הגיבור של עקוב אחרי שינויים הוא כמעט אותו גיבור של ויהי בוקר. הוא ערבי, משכיל, מוסלמי אבל חילוני, בן העיירה טירה, בשנות השלושים המאוחרות לחייו, נשוי ואב, עובד כפרילנס וכותב בעברית לעיתון, דואג עד חרדתי למשפחה הגרעינית שלו, ומחפש את האישור מהמשפחה המורחבת. האם זה בן דמותו של סייד קשוע עצמו? הקורא יכול לקרוא ולשפוט. יש כמובן גם הבדלים בין הגיבורים, ובספר הזה הגיבור ששמו אולי סעיד חדד ואולי בעצם לא, כבר לא עובד בעיתון, ולמעשה גם לא גר בטירה או בכלל בארץ. הוא גר באילינוי, נשוי או סוג של לאישה שרק הוא קורא לה פלסטין, אב ליסמין, אדם ואמיר, קבר זה מכבר את תשוקתו לכתוב ספרות יפה, ומנסה להתפרנס מעריכה של סיפורי חיים של אנשים. הוא מראיין אותם, מקליט על קלטות מהסוג הישן, ואז מתמלל ומשכתב. לפעמים, כלומר בדרך כלל, הוא לא מסתפק בדברים שהלקוחות שלו מספרים ומשתיל זכרונות משלו בתוך סיפורי העבר של אנשים אחרים.

כריכת הספר שייכת לרשימת "אמנות על הכריכה" וכמו כמעט בכל פעם שהמעצב הגרפי בוחר יצירת אומנות ולא תמונת סטוק גנרית, יש בבחירה שלו משום פרשנות ליצירה. קלטת השמע המצויירת על הכריכה היא חלק מתמונה בשם There must be a song that doesn't remind me of you, היינו חייב להיות שיר שלא מזכיר לי אותך, של צ'רלי דיי. מערכת היחסים בין גיבור הספר ובין אשתו פלסטין היא מורכבת ונמצאת במרכז הגרעין של הספר. היא הולכת ונגלית במהלך העלילה, וכמו שאפשר לתאר היא לא נשארת במישור העלילתי ונישאת גם למחוזות האלגוריה.

חלק ניכר מעלילת הספר מתרחש בבית החולים מאיר בכפר סבא, מקום שבמקרה נקלעתי אליו השבוע בביקור במחלקת יולדות. זה בית חולים שחלק ניכר מהצוות ומהמטופלים והמבקרים הם ערבים ישראלים, בין השאר מטירה הסמוכה. גיבור הספר בא לבקר את אביו שעל ערש דווי, ולמרות שבית ההורים קרוב מאוד, מרחק כמה דקות נסיעה במונית שירות, הוא בוחר להתארח בדירת אירוח בכפר סבא. גם הסיבות להרחקה שלו מהבית ומהמשפחה מתגלות במהלך העלילה, בזמן שהוא מנסה לדובב ולהקליט את אביו ולכתוב את סיפור החיים שלו. אביו לא מאוד מודע לזה, אבל מצד שני מכיר את הבן שלו טוב מאוד ולכן שואל אותו במפגיע אם הוא מתעקש להמשיך להרגיש קורבן. ואולי גם זה, השאלה הזאת, עוברת למישור האלגורי ולדיאלוג הדיסוננסי של ערבים ישראלים בינם לבין עצמם.

סייד קשוע כותב היטב, ועל אף נפילה אחת בספר ערבים רוקדים, גם עם עלילות מעניינות ומעוררות מחשבה.

סייד קשוע מספר את סיפור חייו. נוגע ללב. מציב סימני שאלה. סיפור מורכב. כותב מאוד יפה במיוחד למי שאוהב לקרוא ספרים בגוף ראשון

סיפורו יוצא הדופן של סופר צללים הכותב ביוגרפיות. הוא מקליט את מרואייניו על קלטות של פעם (עטיפת הספר), כשהשאלה הראשונה קבועה- "מה הזיכרון הראשון שלך"?, עורך את הטקסטים בתוכנת 'עקוב אחר שינויים' ( שם הספר). מעדן לפעמים את זכרונותיהם הקשים במוטיבים נעימים משלו. לא כולם כאלה. לאחר עזיבה חפוזה של טירה במשולש שם גדל כערבי ישראלי בשל נידוי על ידי תושבי המקום, זעם וחרם בגלל בושה שהמיט וגרר לתוכה את פלסטין (שמה בפיו כקשר לאישה ומולדת) שתינשא לו ללא אהבה והכל בשל שטות וסוג של משובת נעורים. תחילה לירושלים, לבסוף לארצות הברית שם קיבלה אשתו משרה אקדמית.
ארבע עשרה שנה אחרי שעזב את ישראל הוא חוזר לביקור לאחר שאביו לקה בלבו ואושפז. החזרה אינה קלה. אחיו לא מסתירים את כעסם, את נשותיהם וילדיהם אינו מכיר, משפחתו למעשה זרה ומנוכרת לו. הזמן לא ריפא את הפצע והכבוד הפגוע. הוא אינו חוזר לבקר במקום בו גדל יודע שאינו רצוי. באילינוי חי בנפרד מאשתו וילדיו.
בסיפור נשזרים אירועים אמיתיים בסכסוך הישראלי- פלסטיני של אלימות והרג. בתקופה בה גר כצעיר בירושלים ובמקום עבודתו בעיתון הוא חש את טינתם של הקולגות היהודים הגלויה יותר או מבעבעת מתחת לפני השטח בעיתות מתיחות ופעולות איבה. כעת, בן ארבעים הבא להיפרד מאביו הוא חוזר לישראל שונה משזכר. תחנות האוטובוס הישנות והחשופות כעת סגורות ומקוּרוֹת, פרדסים ושדות נעלמו ובמקומם קמו מבני בטון למגורים ומסחר. מה שלא השתנה הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני וזה שבינו למשפחתו.
הפגישה עם האב שסופו קרב מעלה זכרונות ילדות ונעורים מאושרים מטירה ובני משפחתו טרם הקרע.
היוצר סייד קשוע (יוצר הסדרה 'עבודה ערבית') כתב נובלה הנקראת בשטף על דמות בדיונית ללא שם (פעם אחת מציג עצמו כ'סעיד' שלא ברור אם אמיתי). הטלטלות בחייה על רקע המציאות המורכבת והמדממת בין יהודים וערבים בישראל תוך שימוש ברקע האמיתי שלו כיליד טירה, מגוריו ועבודתו בירושלים ומאוחר יותר באילינוי עם רעייתו וילדיו.לעתים הגבולות בין המציאות לדמיון מטושטשים.

ספר על כלום ושום דבר. חלש ברמה ספרותית ומבחינת תוכן הספר.
מרגיש לי שכל הפואנטה של הספר היא להעצים את נרטיב ״המסכנות״ של העם הפלסטיני

ספר מעניין שאי אפשר להניח מהיד, הכתיבה קולחת ונוגעת, נהניתי מכל רגע, ממליצה בחום!
אמנם זהו רומן בדיוני אבל יש בספר שילוב של פרטים מהביוגרפיה האישית של הסופר שחי כיום עם משפחתו באילינוי ומתפרנס בין היתר מכתיבת ספרים, כמו גיבור הספר.
הגיבור הוא גבר נשוי עם שלושה ילדים. הוא נולד בטירה, עבר לירושלים לאחר נישואיו וכעת הוא חי באילינוי עם משפחתו. הם תכננו לעזוב את הארץ כי לאשתו, המכונה בפיו פלסטין, הוצעה עבודה שם ונאלצו להקדים את עזיבתם עקב הידרדרות המצב הביטחוני לאחר רצח שלושת הנערים. בלילות הוא לא ישן עם אשתו אלא נאלץ ללון במעונות הסטודנטים. הסיבה לכך מורכבת ותתברר בהמשך.
הגבר מאד בודד בחו"ל, הוא מלא געגועים לטירה, מקום הולדתו, להוריו ולאחיו. מגיל צעיר הייתה לו תשוקה לכתיבה. התשוקה הזאת הביאה אותו לכתוב סיפור קצר בעיתון על נערה בשם פלסטין, סיפור שבסופו של דבר המית עליו אסון. היום הוא מתפרנס מכתיבת ספרי זיכרונות של אנשים ונוהג להוסיף לזיכרונותיהם זיכרונות נעימים שלו מילדותו עד שלפעמים הם מאמינים שכל זה קרה להם באמת.
יום אחד הוא מקבל הודעה מאביו שהוא חטף התקף לב ונמצא בבית חולים מאיר. ארבע עשרה שנה הם לא התראו עקב אותו מקרה שארע בעבר, מקרה אשר גרם להרס המשפחה ולבושה גדולה שבעקבותיה הוא נודה מהמשפחה ונאלץ להגר לאמריקה.
הוא מבין שזאת ההזדמנות שלו להתעמת עם עברו ולעשות חשבון נפש עם עצמו, הוא אורז מזוודה וטס לבית חולים לאביו שהיה דמות מאד משמעותית ומוערצת עליו בילדותו. הוא מחליט לכתוב הפעם את סיפור חייו של אביו הגוסס. במהלך הקלטת דבריו של אביו, הוא נזכר בזיכרונות ילדותו, נאלץ להתעמת גם עם עברו הטראומטי ובעיקר עם חייו בהווה שהם תוצאה של אותו מקרה הרסני ששינה את חייו וכפה עליו פרידה קשה מעברו ונתק ממשפחתו הקרובה. עכשיו הוא נאלץ להתכונן גם לפרידה מאביו.
מהו אותו מקרה הרסני שהכתיב את גורלו וגרם לנתק ממשפחתו? האם יש קשר בין הסיפור שכתב על הנערה פלסטין לבין אשתו שמכונה בפיו באותו שם? מדוע היחסים בינו לבין אשתו קרים כל כך?
לאט לאט מתגלים הפרטים והכל נסגר לתמונה אחת שלמה וברורה.
ראוי לציין את הכריכה היפה שמתאימה בול לסיפור ואת שם הספר שמתאר את צורת הכתיבה של גיבור הסיפור.
קריאה מהנה!

מזל שהתחלתי עם "גוף שני יחיד", שבאמת היה נפלא, כי אחרת הייתה לי עוד פחות סבלנות ל"עקוב אחר שינויים". נורא עצוב לכתוב את זה, בגלל הקשרים הרבים כל-כך לסייד קשוע עצמו ולחייו, אבל זה הרגיש לי בעיקר כמו מסה שלא "שווה מספיק" לפרסם. העלילה דלה נורא, ההתקדמות מפוהקת, הפוליטיות כבר בלתי נסבלת ובכלל קשוע נורא מתמרמר ונורא מתקרבן והספר הרגיש לי רגשי ואישי מידי ולא הבנתי למה אני בכלל צריכה לקרוא את מה שאני קוראת. אני מעריכה את ההתרפקות על הזכרונות מישוב ילדותך, על תיאורים אותנטיים על 'פעם', על הפשוט והטוב שכבר אין, את המשחק בין מספר ומסופר ומושא ונשוא, ואחלה, באמת, אבל זה לא מצדיק ספר. אם ב"גוף שני יחיד" הייתה הצדקה (ספרותית, עלילתית, תכנית כלשהי) לרפרנסים הפוליטיים, כאן זה היה פשוט אגרסיבי וחסר טעם ומכעיס ובעיקר מרגיש כאילו קשוע צריך לעשות קצת שלום פנימי עם עצמו לפני שהוא בוחר 'לשחרר' טקסט לכולנו.
ותרו.