פסח, תשפ"א.
אני משתמשת, כמו תמיד, בהגדה האהובה עליי המשובצת בנאומים של גדולי האומה ובסיפורים על מסירות נפש של העם היהודי בכל הדורות. אני קוראת אותם בין ברכה לברכה, ובין שיר לשיר, וצמרמורת חולפת בגופי. מופיעות בה מילותיו של דוד בן גוריון נואם בפני ועדת החקירה האנגלית; דבריו של נתן שרנסקי שעומד על היותו בן חורין גם כשנפסק דינו להישלח לסיביר; של הרב סולובייצ'יק והרב לאו, עזר ויצמן ועוד רבים וטובים. המיקום שלהם בתוך ההגדה תמיד מדויק, תמיד מעורר מחשבה וגעגוע.
מאז שקיבלתי את ההגדה הזאת, אני לא מסוגלת לעבור את פסח בלעדיה. החוויה היא מדהימה. אני מרגישה מחוברת כל כך הרבה דורות אחורה, ומבינה, עד כמה שאפשר להבין זאת בימינו, את ההרגשה להיות בת חורין בארץ ישראל.
ממש אחרי "והיא שעמדה" מופיעה רשימה (לא מלאה, כי בכל זאת קצרה היריעה) של פּרעות, פוגרומים, עלילות דם, גירושים ורדיפות כלפי היהודים - החל משעבוד מצרים בערך בשנת 1400 לפנה"ס ועד ועידת ואנזה הארורה ב-1942. האינקוויזיציה מופיעה אי שם בשורה אחת ברשימה: "שנת 1492: גירוש יהודי ספרד על ידי המלכים הקתולים פרננדו ואיזבל".
על השורה הזו נסוב הספר "כחותם על ליבך".
טוב, בערך.
אין ספק שלא יזיקו לנו רומנים על גירוש ספרד והאינקוויזציה. קראתי אחד לפני כן, אבל לא זכור לי ממנו הרבה, והוא לא נכתב על ידי ישראלית או אפילו יהודיה שהנושא קרוב לליבה. ב"כחותם על ליבך", לעומת זאת, הסופרת היא "משלנו", וציפיתי לקבל את החיבוק הזה ממנה, את תחושת השייכות שקשה לזייף. רציתי את הסיפור של יהודי ספרד. לצערי, בסוף הקריאה הרגשתי שיצאתי בקושי עם חצי תאוותי בידי.
החלקים היהודיים בספר נגעו לליבי. האופן בו האנוסים מנסים לשמור על אמונתם כמעט בכל מחיר, ההחלטות הקשות שעליהם לקבל - לברוח בחוסר כל ולהתמודד עם תלאות הדרך, אל מול הסיכון שבהישארות על אדמת המולדת העוינת. לא משנה אם שירתת את המדינה כחייל או כאיש מקצוע מוערך, בסופו של דבר גורלך זהה, ואתה חי כאדם רדוף, שמצית כל הזמן מאחורי כתפו. השכנים הופכים בין רגע למלשינים, והבחירות נעשות בלתי אפשריות. נהניתי לקרוא על ההתרגשות של ראובן כשפגש יהודי נוסף, על הצמרמורת שבהנחת תפילין אחרי כל כך הרבה זמן, על תפילה בציבור - אלו הדברים שחדרו אליי יותר מכל. אבל להרגשתי, הם היו משניים מאוד לעומת סיפורי האהבה שתפסו נפח נכבד מהסיפור, והם לא היו מספיק אמינים כדי שאתחבר אליהם.
ישנם שני סיפורי אהבה בספר. הראשון הוא של ראובן ואיזבלה, ולא התחברתי אליו בלשון המעטה. ראובן הוא רופא יהודי שאיבד את כל משפחתו כבר בדפים הראשונים של הספר, ומאז הוא נמצא במנוסה. הוא מתגלגל מפה לשם עד שמגיע אל אחוזת דה-פאז, בה נמצאת - מי אם לא - איזבלה. האחות הצעירה למשפחת דה פאז היא בחורה מפונקת, נהנתנית, ויפהפיה מהממת. זה כתוב בערך בכל פעם שאיזבלה מוזכרת, אז קשה לשכוח את העובדות הללו, מה גם שראובן מטיח אותן בפניה באופן ישיר מאוד.
בתחילה, איזבלה מתאהבת בראובן - שהפך לרופא האחוזה בעודו מסתיר את יהדותו. האהבה היא חד צדדית לחלוטין, אבל האמינות שלה הייתה בעיני קלושה. על סמך מה, בעצם, היא אהבה אותו? נראה שהדבר היחיד שהיה ביניהם הוא הקרירות שהפגין כלפיה, בניגוד לכל מחזריה. בעיני זה היא המקרה הקלאסי של גבר "קשה להשגה" שמצליח למשוך את תשומת ליבה של האישה הנחשקת ביותר בחדר. משם מתחיל משחק פיתוי מוזר, בו ראובן מוצג כמעט כיוסף בשעתו המתמודד מול אשת פוטיפר. לפחות זאת הייתה האסוציאציה שלי. אבל אז, הפתעה! איזבלה מתבגרת כהרף עין, פוקחת את עיניה סוף סוף למתרחש בעולם, והופכת לקדושה. מישהו אמר תניס ולאורנה? קצת נעלבתי בשמם.
ראובן הוא דמות מתסכלת, כיוון שמצד אחד הוא סגור מאוד מבחינה רגשית - הגיוני, הוא בטראומה, על זה אני סולחת - ומצד שני, יש לו תשוקה בלתי מוסברת כלפי איזבלה. כשהוא סוף סוף מקבל תירוץ לממש את התשוקה הזאת (עין ערך "איזבלה הפכה לקדושה") נשאר לי טעם רע בפה. אני מאוד אמביוולנטית לגביו. יאמר לזכותה של הסופרת שהיא ציינה, בסוף הספר, כי היא בעצמה התקשתה עם הנתיב של ראובן, וזה משהו שסופרים מעטים יודו בו. זה היה גילוי מרענן לקריאה.
נעבור אל סיפור האהבה השני - חוספינה ורודולפו. כבר כתבו כאן לפני, אבל בעיקרון דמותו של רודולפו מושלמת מידי, ועל כן לא מעניינת במיוחד. הוא הגבר השרמנטי בהתגלמותו, ואין לו לאן להתפתח. הוא אדיב, ישיר וכן, סקסי, ובנוסף לכך הוא גם חייל בשירות המלכה. חלומה של כל גבירה (וכאן אשים כוכבית, ראו בהמשך).
חוספינה דה פאז לא ניחנה ביופי המהמם של אחותה הצעירה איזבלה. היא חסרת ביטחון באופן מדהים, ומעדיפה לשקוע במעשי צדקה ולא להתמודד עם חייה. עד שמגיע האביר על הסוס הלבן.
חוספינה ורודולפו אינם יהודים, ולמעשה אין קשר בינם לבין סיפור יהודי ספרד למעט מחווה קטנה בסוף. זה סיפור חמוד, בסך הכל, אבל לא לשמו התכנסנו. ובכל זאת הוא ממלא חצי מהספר, ואולי אפילו יותר מהחלק שמוקדש לראובן ואיזבלה.
מה שכן, חוספינה היא הדמות היחידה שהצלחתי להזדהות איתה במידה מסוימת. דמותה יחסית עגולה ולא משתנה כהרף עין. היא עקשנית כמו פרד, אבל באופן אותנטי ולא מזויף. היא מתאהבת ברודולפו מאותה סיבה בה כולנו היינו מתאהבות ברודולפו, אבל עושה את זה בחן שהיה חסר לאיזבלה.
והנה מגיעה הכוכבית - חיבבתי את רודולפו עד כמה שאפשר לחבב פלקט מקסים, עד שהוא הכריח את חוספינה לעשות משהו בניגוד לרצונה. אני אמנע מספוילר ולא אציין מה זה היה, אבל זה היה מאוד טיפשי ומיותר בעיני, השאיר לי תחושת מועקה עצומה, ולאנשים יותר רגישים ממני אולי גם היה מעלה טריגר אונס. יש דרכים טובות יותר וטובות פחות להעביר נקודה, רודולפו, אבל זאת הייתה אחת גרועה להחריד.
כשחוספינה זכתה בסוף הטוב שלה, מיותר לציין שהשמחה שלי כבר התעופפה מהחלון עקב ההתפתחות שציינתי למעלה. וחבל, כי היא באמת הייתה הדמות היחידה שחיבבתי.
היה עוד דבר שהפריע לי, אבל קצת קשה להסביר אותו. מבחינתי, כשאני נשאבת באמת לתוך ספר, אני לא מדמיינת את הסופר כותב אותו, מתלבט על שורות, על שמות ועל תאריכים. הסיפור מספר את עצמו, והסופר בכלל לא קיים במשוואה. אבל ב"כחותם על ליבך" חשתי לכל אורך הקריאה את הילה ארוון לידי. לא הצלחתי להתנתק מהתחושה שהוא... נכתב. שהוא לא באמת קיים.
כשמישהו אצלנו במשפחה מתלונן שכואב לו הראש, התשובה של אבא שלי היא "סימן שיש לך ראש". אז כאן, יש נוכחות מאוד מורגשת של היד שכתבה את הסיפור, כמו כאב ראש שזועק את קיומו.
משהו שאולי כדאי לציין - בניגוד לרושם שאולי עלול להתקבל מן התקציר על הכריכה, קו העלילה היחיד הוא ב-1494, ומה שמתרחש ב-1560 הוא סיפור מסגרת בלבד שמופיע בפרק הראשון והאחרון של הסיפור.
הדיאלוגים השנונים בין הזוגות בהחלט מוסיפים לאווירת הספר והופכים את הקריאה לנעימה יותר. השפה של הילה ארוון עשירה מאוד, וכיף לקרוא אותה (כל עוד, כמו שאמרתי, לא מרגישים את ה"נוכחות" שלה יותר מידי). בסך הכל ישנו ערך מוסף, והקריאה יחסית קולחת. משאירה לכם את ההחלטה :)
"פֶּסַח - עַם שׁוֹמֵר בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים אֶת יוֹם צֵאתוֹ מִבֵּית עֲבָדִים. וְדֶרֶךְ כָּל מְחִילוֹת הַשִּׁעְבּוּד, הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, הַשְּׁמָד וְהַפְּרָעוֹת נוֹשֵׂאת הָאֻמָּה בְּלִבָּה אֶת הַגַּעְגּוּעִים לַחֹפֶשׁ, בְּזִכָּרוֹן עַתִּיק אֲשֶׁר כֻּלּוֹ מֻפְנֶה לִקְרַאת הֶעָתִיד. מֵאָבוֹת אֶל בָּנִים, דֶּרֶךְ כָּל הַדּוֹרוֹת, נִמְסָר דְּבַר יְצִיאַת מִצְרַיִם כְּזִכָּרוֹן אִישִׁי אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מַחְוִיר וְאֵינֶנּוּ דֵּהֶה. אֵיזֶה יֵצֶר חֵרוּת עֲמֹק טָבוּעַ בְּלֶב עָם, שֶׁיָּכוֹל הָיָה בַּאֲבִיב יָמָיו לִיצֹר יְצִירָה כָּזֹאת וְלִמְסֹר אוֹתָהּ מִדּוֹר לְדוֹר."
(ברל כצנלסון)
פסח שמח!
