משנת 1933 בה עלו הנאצים לשלטון, עלתה הפופולאריות שלהם בעיני בני עמם. הם הבטיחו עתיד נפלא והרבה גרמנים הלכו שבי אחרי החזון הנוצץ. מן הסתם ככל שהיו ממעמד נמוך יותר – יותר עניים, פחות משכילים, בעלי פחות מטען תרבותי – יותר הוקסמו מתורת "הגזע העליון", שהבטיחה להם חיי פריבילגיה במחיר זול, והשכיחה מהם את החיים האפורים שחיו כשלא היו "הגזע העליון". הם יצאו לרחובות ושיחררו את האלימות והכעס, ואת כל הבלמים שהתרבות הכתיבה. שאר האוכלוסייה האזרחית התחלקה על פי נטיותיה לתומכים, מסתייגים ושותקים. כי האלימות והזעם של תומכי הנאצים הפעילים לא יוחדו רק לאויבים הרשמיים (יהודים קודם כן, נחותים אחרים אחר כך) היא הופעלה גם כלפי גרמנים ארים מן השורה.
הפופולריות של הנאצים בקרב האוכלוסיה האזרחית פחתה והלכה משנת 1943 בערך. גדל חלקם של המסתייגים, אם כי רובם המשיכו לשתוק. ואז הגיעה המלחמה לסיומה. אלף השנים המובטחות הסתיימו בערך ב- 12 שנים, בהם כבה האור מעל האנושות.
ריין כתב בסוף המלחמה ההיא את הספר, שפורסם בגרמניה המזרחית ב-1947 (הוא לא תורגם לאנגלית, ותורגם לעברית רק לאחרונה) זווית הראייה שלו היתה ייחודית אם כי ממבט נמלה. הוא היה שם, הסיפורים שהוא מספר הם ממקור ראשון. זה אינו ממש מסמך היסטורי – הוא יכול להעיד רק על התנסותו של ריין והשקפת עולמו. אבל הוא אותנטי ככל שיכול להיות אדם המתאר את תחושותיו ממקום ההתרחשות. ריין עצמו היה שמאלני, הפך מובטל ונרדף על דעותיו מרגע שהנאצים עלו לשלטון, נעצר על ידי הגסטפו ובילה כמה שנים במחנה. הוא - שהיה קומוניסט נלהב בזמן המלחמה וייחל לנצחון הרוסים - התפכח, כך נראה, ובשנות החמישים ברח לגרמניה המערבית, שם חי עד מותו בשנת 1990.
הספר הזה אינו ספר עיון (למרות שהוא מקוטלג משום מה ככזה) זה רומן המתאר מספר דמויות בידיוניות – שנראה שריין הכיר אישית. הזמן הוא החודש האחרון של הרייך השלישי, אפריל 1945. הדמויות שהוא מתאר הן אנשים שחיו והתנהגו באותה דרך באותו מקום. הוא משובץ בנאומים, מאמרים בעתון, שידורי רדיו והודעות לאוכלוסייה, שהתפרסמו אז ומאפשרים לנו לראות היום איך עבדה המכונה שהמירה אנשים לאחד משני סוגים – עבד או קרנף (מבקשת סליחה מהקרנפים. ההשוואה לא מגיעה להם).
ריין מלא זעם על המשטר הנאצי. הוא אינו חומל על בני עמו - הוא בז להם בלהט רב. על כניעותם, על פחדנותם, על העובדה שבמספר שנים לא רב איפשרו לנאצים להפוך אותם לאוכלוסיית עבדים עלובים שאינם מוחים גם כשכל הכללים האנושיים נשברים. הוא מתאר ברגש רב בריון נאצי. מפרט את התנהגותו האלימה, אכזריותו, נצלנותו ונהנתנותו. מתאר באהבה והזדהות את קבוצת האנשים הזעירה המנסה לעשות משהו, להביע מחאה. מחלקים כרוזים, מחבלים בקטנה במכונת המלחמה המשומנת, מנסים לשכנע אנשים הם מתי המעט שאינם מוכנים לותר על צלם האדם תוך סיכון חיים בעיר שההשתוללות של חלק מהאזרחים בה הפכה קטלנית.
מנקודת מבט ספרותית הספר לוקה בפגמים לא מעטים. הוא ארוך מאד – 650 עמודים, מקדיש עמודים רבים מאד לתאור ההרס העצום, מביע את דעתו על הדמויות המתוארות, פוצח בנאומים חוצבי להבות ארוכים ופילוסופיים וסוטה לעתים קרובות מהסיפור כדי להביע עמדה. אבל הלהט בו הוא נכתב, האותנטיות הבלתי ניתנת לסתירה, והאמינות הרבה של מי שהיה שם ועשה את המעשים המתוארים, יוצרים חווייה ספרותית יוצאת דופן, שיחד עם ידע שאינו מצוי בספרי ההיסטוריה מספקים תשובה חלקית על השאלה הנצחית - איך הפך עם שלם לרוצחים נטולי אנושיות.
הנה, ככה.
