אחרונה התחלתי להתעניין ב־Mayo Clinic. לצערי, למרות שכל כך קיוויתי שבתום שנה הכול ייעלם, עדיין לא החלמתי מהמנינגיומה שיש לי בראש. לכן מצאתי את עצמי מחפשת מידע על מרכזים רפואיים בחו"ל שמתמחים במנינגיומות.

במקרה, מישהו סיפר לי על Mayo Clinic בית החולים שנחשב בעיני רבים לאחד הטובים בעולם, ושיש בו מחלקה ייעודית לטיפול במנינגיומות ובגידולי מוח. התחלתי לקרוא עליו ולהבין איך בכלל מתקבלים לשם. מתברר שלא כל אחד מתקבל לטיפול במינסוטה, אלא כל מקרה עובר בחינה. להפתעתי, שלב הסינון הראשוני דווקא פשוט יחסית: שולחים פנייה מסודרת הכוללת דרכון, מסמכים רפואיים ותוצאות בדיקות, ולאחר מכן הצוות הרפואי בוחן את החומר ומחליט אם וכיצד ניתן להמשיך.

אחד הדברים שסיפרו לי על Mayo Clinic הוא שהתפיסה שם מעט שונה מזו שאני מכירה מישראל. הם שואפים ללוות את המטופל באופן רחב ככל האפשר, להבין כיצד המחלה משפיעה על חייו, ובמקביל ללמוד מכל מטופל כיצד ניתן לשפר עוד יותר את איכות הטיפול.

תוך כדי החיפושים נתקלתי גם בספר "מאיו קליניק על כאבים כרוניים: כיצד לשפר את איכות החיים ולחזור לתפקוד תקין" מאת ג'פרי רום. אמנם הוא אינו עוסק במנינגיומה עצמה באופן ישיר, אבל הוא מציג את תפיסת העולם של Mayo Clinic לגבי התמודדות עם כאב כרוני, וזו הייתה בדיוק הסיבה שבגללה רציתי לקרוא אותו.

כאשר שומעים את המילים "כאב כרוני", רובנו חושבים מיד על תרופות, זריקות או ניתוחים. הספר הזה מציע נקודת מבט שונה: המטרה אינה בהכרח להעלים את הכאב, אלא ללמוד כיצד לחיות לצדו מבלי לוותר על איכות החיים.

במהלך הקריאה הייתה נקודה אחת שקצת הפריעה לי. לעיתים נוצר הרושם שהדרך להחלמה מתחילה בראש :שאם רק תאמין, תרצה מספיק, תחזור לשגרה ותמשיך לחיות כרגיל, הגוף ילך בעקבותיך. אני מודה שהמשפטים האלה פגשו אותי במקום רגיש. אני המשכתי לעבוד, לטוס, להרצות, לטייל ולחיות חיים מלאים ככל שיכולתי. מאוד רציתי להחלים, ובכל זאת זה לא קרה. לכן היה לי קשה להתחבר למסר הזה. בעיניי, רצון והתמדה הם חשובים, אבל הם לא תמיד מספיקים כדי לשנות את מהלך המחלה.

מה שכן אהבתי הוא שג'פרי רום, בהתבסס על הגישה הקלינית של Mayo Clinic, מציג מדריך מעשי, רגוע ומבוסס ידע רפואי, שאינו מבטיח ניסים ואינו מוכר אשליות. במקום זאת, הוא מסביר כיצד כאב כרוני משפיע על הגוף, על המוח, על השינה, על מצב הרוח ועל התפקוד היומיומי, ומציע דרכים להתמודד עם כל אחד מהמרכיבים הללו.

אחד היתרונות הגדולים של הספר הוא השפה הברורה. גם נושאים רפואיים מורכבים מוסברים בצורה נגישה, והקורא מקבל תחושה שמדובר במדריך שנכתב עבור אנשים המתמודדים עם כאב – ולא עבור רופאים בלבד. בנוסף, המילון הרפואי המצורף בסוף הספר הופך אותו לכלי עזר שימושי עבור מי שנתקל במונחים רפואיים חדשים במהלך הטיפול.

הספר שם דגש על טיפול רב־תחומי: פעילות גופנית מותאמת, שיקום, טיפול רגשי, שיפור השינה וניהול מתחים. גם כיום, שנים לאחר פרסומו, רבים מהעקרונות הללו עדיין מהווים בסיס חשוב בטיפול בכאב כרוני.

עם זאת, חשוב לזכור שהרפואה מתקדמת כל הזמן. לכן כדאי לראות בספר מקור מצוין להבנת הכאב הכרוני ולרכישת כלים להתמודדות, אך לא תחליף לייעוץ רפואי עדכני.

לסיכום, זהו ספר מאוזן, אמין ומעודד. הוא אינו מבטיח פתרונות קסם, אלא מעניק ידע וכלים מעשיים להתמודדות. גם אם לא הסכמתי עם כל המסרים שעלו ממנו, נהניתי להיחשף לתפיסת העולם של אחד המרכזים הרפואיים המובילים בעולם. עבור כל מי שמתמודד עם כאב כרוני או מלווה אדם הסובל ממנו.

יש משהו מעט משעשע בלקרוא את "כל הדרכים מובילות לרומא" בזמן שאת נמצאת ברומא לצורכי עבודה — במיוחד כשהספר בכלל לא מתרחש ברומא שבאיטליה, אלא בעיירה קטנה בשם רומא שבקנטקי.

ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו בין רחובות רומא האמיתית, היה קל מאוד לשכוח את הפרט הקטן הזה.

העלילה בקצרה:

אמיליה רוז היא כוכבת פופ מצליחה שמרגישה שהחיים שלה כבר לא באמת שייכים לה. כשהלחץ, הפרסום והציפיות הופכים ליותר מדי, היא מחליטה לברוח ומוצאת את עצמה בעיירה קטנה בשם רומא. שם היא פוגשת גבר מקומי כריזמטי, ויחד עם מפגש של עולמות שונים לחלוטין, מתחיל גם סיפור אהבה שמאלץ אותה לבחון מחדש את הבחירות שלה ואת העתיד שהיא רוצה לעצמה.

מדובר בקומדיה רומנטית קלילה, חמה ומהנה מאוד. העלילה זורמת, הדמויות מעוררות חיבה, והקסם הגדול של הספר לא מגיע מנופים עוצרי נשימה או דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא מהפשטות. יש בו אווירה נעימה של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מהסוג שגורם לקורא לרצות לעבור לשם לפחות לכמה ימים.

האם העלילה צפויה? בהחלט. אבל זה חלק מהקסם שלה. לפעמים כל מה שצריך הוא ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – ומצליח לעשות את זה היטב.

שרה אדמס בונה מערכת יחסים מתוקה ומשעשעת בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים לחלוטין. הדיאלוגים קלילים, הכימיה עובדת, והספר מצליח לשלב רומנטיקה עם לא מעט רגעים מצחיקים.

כמי שקראה את הספר בזמן שהייתה ברומא האמיתית, נהניתי במיוחד מהאירוניה שבסיטואציה. בזמן שאמיליה טיילה ברומא שבקנטקי, אני ישבתי בבתי קפה מול כיכרות בנות אלפי שנים. היא קיבלה גיבור רומנטי מעיירה אמריקאית קטנה, ואני קיבלתי בעיקר תיירים, אופנועי וספה והמון אספרסו.

בשורה התחתונה:

זה לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יעשה אותם נעימים יותר לכמה שעות. רומן מתוק, מצחיק ומנחם, עם גיבורים שקל לאהוב ואווירה חמימה שקשה לעזוב.

ולמרות שהספר לא באמת מוביל לרומא שבאיטליה, הוא בהחלט גרם לי לחייך בזמן שישבתי בה. לפעמים זה כל מה שספר טוב צריך לעשות.

״הריקוד של סוניה״ השאיר בי תחושה עמוקה של תקווה דווקא מתוך המקומות הכואבים ביותר. זה ספר שלא מתעלם מהשבר, מהאובדן או מהפחד, אבל הוא גם לא נותן להם להיות המילה האחרונה. בין הדפים שלו מסתתרת אמונה עיקשת בכך שגם אחרי טראומה, גם אחרי תקופות חשוכות, אדם עדיין יכול לקבוע גורלו ובחור בחיים, באהבה וברוך.

תוך כדי הקריאה מצאתי את עצמי מתחברת במיוחד לרעיון הזה של אופטימיות שלא נולדת מתוך תמימות, אלא מתוך הישרדות. אופטימיות של אנשים שכבר ראו כאב ועדיין מחליטים לקום בבוקר ולהמשיך להרגיש. זה הזכיר לי מאוד את הדרך שבה אני עצמי השתניתי בעקבות החולי לא כל לקבל את העובדה שצומח גידול בראש שגם לא חושב ללכת ,ואולי למרות הכל דווקא מתוך חוסר הוודאות למדתי להיאחז ברגעים קטנים של אור, בזיכרונות טובים, באנשים שאוהבים אותי, וביכולת להמשיך להילחם.

סוניה, בדרכה, מגלמת את אותה עמידות שקטה. לא כוח דרמטי או הירואי, אלא כוח אנושי מאוד: להמשיך לרקוד גם כשהלב עייף. אולי בגלל זה הספר נשאר איתי אחרי שסיימתי אותו כי הוא מזכיר שלפעמים התקווה האמיתית לא מגיעה כשהכול מסתדר, אלא כשאנחנו בוחרים לא לוותר על עצמנו גם בתוך הסערה.

אחרי התקופה שעברתי, הרגשתי שהספר גרם לי להבין שאופטימיות אינה הכחשה של המציאות אלא דרך להתמודד איתה. יש משהו מרפא בידיעה שגם כשהחיים משתנים בעל כורחנו, עדיין אפשר לבנות משמעות חדשה מתוך השברים. הקריאה בו חיזקה בי את התחושה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאיבדנו, אלא גם ביכולת שלנו להמשיך לאהוב, לחלום ולמצוא יופי קטן בתוך אי־הוודאות.

בדרך כלל אני לא קוראת ספרות של סופרים ישראלים. יש בי נטייה כמעט אוטומטית לחפש סיפורים שמתרחשים רחוק ממני בשפות אחרות, במקומות אחרים, כאילו המרחק מאפשר לי להיכנס לסיפור בלי להרגיש שהוא קרוב מדי לחיים שלי אבל “לחנך את מיסטר רייט” של זהבית ארצי הצליח לשבור את ההרגל הזה.
זה ספר שנכנס בדיוק כמו קומדיה רומנטית קלאסית: חתונה אחת, שתי טיסות, שלוש ארוחות וארבע שושבינות. איימי ליין, גיבורה שלא באמת רוצה להיות חלק מהאירוע, נגררת למיסיסיפי ולעולם של עשירים שהיא והמשפחה שלה לא ממש מחבבים. עולם של נימוסים מוגזמים, חיוכים מנומסים מדי, וגברים שנראים כאילו הם יודעים בדיוק איזה רושם הם רוצים להשאיר.
ואז הוא מופיע;
“מיסטר רייט” גבר פלרטטן, חצוף, בטוח בעצמו בצורה כמעט מתריסה, הוא מסוג הדמויות שמגיעות עם נוכחות שמכריחה אותך להגיב אליהן, גם אם את לא רוצה.
מה שמעניין בספר הוא לא רק הדינמיקה הרומנטית עצמה, אלא איך היא נבנית סביב רעיון של שליטה. איימי בטוחה שהיא באה “לחנך” אותו, להציב גבולות, לא לתת לו להכתיב את הקצב. אבל מהר מאוד מתברר שזה פחות סיפור על חינוך ויותר על התנגשות בין שני אנשים שלא באמת מצליחים להישאר אדישים זה לזה.
יש משהו מודע לעצמו בכתיבה של זהבית ארצי היא לא מנסה להעמיד פנים שמדובר בסיפור מורכב מדי. להפך, היא מאמצת את הקודים של הרומן הרומנטי הקליל: מתח, משיכה, התנגדות, והתרככות הדרגתית. אבל בתוך הפשטות הזו יש גם דיוק מסוים בבניית הדינמיקה בין הדמויות.
כי בסופו של דבר, “מיסטר רייט” הוא לא באמת שאלה של מי צודק או מי מחנך את מי אלא הוא שאלה על כמה זמן אפשר להחזיק התנגדות מול משהו שמושך אותך בדיוק במקום שבו את הכי מנסה להישאר בשליטה.
זה ספר שלא מנסה לשנות את הז’אנר, אלא פשוט לעבוד בתוכו טוב. לתת חוויה קלילה, זורמת, עם מספיק ניצוצות כדי להשאיר אותך בפנים עד הסוף.
ואולי זה כל מה שהוא צריך להיות.

העלילה? אה, כן… בערך.
השטן מגיע למוסקבה עם חתול מדבר, מתחיל להעניש בירוקרטים, מארגן נשף פסיכדלי, ובמקביל מתנהל סיפור אהבה טראגי בין סופר שבור לאישה שלא ממש מוכנה לוותר עליו  גם אם זה אומר לחתום על עסקה קטנה עם כוחות האופל. נשמע הגיוני, לא?
מה שמדהים בספר הזה הוא שהוא מצליח להיות בו־זמנית:סאטירה פוליטית חריפה על ברית המועצות
סיפור אהבה כמעט מיסטיפארסה פרועה עם חתול שיורה אקדחים (כן, זה קורה)ורומן פילוסופי שמפיל עליך שאלות קיומיות באמצע הלילה
וולנד (השטן הכי כריזמטי שתפגשו מאז טום אליס בתור "לוציפר" בנטפליקס) לא באמת נראה כמו הרשע הקלאסי. להפך הוא הדמות הכי ישרה בספר. בני האדם, לעומת זאת? ובכן… בולגקוב לא בדיוק מחמיא להם.
מרגריטה היא אולי אחת הדמויות הכי מסקרנות שנכתבו אישה שמוכנה ללכת עד הקצה בשביל אהבה, גם אם הקצה הזה כולל מעוף עירום מעל מוסקבה ושירות קל אצל השטן. רומנטיקה, אבל עם טוויסט.
ומה עם “האמן”? הוא מזכיר לכל מי שכתב אי פעם משהו כמה קל להישבר מול ביקורת, וכמה קשה להאמין ביצירה שלך כשאף אחד אחר לא מאמין בה.אבל האמת? זה ספר שלא “מבינים” בקריאה אחת. לפעמים גם לא בשתיים. הוא כאוטי, מוזר, קצת מטורף ובדיוק בגלל זה הוא גאוני. כמו חלום שאת לא בטוחה אם היה סיוט או השראה.
בשורה התחתונה:
אם אתם מחפשים עלילה מסודרת עם התחלה-אמצע-סוף – תברחו.
אם אתם מוכנים לצלול לתוך טירוף ספרותי מבריק, מצחיק, אפל ורומנטי  זה אחד הספרים שלא יוצאים ממך גם הרבה אחרי שסיימת.
ואזהרה קטנה:
אחרי הקריאה, כל חתול רחוב עלול להיראות לכם חשוד מדי.

תמיד היה השפעה חביב עליי יותר משאר ספריה של ג׳יין אוסטן אולי לא משום שהוא המפורסם שבהם, ואף לא משום שהוא העליז ביותר, אלא דווקא בשל אותה איכות שקטה, כמעט חומקת, המלווה את דפיו.

יש בו מידה של איפוק, של התבגרות, של רגש שאינו מתפרץ אלא מצטבר לאיטו עד שהוא נעשה בלתי ניתן להכחשה.

רק בשלב מאוחר יותר הבנתי כי חיבתי לספר זה אינה מקרית כלל. ישנם סיפורים אשר אנו נמשכים אליהם עוד בטרם נוכל להסביר מדוע; ורק כאשר החיים עצמם מזמנים לנו נסיבות דומות, מתגלה לפתע כי לא במקרה בחרנו בהם מלכתחילה.

כך מצאתי את עצמי שבה אל סיפורה של אן אליוט בפעם החמישים לדעתי אבל לא עוד כקוראת מן הצד, אלא כמי שמכירה, ולו במידת מה, את תחושת ההיסוס, את משקלן של דעות זרות, ואת הדרך הארוכה הנדרשת כדי לשוב ולהאמין בקול הפנימי.
טרם תחילת הרומן, אן כבר הושפעה ואולי אף נשברה מדעותיהם של האנשים סביבה בעיקר החברה הכי טובה של אמה המנוחה לעצוב את אהובה העני.
בספר מצויין:

“אן, שנועם מחשבותיה והליכותיה ודאי היה מעורר הערכה רבה בקרב אנשים טובי טעם, נחשבה כקליפת השום בעיני אביה ובעיני אחותה: איש לא האזין לה, איש לא התחשב בה היא הייתה רק אן.”

המשפט הזה פותח פתח להבנת עומקה של אן אליוט, ואולי גם להבנת מה שהופך את הרומן הזה למהפכני כל כך. בניגוד לאליזבת בנט מ־גאווה ודעה קדומה או אלינור דאשווד מ־תבונה ורגישות, אן אינה רק חכמה או מוסרית היא כמעט בלתי נראית. היא נדחקת לשוליים, מבוטלת על ידי משפחתה, ובעיקר לומדת לפקפק בעצמה.
: היא ויתרה בעבר על אהבתה הגדולה בשל השפעה חיצונית, בשל קול סמכותי שפוי בחיים שלה ששכנע אותה שהיא טועה. הרומן אינו עוסק בהתאהבות ראשונית, אלא בתהליך עדין ומורכב הרבה יותרהיכולת לשוב ולהאמין בשיפוט העצמי, לתקן החלטה ישנה, ולאפשר לאהבה להופיע מחדש.
ה”השפעה” שבכותרת אינה רק חברתית; היא פנימית. זהו סיפור על האופן שבו קולות חיצוניים הופכים לקול פנימי שמכוון אותנו ולעיתים מטעה אותנו. אן אליוט היא אולי הגיבורה הנועזת ביותר של אוסטן, דווקא משום שהאומץ שלה אינו רועש. הוא מתרחש בשקט, בהתמדה, בנכונות להרגיש שוב גם אחרי אכזבה.
ובתוך העולם הזה, המלא ניואנסים של מעמד, ציפיות ונימוסים, משובצים גם רגעים של אירוניה חדה כמו דמותו של האב המגוחך, שכל עיסוקו בהופעה ובמעמד חושף עד כמה הוא ריק מתוכן רגשי אמיתי. דרך דמויות כאלה, אוסטן לא רק מבקרת את החברה, אלא גם חושפת את האבסורד שבה.
עבורי, הקריאה ב“השפעה” אינה רק חוויה ספרותית היא חוויה אישית. כי כמו אן, גם אני מצאתי את עצמי בתוך קשר שלא התיישב עם ציפיות חיצוניות, בתוך מרחב שבו צריך לבחור בין מה שנראה “נכון” לבין מה שמרגיש נכון.
אולי זו הסיבה שזהו הספר האהוב עליי ביותר: לא כי הוא מציג אהבה אידיאלית, אלא כי הוא מכיר בפגיעות שלה, בזמן שהיא דורשת, ובאומץ השקט שהיא מבקשת.

אני לא אוהבת את טיילור סוויפט וגם מעולם לא הבנתי מה הסיפור של שייקספיר. השוואה מעניינת, לא?
ובכל זאת, בחודשים האחרונים, תוך כדי נסיעות בין מדינות, מצאתי את עצמי שומעת שוב ושוב את השיר  "The Fate of Ophelia" בו סוויפט מתייחסת לאופליה מהמלט נסיך דנמרק. משהו בעיבוד המודרני לדמות של אופליה אישה צעירה הנסחפת בין אהבה, כוח ופוליטיקה גברית עורר בי סקרנות מחודשת לחזור אל המקור הספרותי שממנו היא צמחה.
כך מצאתי את עצמי פותחת לראשונה מיוזמתי ולא בגלל בחינת בגרות יצירה של שייקספיר, המלט נסיך דנמרק, אחד המחזות המפורסמים והמורכבים ביותר בתולדות הספרות המערבית.כבר בקריאה הראשונה מתברר כי כוחו של המחזה אינו טמון רק בעלילתו הדרמטית סיפור נקמתו של הנסיך המלט על רצח אביו אלא בעיקר בעומק הפסיכולוגי של דמויותיו.
המלט הוא דמות יוצאת דופן בספרות: אינטלקטואל מהורהר, ספקן, כמעט פילוסוף, שנקרע בין הרצון לפעול לבין השיתוק המחשבתי שלו.
המונולוגים שלו, ובעיקר “להיות או לא להיות”, אינם רק ביטוי של ייאוש אישי אלא דיון קיומי רחב על משמעות החיים, המוות והמצפון האנושי.
העולם שבו פועל המלט הוא עולם של ריקבון מוסרי. רצח, בגידה, תככים פוליטיים ונאמנויות כפולות יוצרים אווירה חונקת שבה האמת כמעט ואינה ניתנת לגילוי. 
מי שמעניינת אולי בגלל השיר של סוויפט ואולי כי התככים דיי הפכו צפויים בקריאה היא אופליה . לעיתים קרובות היא נתפסת כדמות שולית יחסית, אך למעשה היא אחת הטרגדיות האנושיות החריפות במחזה. אופליה לכודה בין שלושה כוחות: אהבתה להמלט, הציות לאביה  והמשחק הפוליטי של החצר המלכותית. בניגוד להמלט, שמקבל מרחב לחשוב, להרהר ולדבר, אופליה כמעט ואינה זוכה לקול עצמאי.
כאשר עולמה מתפורר  מות אביה ודחייתו של המלט היא מתפרקת נפשית וטובעת במים, באחת הסצנות הפואטיות והמצמררות ביותר שכתב שייקספיר.
דווקא דרך אופליה מתחדדת אחת השאלות המרכזיות של המחזה: מי משלם את המחיר של מאבקי כוח וטרגדיות פוליטיות. בעוד הגברים במחזה מתמודדים עם נקמה, כבוד ושלטון, אופליה משלמת בחייה על משחק שאינו באמת שלה.מבחינה ספרותית, המלט הוא יצירה שממשיכה להדהד גם מאות שנים לאחר שנכתבה.
ייתכן שזו הסיבה שדמויות כמו המלט ואופליה ממשיכות להופיע מחדש בתרבות הפופולרית בשירים, סרטים וסדרות. הקריאה המחודשת במחזה הראתה לי עד כמה הדמויות האלה אינן שייכות רק לתיאטרון האליזבתני, אלא ממשיכות לשקף את החרדות, השאלות והפגיעות של בני אדם גם במאה ה־21. בסופו של דבר, המלט אינו רק סיפור נקמה מלכותי. זהו מחזה על תודעה אנושית: על הספק, על הכאב, ועל השאלה הנצחית כיצד ניתן לפעול בעולם שבו האמת תמיד חמקמקה. ואולי דווקא משום כך, גם קריאה שמתחילה מסקרנות קטנה בעקבות שיר מודרני יכולה להפוך למסע ספרותי עמוק אל אחת היצירות הגדולות שנכתבו אי פעם.

יש ספרים שאנו מגיעים אליהם במקרה, ויש כאלה שאנו מגיעים אליהם דרך הזיכרון.
אל אהבתה של סולטנאת של שרה אהרוני הגעתי דרך זיכרון משפחתי.עד הרגעים האחרונים של חייו, סבי פרויז ז״ל דיבר על הבית שבו גדל בטהראן.
הוא סיפר על הרחובות הרחבים והיפים, על הריח של הגנים אחרי הגשם ועל אחותו למחצה שנשארה שם. בתוך הסיפורים תמיד היה גם געגוע עמוק: רצון לחזור יום אחד, לראות שוב את המקום שבו נולד, את העיר שאהב.
סבא פרויז עלה לארץ יחד עם סבתי שושנה ז"ל, סבתא שושנה מהרגע שנתחתה בישראל הייתה ישראלית לכל דבר ,ליברלית ושמה את אירן מאחור אבל סבא לא הפסיק להתגעגע וחזר לשם ממש לפני שהתחילה המהפכה אבל הספיק לבקר ונמלט שסילקו את השאה ,הזיכרון נשאר איתו חי עד יומו האחרון שדיבר שהיה מרותק למיטה על איראן.
עם הגעגועים לסבי וסבתי ועם הכאב של מלחמה על מקום שאנשים אהבו וקראו לו בית ניגשתי לקרוא את אהבתה של סולטנאת.
כבר מן העמודים הראשונים ברור כי שרה אהרוני אינה מספרת רק סיפור אהבה. היא כותבת על עולם שלם שנעלם כמעט בן-לילה: חיי היהודים באיראן, החברה הרב-תרבותית של טהראן, והמרקם האנושי העדין שנשבר בעקבות מהפכות פוליטיות ודתיות.
במרכז הרומן עומדת דמותה של סולטנאת בחורה חזקה, מורכבת ונוגעת ללב. אהבתה אינה רק רומנטית לגבר הבוגר שכבש את ליבה יש לה גם היא למולדת, למשפחה ולזהות. דרך סיפורה מתגלה מתח תמידי בין מסורת לחירות, בין נאמנות למשפחה לבין הרצון לבחור גורל אישי. האמא בסיפור דיי מטורללת לא אשקר , צבוע לא עושה לילדים שלו מה שהיא עשתה, לשדך בכוח ולרצות ברעת הבת שלה שלא תתחתן עם גבר עשיר ותהי טובה ממנה אבל זה לא פוגם בקסם כי אחת מנקודות החוזק של אהרוני היא היכולת לשחזר עולם תרבותי עשיר בפרטים: הרחובות של טהראן, טקסי המשפחה, הדיאלוגים והנופים האנושיים. הקריאה לעיתים מרגישה כמעט כמו מסע בזמן.
עבור קוראים שיש להם שורשים איראניים או זיכרונות משפחתיים דומים  החוויה יכולה להיות כמעט אינטימית. ואולי בגלל זה, כשסיימתי את הספר, חשבתי שוב על סבי פרויז ועל העיר שמעולם לא הפסיק לאהוב.

ביומיים האחרונים מצאתי עצמי מרגישה לא טוב בגלל התופעות לוואי של הקרנות אז ניצלתי את השכיבה במיטה לקרוא סוף סוף את הספר "עידן התמימות" של אדית וורטון, תמיד רציתי לקרוא אותו
לצערי עכשיו הייתה ההזדמנות.
הספר הוא סיפור אהבה מאופק המתרחש בחברה הגבוהה של ניו יורק בשנות ה־70 של המאה ה־19, אך למעשה מדובר ביצירה חדה, אירונית ולעיתים אכזרית, החושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של חברה השומרת בקנאות על חזות מוסרית. וורטון, בת למשפחת עילית בעצמה, כותבת מבפנים אך מבטָה הוא מפוכח עד כאב.
וקצת ספויילרים: במרכז העלילה ניצב ניולנד ארצ'ר, צעיר משכיל ומנומס המאורס למיי ולנד היפה והתמימה. חייו מתערערים עם הופעתה של הרוזנת אלן אולנסקה אישה מסתורית (שהזכירה לי לפחות בהתחלה את עצמי) ששבה מאירופה לאחר נישואים כושלים.
דרכה נפתח סדק בעולם הסגור והצפוי של החברה הניו-יורקית. ארצ'ר נקרע בין נאמנותו לסדר החברתי לבין תשוקתו לחיים אותנטיים ,אך וורטון אינה כותבת רומן רומנטי במובן הפשוט. היא מפרקת את מושגי ה"חירות" וה"אהבה" ומציגה עד כמה גם הגיבור ה"מורד" כביכול כבול לפחד, לנוחות, ולפוליטיקה של המוניטין. הטרגדיה של הספר איננה רק אהבה שלא מומשה אלא חוסר היכולת של אדם להשתחרר מתבניות התרבות שיצרו אותו.אחד ההישגים הגדולים של הרומן הוא תיאור החברה עצמה כישות כמעט חיה: מערכת של כללים בלתי כתובים, רמיזות, ארוחות ערב וטקסים, שבכוחם להכריע גורלות.
וורטון משרטטת עולם שבו נימוס הוא נשק, שתיקה היא איום, וה"חפות" היא מסכה.
הכותרת "עידן התמימות" נטענת באירוניה: אין כאן תמימות, אלא הדחקה קולקטיבית. החברה מתהדרת בטוהר מוסרי, אך מתנהלת באמצעות מניפולציות רכות ועונשים שקטים. מיי ולנד, שנתפסת כדמות פסיבית, מתגלה בהדרגה כדמות בעלת תבונה חברתית חדה לדעתי האפקטיבית מכולם.
על אף שהרומן עוסק בחברה של המאה ה־19, הוא מהדהד שאלות עכשוויות: עד כמה אנו חופשיים באמת? אילו מחירים אנו משלמים כדי להשתייך? והאם אומץ אישי מסוגל לגבור על מוסכמות מושרשות?
לסיכום ,ספר מרתק. שווה קריאה.