב"סימניה", בעיקר לשחק סוליטר ומדי פעם, מה לעשות, גם קצת לעבוד...

אז אחרי תקופה ארוכה של קריאת זיבלוני מתח גרועים ומעצבנים חזרתי למלכה הבלתי מעורערת של ספרי המתח- אגתה כריסטי. מצאתי 3 ספרים שלה שטרם יצא לי לקרוא וזה אחד מהם- שקעתי בו בהנאה. במילה אחת- מ-ע-ו-ל-ה! בכמה מילים- איך האישה הזאת יודעת לכתוב מתח, אין דברים כאלה. אז נכון שהרקולה פוארו הוא לא הבלש האהוב עליי ביותר,ואם כבר אני מעדיפה את גברת מארפל האלמותית או אפילו (רחמנא ליצלן) את פרקר פיין, אבל אפילו הוא לא הצליח לעצבן אותי ולגרוע מהחוויה הנהדרת של הקריאה בספר. לא צפיתי שום טוויסט בעלילה, כל ההנחות שלי (בעצם למעט אחת), היו שגויות וכשגיליתי מי הרוצח הייתי בשוק כי ממש לא חשבתי בכיוון, אפשר להגיד שחשדתי בכל דמות אחרת, רק לא בדמות הזו (ולא אומר עוד כלום ע"מ לא לעשות ספויילר). אז נכון שהתרגום מיושן והפונט מזעזע, והיו חלקים שלמים בספר שקצת נמחקו בעת ההדפסה (הוצ' מזרחי- לידיעתכם) אבל עם כל זה- נהניתי מאד ואני תיכף מתחילה את "4 הגדולים". שבת שלום.

אני אוהבת ספרות נוער ובעוונותיי גם רומנים רומנטיים. את דמדומים מאד אהבתי וגם את ההמשכים שלו וחשבתי שהספר הזה יהיה דומה. אז זהו, שממש לא! הספר רע! ממש רע, כתוב נוראי, הסיפור נוראי הדמויות שטוחות ומעצבנות. אין בו כלום, העלילה מטופשת , אין בו שביב של מידע שיכול להועיל או להשכיל את הקורא, פשוט מזעזע- למה שמישהו יקרא את הזבל הזה לא ברור לי- הסיבה היחידה שקראתי אותו (ולא סיימתי -יש לציין) היא בגלל שלא היתה לי ברירה- זה מה שיה לי בתיק כשחיכיתי לחברה ולא היה שומדבר אחר בסביבתי לקרוא חוץ מהתפריט ואותו קראתי 10 פעמים מכל כיוון אפשרי... בקיצור תחסכו מעצמכם את הזיבלון הזה, פשוט חבל על הזמן.

מאז ש"נוילנד" יצא לאור רציתי לקרוא אותו. חיכיתי בהתרגשות לספר החדש של אשכול נבו, כי אהבתי מאד את הקודמים. רצה הגורל ולא הצלחתי להתפנות ולהגיע לחנות לקנות את הספר והדבר נדחה ונדחה ונדחה. במהלך הזמן הזה התחלתי לקרוא ביקורות על הספר ורובן היו, איך לומר, לא אוהדות במיוחד.. עכשיו, אני בתאדם שבכל דבר בחייה מעדיפה להקשיב רק לעצמה ולא דווקא מתרשמת מדעות של אחרים אבל הספק, אפעס, התחיל לחלחל, במיוחד אחרי הביקורת של אלון דה אלפרט שפרטה את ה"שגיאות" (?) שנעשו בספר או אולי נכון יותר לומר את הפגמים שפגעו בהנאתו של הקורא והקשו עליו להתחבר והתחלתי קצת קצת להתבעס בשוליים, וההתלהבות והציפיה התחילו להתנמך. הגיע היום וסוף סוף חזרתי הביתה עם ערימה ענקית של ספרים ביניהם גם "נוילנד" ופתאום- לא בא לי, לא בא לי על הספר. קראתי לפחות 3 זיבלוני מתח שלא נהניתי מהם בכלל, את "בניגוד להוראות היצרן" שקראתי אותו בלילה אחד והתעצבנתי עליו נוראות (אבל זה לביקורת אחרת), ו"נוילנד"... חיכה בשקית בסבלנות בזמן שאני החלטתי לשוב ולקרוא שוב את "דמעות של אש" של דבורה עומר במקומו.
לקח זמן, הספר ישב בשקית לפחות שבועיים עד שלקחתי אותו בידי והתחלתי לקרוא. הוא כ"כ לא משך אותי שהוא בילה עוד שבועיים כ"ספר תיק"- יושב בתיק ומחכה לעת בה אני אתקע בתור לרופא, או אשב לבד בארוחת צהריים ואז אשלוף אותו כדי להעביר את הזמן. אבל בסוף, איו מה לעשות ובסוכות התיישבתי לקרוא אותו ברצינות ולתת את מלוא תשומת הלב ומה אומר לכם- צדקתי כשהתעלמתי ממנו כ"כ הרבה זמן וצדקו קודמיי המבקרים בחוסר ההתלהבות שלהם מהספר. היה בו משהו טרחני, לא אמיתי, לא מתחבר לכלום. אני אוהבת בד"כ סיפורים שמערבבים עבר והווה יחד אבל פה זה היה קיטשי ומאולץ. בכלל כל הסיפור היה לי הזוי מדי- אולי בגלל שלא טיילתי בדר' אמריקה ואף פעם לא נמשכתי לחלק הזה בכדור הארץ אז לא הצלחתי להבין את ההתלהבות. גם ענבר וגם דורי- דמויות פתטיות ומעצבנות, במיוחד דורי בקשר שלו עם נטע (נטע זה לא שם של בת?)- מה זה הכמעט סימביוזיה הזו- זה לא בריא בשום צורה- לא פלא שלילד היה יותר טוב כשהוא היה בחו"ל... לא יודעת, אמנם באתי עם ציפיות נמוכות מהמתבקש לנוכח אהבתי את הספרים הקודמים ואפילו עם הציפיות הנמוכות, התאכזבתי.

אהבתי. בדומה לספריו "תעלומת הקבר המכושף" ו"מבוך הזיתים", שוב סיפור מתח קליל קליל וכיפי. תעלומת הירצחו של גביר יהודי מנצרת, אותה פותר פילוסוף רומאי חביב ומסובב לגמרי.
בספר מופיעות דמויות מוכרות (מי יותר מי פחות) כמו הנאשם- לא אחר מיוסף, נגר חרוץ, בעלה של מריה ואב (לא לגמרי בטוח) של ישו הקטן והחמוד... בסה"כ ספר נחמד ומענג להעביר איתו כמה שעות של שקט ונחת.

אין לי מזל בזמן האחרון עם ספרי מתח. כל מה שאני לוקחת ליד משעמם אותי נוראות. אז נכון שהספר לא היה צפוי, ולא ידעתי מההתחלה מי הרוצח ואיך ולמה זה קרה, אבל בכל זאת השתעממתי ונגעלתי חליפות מהספר. בלש פרטי אמריקאי שחי בתאילנד, נשכר לגלות איך ומדוע נרצח בחור בריטי צעיר. במהלך החקירה שלו הקורא נחשף לעליבות ולגועל של בנגקוק, לשוק הבשר המזעזע שמתנהל שם בלילות, למשכנות העוני ולחיי ההומלסים והזונות. הייתי בבנגקוק לפני אי אילו שנים, ואפילו הייתי ב"פטפונג"- אזור בבנגקוק שמרוכזים בו מועדוני לילה המציעים מופעי סקס חי על הבמה (ולא- לא נכנסתי לראות- הייתי עסוקה בלחפש שעון מזויף לאימא שלי), ראיתי את ה"ליידי בויז" ואת כל הזונות אבל לא היה לי מושג מה מתרחש שם בפנים- וטוב שכך- איזה גועל. בשלב מסוים התעלומה כבר לא מעניינת והעניין בקריאה נהפך מסיפור מתח למסע אנתרופולוגי לתרבות הלילה של תאילנד.
לא יודעת- קראתי עד הסוף, לא יכולה להגיד שנהניתי, ולא ממש יכולה להמליץ על הספר.בואו נגיד שהוא לא ישאר אצלי בספרייה.