הסוד האחרון / דן בראון – האם הנוסחה עדיין עובדת?
(קראתי במקור באנגלית וזה מה שחשבתי)
דן בראון חזר, ואיתו רוברט לנגדון, שעון המיקי מאוס והצהרת ה"עובדה" המפורסמת בפתיח. הפעם היעד הוא פראג המכשפת והנושא הוא "הסוד האחרון", טבע התודעה האנושית ומה קורה לנו אחרי המוות.

בשורה התחתונה: אם אתם אוהבים את דן בראון, אתם תיהנו מהרכיבה. זהו מותחן "בראוני" קלאסי: פרקים קצרים, טוויסטים בלתי פוסקים, נבלים יומרניים (הפעם ה-CIA ומתקן "סף" התת-קרקעי) והמון עובדות ויקיפדיות שנדחפות לתוך הדיאלוגים. אבל (ויש אבל גדול): מה שעבד ב-2003 עם "צופן דה וינצ'י", מרגיש ב-2026 קצת עייף. דן בראון מנסה לשחזר את הקסם, אך הפעם ה"מדע" (מדעי הנואטיקה) מרגיש פחות מרתק מקונספירציות נוצריות עתיקות.

הגולם מפראג הוא אחת האכזבות הגדולות ברומן. לקחת מיתוס יהודי אדיר כזה ולהפוך אותו ל"אלטר-אגו" פסיכולוגי של דמות עם פוסט-טראומה? זה הרגיש כמו פספוס של חומר מקור נהדר לטובת פתרון עלילתי זול. וחוץ מזה, פראג מדהימה, אבל היא משמשת כאן רק כגלויית נוף. לנגדון רץ בין גשר קארל לקלמנטינום, אבל התחושה היא שזה יכול היה לקרות בכל עיר אחרת בעולם.

ומעל לכל הסגנון המוכר עם משפטים קטועים, שימוש מוגזם בכתב נטוי וג'יבריש מדעי ("פרדיגמה מערבולית ממדית"), מתחיל להעיק כשהעלילה מרגישה מופרכת מדי. בקצרה, לטעמי "הסוד האחרון" הוא גיבוב של שטויות מדעיות, פסאודו-מיסטיקה ומתח מהיר. אם תכבו את המוח ותזרמו עם הקצב, תשאגו בהנאה. אם תחפשו עומק או הגיון, כנראה שתצאו עם כאב ראש. דן בראון לא המציא כאן את הגלגל מחדש, הוא פשוט החליף לו צמיג והמשיך לנסוע באותו מסלול.

זאת קריאת טיסה מושלמת, אבל לא הרבה מעבר.

בתחילת הספר מופיע צופן מסתורי ליד גופה. מפעים! יש גופה וצופן מסתורי! איזו עלילה מרתקת! ומה הצופן? סדרת פיבונאצ'י.

מביך. אבל מה אני יודע, אולי אני טועה, אולי אני היחיד בעולם שעשה שלוש יחידות במתמטיקה ומכיר את פיבונאצ'י. אני כבר לא עול ימים, ולכן הסתייעתי באדיבותו של קופיילוט כדי להזכיר לי נשכחות, מתי מלמדים בביה"ס את משחק הפעוטות הזה: והתשובה -

בישראל, סדרת פיבונאצ'י מופיעה לראשונה בדרך כלל ב־חטיבת הביניים, סביב כיתה ז'–ח'.
היא יכולה להופיע:
- בשיעורי מתמטיקה בהקשר של סדרות ותבניות.
- בשיעורי מדעים או טכנולוגיה בהקשר של טבע, צמחים ויחסים מתמטיים.
- לפעמים גם כפעילות העשרה כבר ביסודי, אבל לא כחלק מתוכנית הלימודים הרשמית.

קולטים? בכיתה ז' לומדים פיבונאצ'י. וזה הצופן שאלה שמתקראים "פרופסורים" בספר "צופן דה וינצ'י" הצליחו לפענח רק בעמל ובהבזק של גאונות. ועל זה אמרו חז"ל: פחחחחחח.

נתתי לספר עוד צ'אנס, והנה הופיע חתך הזהב בתור תגלית שגורמת לסטודנטים בכיתה של אחת הגיבורות לפעור פה בתדהמה. גלגלתי עיניים. ליתר בטחון שאלתי את קופיילוט, עבדי הנאמן, והוא לא אכזב:

בישראל, חתך הזהב מופיע בדרך‑כלל בחטיבת הביניים (כיתה ז'–ט') — לרוב כחלק מנושאי העשרה בגיאומטריה, פרופורציות או היסטוריה של המתמטיקה.

באיזה יקום מקביל של בורות וטמטום מתרחש "צופן דה וינצ'י" עד כדי כך שכדי להיות פרופסור בעל שם עולמי, מספיק להכיר את פיבונאצ'י וחתך הזהב?

שתבינו, אני שלוש יחידות במתמטיקה, והמספר שמתאר את יכולותי המתמטיות לא לקוח מסדרת פיבונאצ'י או מחתך הזהב אלא מתחום האפס המוחלט.

מש"ל - ספר מביך. הנה, גם אני יודע להשתמש בביטויים מתמטיים מסתוריים. נראה לי שאכתוב רומן מתח. אופס, כבר כתבתי אחד. אולי הוא לא זכה לפרסום עולמי כי לא הזכרתי שם את לוח הכפל ואת משפט פיתגורס בתור צפנים סודיים. אבל תמיד יש תקווה. אולי כשיכולותי השכליות ידרדרו עד סף הסניליות, אוכל להפיק מוצר דומה. בהצלחה לי. ציון: כוכב אחד. אמינות: אפס.

כמו כל ספריו של דן בראון - הרבה אקשן, הרבה מתח, הרבה אומנות והיסטוריה, קורטוב קונספירציה לתוספת צבע ועלילה.
קראתי ברצף, למרות שזה ספר ארוך, ובלעתי כל מילה בשקיקה.
היה מעניין להכיר את זווית המבט שבוחנת את ההיסטוריה של מעמד האישה בעיניים שמעבירות את המיקוד מהדתי לפוליטי, אחר כך הלכתי לקרוא על זה עוד, וואלה - זה מעניין!

למה צופן דה וינצ'י הכי מוכר וידוע מכל הספרים של בראון? לא יודעת.
נכון, זה אחד הטובים שלו, אבל הוא לא מתעלה בהרבה על הספרים הטובים האחרים.
אם אהבתם את האחרים, תאהבו גם אות ובוודאות, אם לא אהבתם את האחרים, גם הוא לא יעבוד לכם.

אני אוהבת לקרוא ספרים שמעשירים אותי, שגורמים לי לחשוב. אני אוהבת לקרוא ספרים ששולחים אותי לברר ולחקור על נושאים שמוזכרים בהם. אני אוהבת תעלומות ומתח. ואחרי שאמרתי את כל זה, מה אני לא אוהבת... לא אוהבת הרצאות מייגעות, הארכות יתר על המידה ... אם הייתי רוצה קורס בהיסטוריה הייתי נרשמת לאחד כזה. במשפט וחצי, שוב הפרופ' הלא מפוזר מצליח לפתור תעלומה שמאיימת על העולם, כמובן בסיוע עלמת חן שאוטוטו מתאהבת בו. נחמד אם יש לכם זמו מיותר

מי לא מכיר את צופן דה וינצ'י?
התשובה תהיה שונה אם נשאל מי לא מכיר את מלאכים ושדים שפחות התפרסם ממנו.
איכשהו, צורת הכתיבה החופשית יותר במלאכים ושדים יותר אהובה עלי, וזה אולי כי אני אוהב דברים מפונטזים יותר.
ולביקורת:
ספר מעולה, מותח, מפונטז ומרשים. טיפ טיפה מיושן אולי. וכמו שהיה חסר לי המשך לצופן דה וינצ'י, חסר לי מאד המשך לספר הזה גם, ואני חושב שאם הוא היה מקשר ביניהם היה מדהים.
כוכבים? *****

ספר מותח מאד עם הרבה עלילות ותפניות והתייחסות ליצירות אומנות קלאסיות בתחומים של אדריכלות, ספרות ועוד.מבחינה זאת הוא מאד מעשיר, וגם גורם לי לרצות חזור לחלק מהמקומות האלה שכבר הייתי בהם עם התבוננות אחרת. מעבר לזה לקראת סוף הספר כבר יש כל כך הרבה תפניות שהסיפור הופך להיות לא אמין ומעייף מאד. אתמול ראיתי את הסרט שנעשה בעקבות הספר ודווקא הסרט יותר טוב מהסרט. השינויים הקלים שנעשו בו הופכים אותו להרבה יותר אמין.

​אם היה זה הספר הראשון של דן בראון שהייתי קוראת, מסתבר שהייתי קצת יותר סולחת. אין ספק שדן בראון סופר מבריק, מפתיע, כותב טוב, עתיר בידע וקצת חוזה את העתיד. אבל אחרי כמה ספרים של בראון הוא נעשה די צפוי. שוב רוברט לנגדון, ​מרצה לסימבולוגיה, נקרא אל הדגל כשצופן סתרים מאיים מתגלה באופן מחריד. מכאן מתחיל מרדף בין יצירות אומנות, מבנים היסטוריים ומוזאונים. כרגיל, פיענוח הסמלים גאוני, הטקסט מכיל פסקאות שלמות (ומעייפות) של תיאורי יצירות מפורסמות ופסקאות אחרות של דיונים תאולוגיים, אל לנגדון מצטרפים אנשים שעוזרים לו אבל הרע המסתורי מכפיל את כוחו, ובסוף הבוגד זה ההוא שנראה שיש לו הכי פחות אינטרסים. לא רע בשביל עלילה. קצת מאכזב בשביל עלילה קבועה.

עוד קצת ביקורת: יש מדי הרבה קצוות לא פתוחים, ולא סביר בעיניי ההתנהלות הלא מקצועית של חלק מהדמויות: כמו לקרוא לחוקר סמלים במקום לערב את האינטרפול כשמדען נרצח. כמו להיכנס ללוע הארי בלי להודיע לאף אחד. או לנסות להתמודד לבד עם רוצח מטורף במקום להזעיק משטרה במיידית. זה דומה קצת יותר לחבורה חובבת של נערים שמנסים, ולא של הארגונים החזקים בעולם.
אבל שלא תבינו לא נכון, עם הכל, עדיין נהניתי מהתחכום, מהידע ומהכתיבה הקולחת.

ספר מעולה.
מרתק.
מלא מתח ודרמה.

לפעמים כשאני פוגשת תיאוריות קונספירציה על הקורונה
או תיאוריות של מתנגדי חיסונים
מרגיש לי שהם לקחו מהספר הזה השראה.

אין ספק שיש הקשרים בלתי ניתנים להפרכה בין שני הסיפורים
על איזה זן חזק ומסתורי של חיידק או מה שלא הייה שתוקף את העולם
על התוצאות שלו.

קצת אכזב אותי לגלות מיהרודפים אחרי רוברט לנגדון. זה מותיר בעלילה חורים בחוסר הסבר איך לנגדון לא הבין וגילה זאת קודם.

בגב הספר רשומה ביקורת הספרים הבאה של סן פרנסיסקו כרוניקל: "אם הספר הזה לא מאיץ לכם את הדופק, אולי אתם זקוקים לתרופות". לא יודעת מי יותר זחוח, מי שכתב את הביקורת או מי ששם אותה בגב הספר.
אז לא, הדופק שלי לא האיץ ואני בטוחה שאני לא צריכה תרופות.
דן בראון כבר שנים מנסה לשחזר את ההצלחה של ספריו הראשונים ולא מצליח. אומרים שסוס מצליח לא מחליפים, אבל בסופו של דבר הסוס הזה מתעייף. ככה הם ספריו של דן בראון. המאבק של דת ומדע היה מאוד מעניין בספרים הראשונים אבל הוא מיצה את עצמו. ובעוד בקודמים היה מתח ופתרון משימות שונות כל כמה פרקים, פה זו אותה משימה לכל אורך הספר וזה ממצה את עצמו מהר מאוד. נכון, הכתיבה של דן בראון מצויינת והוא מימד ציורי לספריו, אבל בספר הזה קיבלתי את התחושה שהוא לא השקיע מחשבה בתעלומה אלא יותר באיך הוא מורח את הסיפור ל500 עמודים. כי זה מה שזה מרגיש. מריחה אחת גדולה ולא מעניינת.