קשה להסביר במילים שיתארו בדיוק רב את הלך רוחו של המספר הנודד שכל ישותו מתמזגת לה עם הטבע והמראות שהוא חוזה בהם במהלך נדודיו. למרות געגועיו הבלתי נשלטים אל בית ילדותו, אל אימו המנוחה ואל מולדתו. הוא יודע ששיגעון הנדודים אינו רק שיגעון, למעשה, חיידק זמני אשר עוטף אותו ולא מניח לנפשו. זו דרך חיים, דרך חיים שהיא מנת חלקו מימים ימימה והוא מממשש אותה בהנאה, בעליזות ובעיקר באהבה רבה. כל פיסת ענן, כל קרן שמש היא חלק ממנו. זה ספר שהוא לא רק לאוהבי הנדודים או הטבע אלא זה ספר שמתאים לכולם. הספר הזה מזכיר לנו מה חשוב באמת: לא ההודעות המציפות את הסמארטפון שאנחנו אוחזים בו כדרך קבע אלא מספיק להתבונן מולנו, מחוץ לחלון ולראות את הטבע במלוא יופיו, אונו ותפארתו. לבחון את האנשים המקיפים אותנו, שהם חלק מחיינו בין נרצה בכך ובין אם לאו. זה החשוב מכול. לא המסך המרצד אלא הדברים הפשוטים. הפשטות היא שם המשחק והיא לב ליבו של הספר הזה. הפשטות, הדברים שלא ניקנים בכסף. אהבה. רעות. אחווה. נאמנות. אבן. חלוק נחל. ציפורים מזמרות. כנסיות. הם לב העניין.
הם תכלית הכול. והמולדת היקרה? המולדת נמצאת בתוכנו. איפה שלא נהיה נוכחים ונשכון היא המולדת. היכן שלא נשכון העולם הוא אנחנו ואנחנו העולם. הטבע וכל הנלווה לו טמון בתוכנו, בתוך איברינו. בתוך תוככי ה-DNA.

לפעמים כשהשמים מתחברים לי עם העננים וכרי הדשא עם פרות ועזים עליהם נראים לי כל כך מזמינים ,(במיוחד בבקרים) אני לרגע משתעשעת לי במחשבות על לגנוב כמה רגעים בין כל ההתחייבות הרבות ולשקוט לרגע במרחבים היפים הללו. בדרך כלל הרגעים הללו במכונית וממש בא להקפיא את התמונה הזו של החיים הרוחשים ולצאת לרגע ולנגוע.

ובכן זהו ספרון קטנטן על המרחבים והחופש שבנדודים ,עם ציורים לכל סיפור. הציורים נראים כאילו המילים עצמן לקחו מכחול וצבעי מים וטבעו בנייר רישומים זעירים של תוגה, אושר, אהבה, געגועים, כמיהה, תשוקה. אהבת מולדת.

כשמסתכלים על רישומי המכחול הללו יש הרגשה שבכל רגע עלול לרדת גשם שיתערבב עם הצבעים וימחוק הכל. והיות שזהו ספר מסע ותמונות הנוף מתחלפות כמו בנסיעה הכל עלול להתרחש בכל רגע נתון כל עוד הנודד יודע שישנן שעות שבו העולם יפה ללא גבול. והצבעים מתוקים והאוויר זורם..
ויש שעות של מרה שחורה כשהכל אפור ללא רוח חיים וללא כל אנרגיה להמשיך. וכנודד יש געגוע למיטה חמה ,לבית, למגע ,לליטוף לשיגרה ברוכה של המולת ילדים אישה וגג אדום על הבית עם תבשיל קדירה מתבשל.

הספר מורכב מאסופת סיפורים, והמיוחד בסיפורים הללו שהם מתארים מסע נדודים עם תרמיל על הגב ורגליים שנושאות מחשבות על מהו בית בשבילנו האנשים, בין לבין המחשבות של הרמן הסה הוא מנדב לנו כמה תובנות משמימות על טריטוריה על גדרות של החיים על חופש בדידות ובחירות שאנו עושים. אין נכון או לא נכון יש רק את מה שמדויק לכל אחד מאתנו.

ציטוט מופלא ,הוא מסביר את ההבדל בין איכר לבין נווד.

"כי אני נפרד, מחר אוהב גגות אחרים ובקתות אחרות. לא אשאיר כאן את ליבי, כדרך שכותבים במכתבי אהבה. לא, לא! את ליבי אקח אתי. אהבה זקוק לו גם שם ,מעבר להרים האלה, בכל שעה.כי נווד אני ולא איכר. אני מעריץ גדול של אי נאמנות ,של שינוי של דמיון. אינני מחשיב את הרצון לרתק את אהבתי במסמרים לאיזה שהוא מקום עלי אדמות.
לדעתי כל מה שאנו אוהבים ,רק משל הוא. אני מתחיל לחשוד באהבה הנאחזת במקום אחד והופכת להיות נאמנות ומידה טובה.
טוב לאיכרים! טוב לבעלי הרכוש, טוב למיושבים, לנאמנים, לבעלי מוסר. אני יכול לאהוב אותם, להעריץ אותם ואף לקנא בהם." "אי אפשר לחיות את שניהם, שאני נווד לא איכר, מחפש ולא משמר"

סיפורים שכתובים בפיוטיות גדולה למי שאוהב שפה שכזאת...

אני קורא את הספר והתיאורים היפים שובים אותי ולא מאפשרים לי להניח אותו ולו לרגע אחד. ברקע מתנגן DIAMONDS AND RUST של JOAN BAEZ, המנגינה הפולקית והקלטית בליווי קולה, קול מלאכים, משתלבים באופן מושלם ותואמים את אווירת הספר. אווירה של טבע, של חופש, של שחרור מכל אותם סיבוכי החיים. אני נודד עם גיבור הספר וחוצה את הגשר מעל הנהר, עובר ליד הכנסייה וממשיך אל עבר הבית האדום עם הדלת הירוקה. כל מקום מלווה בסיפורים ובזיכרונות מעבר שהיה, מלחמה שהשאירה חותם, אהבה ישנה, על אופטימיות, על אמונה ועל מוות. אנחנו חשופים לאיתני הטבע, השמיים מתכסים עננים והגשם מאיים לרדת. כך הם ימיו של נודד, יום שמש ויום סגריר. אנחנו מתיישבים ומבקשים מחסה מתחת לעץ, אני עוצם עיניים ונזכר באותו טיול אליו יצאתי לפני מספר חודשים:

הרוח נושבת, מלטפת ברכות כל חלק חשוף בגופי והשמש, שהייתה במצב רוח טוב בפעם הראשונה השבוע, מחממת בנעימות את האוויר. היה אפשר להריח את ריח הטבע העשיר סביבנו. המשכנו ברגל והגענו אל שביל ארוך עם צמחייה סבוכה בשני צדדיו. הלכנו בצל הצמחייה, כפופים לרוב, מנתבים דרכנו בג'ונגל הירוק. "כמה מטרים אחרונים, כבר מגיעים" אמר החבר מלפנים ועצר לרגע ללגום מים קרים ומרעננים. המשכנו ובדרך היה אפשר לשמוע את מנגינת העלים המרשרשים ושירת הציפורים. הגענו אל סופו של השביל ויצאנו חזרה אל מתחת לרקיע כחלחל ושמים בהירים. קרני השמש פגשו בגופי בשנית ונשארתי המום אל מול הנוף שהתגלה לעיניי. מדובר היה באגם שהתפרש הנה והנה, צלול, בגוונים של כחול, מאחוריו יער שופע בעצים עצומים ומכובדים שעמדו במבחן הזמן.

הספר מלווה בשירה יפה, בשפה רהוטה ופיוטית ביותר ובציורים מקסימים של טבע.
ממליץ בחום, ספר נפלא.

תנו לעצמכם מתנה וקראו את הספר הזה.
קצרצר ומופלא. קסום ונושם.

הרמן הסה לגמרי חיבר את הספרון הזה לדור שלנו, לתחושתי, הדור הנודד המתעקש למצוא מנוח, בכל המובנים שישנם.
נדדתי איתו למסעות שעשיתי, למסעות שחלמתי לעשות, למסעות שעושה ואעשה.
אהבתי את הכנות שלו, את היכולת להתבאס, לרטון על הגשם, לצד הקסם השובה שבתאהבותו בהתאהבות.

מן ספר מסע קלאסי, על זמני ועל מקומי שתמיד מומלץ,
ולדעתי -
מומלץ אף יותר לכל החוזרים לשגרה מן המסע, אך חוששים להיטמע בה עד כלות.

מומלץ!

ספר קטן שבכל מילה ומשפט מצליח הסופר לקחת אותך למסע נדודים אל עבר מקומות שאתה חולם להגיע ואף פעם לא תגיע. הסופר נע בין הבורגנות של הקביעות בבית לבין הרצון והחלום לעוף אל עבר ארצות רחוקות ופשוט לנדוד על פני האדמה. זהו בעיקר ספר על הנפש על כל טלטוליה.
ספר קסום ומיוחד.

בכל טיול הספר הזה מלווה אותי ונותן אור אחר למסע שלי, כך גם על מסעו של הסה. התבגרותי משתקפת בו. לראשונה קראתיו כשהייתי בת 14, כשהעולם נראה לי עוד עוד רחוק והסה מבוגר, ככל שעוברות השנים אני מרגישה יותר בתוך הספר והעולם קצת יותר מוכר.ככל שהספר מתבלה, כך הוא מוסיף על עצמו עוד חוכמה, עוד פיסות של הבנה. (נכתב ע"י נגה)

ספר נדיר -פחות מוכר ,
פיוטי, מוסרי.
שמור במקום כבוד בספריית ביתי

הספר נכתב זמן קצר אחרי מלחמת העולם הראשונה, מומלץ בשל היותו ספר המתאר מסע של הסופר באלפים הדרומיים, בעצם דבר אינו קורה אבל הכל נמצא בו. מתאים לאלו האוהבים לקרא ספרים שיש בהם פיוט, המתארים טבע ואדם באיטיות ובחן רב.

ספר חובה לכל מי שמצייר או אוהב להביט בטבע. משפט על ההתבוננות בטבע מלווה אותי כבר כמה שנים-
לפעמים נדמה לי שאף אחד לא ראה את הטבע כמוני...(שם זה מנוסח הרבה יותר טוב, אעדכן כשאמצא)