אני לא אדם דכאוני, אף פעם לא הייתי כזו. ואני די בטוחה שאם תבקשו מהחברים שלי לתאר אותי, הם יגידו שאני אופטימית ושמחה.
ואני לא באמת מכירה את התחושה הזאת של דיכאונות, את התולעת השחורה הזאת, כמו שמתואר בספר, שבולעת את כל הדברים השמחים.
אבל בכל זאת, כמו לכל בן אדם אחר, גם לי יש את התקופות האלה של העליות והירידות, הזמנים שבהם דברים מסתדרים יותר ודברים מסתדרים פחות.
וגם אצלי, ברגעים אפלים במיוחד, אני מרגישה שאין תקווה, שדברים אף פעם לא הולכים להסתדר, שאין בכלל למה לנסות, שעדיף לפרוש ולהרים ידיים כבר עכשיו, כי אני אחרי הכל לא הולכת להצליח גם ככה.
אבל זה אף פעם לא נמשך לאורך זמן. אני תמיד קמה בשלב מסוים, מוציאה את עצמי מזה וממשיכה לנסות, ממשיכה לקוות.

אזל איבדה את התקווה שלה ממזמן.
היא לא רואה טעם בלנסות ולהמשיך, בלרדוף אחרי מטרות, בלעשות משהו בכלל.
היא תקועה בעבר, במה שאבא שלה עשה, והיא לא יודעת להמשיך האלה. היא בטוחה שהיא מעמסה על כולם, כולל על עצמה, שעדיף כבר שהיא תיעלם מהעולם הזה, בשבילה, בשביל כולם.
אזל לא בטוחה אם היא תצליח לעשות את המעשה לבד, אז דרך האינטרנט היא מוצאת מישהו שיהיה שותף למעשה התאבדות שלה.
רומן, השותף שלה למעשה, היה ילד מקובל, מסוג הילדים שהחיים שלהם מושלמים. אבל מאז טרגדיה משפחתית הוא מלא בהאשמה עצמית ולא רואה עוד שום טעם בחיים.
בין שניהם נרקמת מעיין ידידות מוזרה המתבססת על הרצון המשותף להיעלם מהעולם.

אחד הדברים הטובים בספר הזה, זה שהוא לא מתיימר להיות מסחטת דמעות ורגש.
הוא לא מנסה להביא לנו סיפור אהבה מרגש או טרגי או משהו בסגנון, הוא לא מנסה להיות עמוק או מתוחכם.
יש לו מטרה ברורה - הוא מנסה לדבר, הוא מנסה להעלות מודעות לנושא התאבדויות בקרב בני הנוער. הוא מנסה להראות לנו איך אנשים דיכאוניים מרגישים, הוא מנסה להראות לנו שיש עוד תקווה, שיש עוד סיבות לחיות.
והוא מצליח לעשות את זה דיי טוב.

הדמויות והדיאלוגים היו אמינים, הכתיבה הייתה עמוקה ומלאה בתהיות אבל לא יומרנית או קיטשית, העלילה הייתה צפויה למדי, אבל היה מעניין לעקוב אחרי סדר ההתרחשויות. והספר, למרות הנושא הכבד, לא היה דכאוני בכלל, הוא היה משעשע ואולי אפילו קצת אופטימי.

הסופרת הצליחה ליצור אצלי - בתור אחת שלא סובלת מדיכאון - חיבור עם הדמות, היא גרמה לי להבין אותה ואת הרצון שלה למות. ואחד מהדברים הכי בסיסים שצריכים להיות בספר הוא ליצור הזדהות עם הדמות הראשית, ואין ספק שזה הצליח.

הספר מסתיים בצורה נפלאה, אני חייבת להגיד שקצת ניחשתי את הסוף, אבל זה לא גורע מזה בכלל, כי זה היה סיום מעולה לספר. הוא לא היה סיום מושלם וצפוי, מה שהיה פוגם באמינות של הספר. והוא לא היה טרגי וסוחט דמעות, מה שהיה הופך אותו ליומרני ולמסחטת רגש. אני לא אמשיך לפרט מעבר לזה על הסוף, כי יש סיכוי שאספיילר

אני חייבת לציין לטובה את השם של הספר, שבעיני פשוט מייצג את הספר כולו - עצוב, מצחיק וציני. ואת הכריכה הכל כך יפה, שהיא אולי לא הכריכה המקורית של הספר בגרסה האמריקאית, אבל היא יפה לא פחות ממנה.

לבי וחורים שחורים אחרי הוא ספר מקסים, שמצליח לעסוק בנושא הכבד של התאבדות בצורה קלילה, הוא לא קיטשי והוא לא סוחט דמעות, הוא פשוט כנה ואמיתי. וזה מה שאהבתי בו כל כך.

אז אני לא כותבת בדרך כלל ביקורות על ספרים, אבל בגלל שזה ספר חדש ואף אחד עדיין לא כתב פה כלום החלטתי שהגיע הזמן לנסות, מקווה שלא תסבלו מימנה יותר מדי.
~יש סיכוי לספוילרים זעירים~
חיפשתי ספר חדש לקרוא וכך, נתקלתי בספר "לבי חורים שחורים אחרים" של יסמין ורגה.
מקריאה מרפרפת מאחורי הספר ישר עלתה בי התעניינות לקרוא אותו. כמו אזל,גם אני תלמידת פיזיקה בתיכון [י"א] שאוהבת את המקצוע. אומנם היא מתמודדת עם דיכאון ורוצה להתאבד ואני לא, אבל לכל אחד יש תקופות קשות בחייו ומצבים שלפחות פעם אחת הוא חשב על מה היה קורה אילו הוא לא היה קיים.

הספר מדבר על נערה, תלמידת תיכון אשר חובבת מוזיקה קלאסית, אוהבת פיזיקה ובעקבות מעשה שאביה קיים איבדה את הרצון לחיות.
אזל גולשת באתר "מעברים חלקים" ובו בני נוער ובוגרים מחפשים אדם שיבצע איתם התאבדות - "שותפים להתאבדות", וכך היא מכירה את פרוזןרובוט ובשמו האמיתי, רומן. "אנשים מקשקשים תמיד על זה ש'התאבדות היא המוצא של הפחדנים'. ואני מניחה שזה נכון".
אזל, למרות שהיא מסכימה עם הנ"ל לא רואה כל מוצא אחר לבעיה שלה, לתחושה שכל העולם קורס סביבה, שאין לה משמעות לחיות, היא לא מוצאת שום תקווה. היא מחליטה להיפגש עם רומן שגר לא רחוק מימנה על מנת לתכנן את ההתאבדות. בפגישתם הראשונה נראה כי חייו של רומן מושלמים, ואזל לא רואה למה הוא כל כך מפחד שהיא תשתפן לו (הוא מציין כמה פעמים שהוא לא רוצה כל עסק עם 'משתפנים')ולא תאזור אומץ להתאבד איתו יחד, אך בהמשך מתגלת לה הסיבה (ואת זה אתן לכם לגלות לבד). גם רומן וגם אזל הן שתי דמויות עמוקות בעלות היסטוריה בסיפור, שעברו דברים קשים למרות גילם הצעיר יחסית.
בין רומן ואזל נרקם קשר חזק ואזל כבר לא בטוחה עד כמה היא מוכנה להתאבד, רומן לעומתה דוגל בהחלטתו הראשונית למרות אהבתו כלפיה.
אחד הציטוטים הכי אהובים עלי בספר: "לפעמים אני תוהה אם הלב שלי הוא כמו חור שחור - הוא דחוס כל כך עד שאין בו מקום לאור, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול לשאוב אותי פנימה".

הספר כתוב בשפה לא גבוהה במיוחד ואכן פונה יותר לבני נוער אך גם לכל אדם אחר אשר מתמודד או רוצה להבין לפחות במעט איך זה להתמודד עם מצב כזה, הוא מעביר בצורה יפה מאוד ועדינה יחסית את תחושת הדיכאון ואת כוחו האמיתי של הקשר האנושי.

הייתי מתארת את הספר כמאוד "זורם", ספר שעובר דיי בקלילות ובמהירות אך משאיר לך מקום למחשבה ומעביר לך מסר מאוד משמעותי - לא משנה כמה אתה מרגיש לבד ושאין מוצא אחר לבעיות שלך - לעולם אינך לבד.

אז למה לא 5 כוכבים?
הספר היה נחמד סך הכל, לא הרגשתי שהעלילה מתחה אותי יותר מדי וזה משהו שאני כן מחפשת בספר. הייתה נקודת תפנית קצת לא צפויה לקראת הסוף אך מאותו רגע הכל עבר מהר מדי והספר לא באמת סחף אותי כמו שרציתי שיקרה.

מכיוון שהספרים שאני קוראת רובם ככולם מצריכים מחשבה עמוקה ושלל אנרגיות נפשיות, חשבתי שיהיה נחמד להתאוורר קצת עם ספר קליל וזורם. ומה יותר מתאים להגדרה זו מאשר ספר העוסק באובדנות של בני נוער..?


אזל היא נערה אמריקאית ממוצא טורקי בת 16, חובבת פיזיקה, מוסיקה קלאסית ובעלת חוש הומור אירוני. אביה של אזל כלוא בבית-הסוהר באשמת פשע נוראי, והיא מתגוררת עם אמה, אביה החורג ושני אחיה למחצה. אזל עובדת כנציגת מכירות במוקד טלפוני, אך במקום להתמקד בהוצאת שיחות, היא מחפשת לעצמה באינטרנט שותף להתאבדות. כן, אזל בדיכאון, והיא רוצה למות.


באתר אינטרנט המיועד לכך, מכירה אזל את רומן, נער בן 17, שמתכנן להתאבד ביום השנה בו אירעה טרגדיה גדולה במשפחתו, תאריך אשר הולך ומתקרב. רומן ואזל זקוקים זה לזו כי הם חוששים להתאבד לבד. לאט לאט נרקם בינהם קשר מוזר ולא-טבעי מצד אחד, אך תומך ומכיל מצד שני.


אזל כותבת בזמן הווה את יחסיה עם בני משפחתה, את מצבה החברתי בבית הספר ובכלל, וחושפת תמונה מורכבת ועגומה של נערה בעלת דימוי עצמי מרוסק וייאוש בלתי נתפס מהחיים. גם סיפורו של רומן כואב ומזעזע, ומנער אהוב פופולרי ומצליחן הוא הופך להיות הצל של עצמו. הוא מתמודד עם רגשות אשם כבדים ולא מוכן לשאתם עוד.



כיצד תתפתח הברית בין אזל לרומן? האם יצליחו לתכנן היטב את מותם, בסתר ומאחורי גבם של כל הסובבים אותם? האם הקשר הזה יתרום להגשמת מטרתם הראשונית, או שמא יחבל בה?


לבי וחורים שחורים אחרים הוא אמנם ספר המתאר בני נוער נהדרים שנסיבות חיים קשות הובילו אותם למחשבות אבדניות, אך הוא כתוב בחן גדול, ונקרא בקלילות אותה חיפשתי לשם "התרעננות". זהו ספר נוער מעניין ומוצלח, ביחס לקהל היעד, ולמרות הכל, אופטימי מאוד. הוא כתוב בכישרון ובהומור, ולא מניח לקוראיו לשקוע במרה שחורה אף לא לרגע. רוב הדמויות שומרות על אמינות לאורך כל העלילה, אם כי פה ושם עלו לי תמיהות מסוימות לגבי דמות אחת או שתיים. המחברת מצליחה להבהיר, באופן שאיננו קיטשי או יומרני, לאילו מעגלי תמיכה זקוקים הלוקים בדיכאון וכיצד שינויים מסוימים באופן התקשרותם עם אחרים משמעותיים, עשויים לרומם אותם מתהומות קטלניים.


עניין אחד שצרם לי היה השימוש הגורף בתחליף "סלנגי" למילה כן: כל הדמויות הצעירות בסיפור אומרות "אהה" במקום זאת, וזה צרם לי ונתן תחושה של השתדלות גדולה מדי לשמור על אמינות, כשלמעשה התוצאה היא כמעט הפוכה.


הספר מומלץ לבני נוער וצעירים ולכל המתעניין, בייחוד בזכות העיסוק המוצלח בנושא של אובדנות ונוער במצוקה.

אני חייבת לומר שקראתי הרבה ספרים מהסגנון הזה, ספרים שמדברים על דכאון והתמודדות של בני נוער עם הכאוס שיש להם בראש.
אני לא יכולה לומר שאני בהכרח הבנתי את הדמויות, או שאני מצליחה להבין את הפעולות שלהן, אבל דבר אחד כן יש לי במשותף איתם, שאני מפחדת לדבר על מה שעובר לי בראש.
התחלתי לחשוב על מוות מלפני 4 שנים, וככל שהכרתי בודדים שהרגשתי שאני יכולה לסמוך עליהם המחשבה הזו נעלמת עד שהיא כמעט לא נמצאת יותר בראשי, שאני בעצמי נרעדת מהמחשבה על מוות.
ניסו לשלוח אותי לפסיכולוגית, אבל זה הרגיש לי לא מתאים, והרגשתי עוד יותר נורא עם עצמי, כי אני בטוחה, עד עכשיו, שאם אומרים לי לכי לפסיכולוגית, זה לא כמו 'לכי לרופא לקחת מרשם נגד חום' אלא יותר בכיוון של 'לכי תסדרי את השכל שלך'.
אני בעיקר מפחדת לדבר על עצמי, כי אני לא רוצה להשמע כקורבן, כאילו אני סתם גוררת תשומת לב מאנשים, כשאני פשוט... לא כל כך מפחדת לדבר עם האנשים שאני התחלתי לבטוח בהם.
אבל אז אני מפסיקה לבטוח בהם בגלל הבעיות שלי, והם מתקשים להבין את זה, כי הם לא יודעים איך זה לחשוב כמוני.
כך שאת זה אני מאוד מבינה אצל הדמויות הללו, את אזל, כשהיא מפחדת לפגוע באנשים ממשהו שעוד עלול להתפרץ לה, את רומן, שמתחרט על כך שהוא לא היה אחראי מספיק.
ואני מבינה למה זה עדיף להיות סגור עם הבעיות שלך. כי אלו הבעיות שלך. בטח לאף אחד לא אכפת, ובטח שהבעיות הללו יראו מזעריות לאחרות.
ועד כמה שאני רוצה שאני אקשיב לעצמי, ואפעל לפי המילים שלי, הבעיות שלך הם הבעיות של כולם סביבך, ברגע שאתה מתקרב אליהם.
ועד כמה שאני מנסה להחביא את הבעיות שלי מעצמי הן מופיעות, ואני לא מתעמקת שאלו הבעיות שלי, פשוט שזה קורה לי.
כמו מתוך הרגל לכבות את האור אחרי שהייתי בחדר האמבטיה. אני לפעמים מדליקה את האור, ולפעמים לא, אבל אני מיד שולחת יד לכבות אותו. אני לא חושבת על זה, אלא מאוחר יותר.
כך שכשאני מפחדת מידי לפנות לאנשים, מפחדת לפתח שיחות, מפחדת שמדברים איתי מרחמים, שמשקרים לי כדי שארגיש טוב עם עצמי, מפחדת אפילו להשמיע שיר שנורא אהבתי לבן אדם קרוב. אני לא חושבת למה זה ככה, עד אחרי שזה קרה, אבל אני לא אוהבת לחשוב על זה, ואני טומנת את זה עמוק, כל פעם מחדש מודעת לקיום של עמוק עמוק בראש שלי, מחבל ברצונות, בפחדים ובפעולות שלי.
הספר גרם לי בסוף לחשוב על זה יותר. שאולי אני באמת צריכה להתגבר על הפחד לדבר על עצמי, לדבר על זה שאולי יש לי בעיות, לא לפחד כשיתייחסו אלי שאני צריכה עזרה, למרות שהמנגנון הראשוני שלי, וזה המנגנון הראשוני של כל בן אדם, הוא להראות שאתה עצמאי. לא משנה אם העצמאות הזו פוגעת ב קשה יותר.
הספר הזה הזכיר לי שאולי אני צריכה לבקש עזרה, אבל באותו הזמן, כמו הדמיות בספר, אני לא מרגישה שעזרה כל שהיא תעזור לי.

מרתק, מעורר ענין, הסוף ידוע מראש........בסוף קצת קיצ'י.