זאת לא ביקורת. אבל אולי בכל זאת יהיו ספויילרים, עוד לא החלטתי. פשוט תובנה ואמירה כללית כזאתי, טוב? זה אפילו לא ממש קשור לספר. תקראו רק אם ממש ממש משעמם לכם. יותר כדאי לכם לקרוא את הספר הנ"ל. הוא באמת טוב.
מה שקרה, זה פשוט, שהשבוע ראיתי בפעם הראשונה את הסרטים הרביעי והחמישי של הארי פוטר. את שלושת הראשונים ראיתי לפני כמה שנים, אחרי שקראתי את הסדרה בפעם הראשונה. החלטתי שהם גרועים, כי הכל היה הרבה יותר יפה בדמיון שלי (כמו למשל הרזון והאפרוריות של ורנון דרסלי, וגם השיער הג'ינג'י המגניב של פרופסור מקגונגל הצעירה.), וגם כי הספרים הרבה יותר טובים (וכי הם מוכנים להכיל את הדמיון המתפרע שלי ואת השיער הג'ינג'י של מקגונגל. על ורנון אני יכול להתגבר. ממנו לא באמת אכפת לי. שיהיה שמן, נו.). ואני לא כל כך זוכר את הסרטים הראשונים, אז אני בטח קצת מעוות הכל עכשיו. סליחה על זה.
אז המשכתי השבוע לראות את הסרטים, אחרי שכבר הבנתי שהעולם בכל מקרה לא מספיק גדול להכיל את הדמיון המתפרע שלי ושעכשיו סתם יש לי (עוד) חור בהשכלה. וכן, להפתעתי, גיליתי שהסרטים ממש טובים. רוב השחקנים ממש טובים, המוזיקה יפה ונעימה, התפאורה ממש טובה, האפקטים טובים… וברור שהעלילה והכל. אני לגמרי נהניתי לצפות בהם ואני יכול להבין למה אנשים אוהבים אותם. גם אני אוהב אותם (את הסרטים, לא את האנשים, ברור, פחח).
אבל להכניס עלילה שמתפרשת על פני מאות עמודים בסרט של שעתיים זה ממש לא קל. ולכן הם נאלצים לקצץ קצת מכל כיוון. והכל קצת משתנה ודברים נעלמים (לא בשום צורה קסומה או משהו. הם פשוט לא קיימים.).
ואז חשבתי לי על כל האנשים המסכנים והאומללים האלה שרק ראו את הסרטים, ובאמת-באמת שאני מרחם עליהם נורא. הם מפספסים את כל החלקים הכי טובים בעלילה, שלא לדבר על ההנאה שבקריאה עצמה. הם קוראים לעצמם מעריצים אבל הם בכלל לא מכירים את כל הסיפור. הם לא יודעים שרון רצה להצטרף לקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור, ושהוא ממש ממש גרוע בקווידיץ', ושזה מעמיד את הארי, שהוא הקפטן של הקבוצה, במצב ממש לא נעים, כי הוא נקרע בין החבר הכי הטוב שלו לקבוצה ולחשיבות הניצחון שלה. הם לא יודעים בכלל שאמברידג' המרשעת החרימה את המטאטא של הארי ונעלה אותו במרתף תחת השגחתו של טרול. הם לא יודעים מי זו התלמידה שהלשינה על צבא דמבלדור ואיזה עונש היא קיבלה. הם לא יודעים שרון והרמיוני מדריכים! הם בכלל לא יודעים על ההסתלקות המרשימה של פרד וג'ורג', ולא על הביצה שהם השאירו במסדרון, וגם לא מה פרופסור מקגונגל אולי אמרה לפיבס כשהם נמצאו במקרה לייד אותה הנברשת בשבוע ההוא! אוף, והם גם לא יודעים שלפני שהיא הייתה מגי סמית', היא אולי הייתה יכולה להיות בכלל ג'ינג'ית.
והם מפספסים כל כך הרבה. הם לוקחים רק טעימה קטנה מכל דבר, וגם אם הוא טעים במיוחד הם לא מתעכבים עליו הרבה, ופשוט ממשיכים הלאה. זה לא עצוב נורא? אני חושב שזה כן.

אז איזה נחמד שאתם מהסוג שקוראים. ואתם יודעים איזה חיה היא ריטה סקיטר. ואתם יודעים על הקנטאור שבגד באחיו ובא ללמד בהוגוורטס ושכחתי איך קוראים לו כי בעצם אף פעם לא חיבבתי אותו. אתם מכירים את הפחדים של גברת וויזלי. אתם יודעים (חלקית) מה מוסתר במחלקת המסתורין. יכולתם לדמיין לעצמכם את הכל איך שרציתם… מקגונגל יכלה להיות ג'ינג'ית… העולם היה כתום יותר…
תמשיכו לקרוא, אנשים. הספר יותר טוב מהסרט. תנו לדמיון שלכם להתפרע. מקגונגל יכולה להיות ג'ינג'ית. אני לא אגיד את זה יותר.

סאמי מק'קוי בת ה-18 מתקרבת לסיום לימודיה בתיכון כהתלמידה המצטיינת של השכבה ודיבייטרית אלופה ועטורת פרסים. ברגע שתסתיים השנה, סאמי תעזוב את אפר ואלי, העיירה הקטנה בה היא חיה מאז שהיא זוכרת את עצמה, תלך ללמוד בקולג' בניו יורק, תלמד משפטים ותהיה עורכת דין. היא כבר רואה איך כל חייה המופלאים פרושים לפניה ונכונה לצאת ולגלות את העולם. כשפתאום צצה בעיה – סאמי מאובחנת כחולה במחלה סופנית בשם NPC שתגזול את חייה ואת זיכרונותיה עד הסוף המר.

למרות איום המחלה, סאמי מאוד אופטימית וממשיכה להאמין בעתיד הוורוד שלה. היא תתגבר על המחלה. שום דבר שבעולם לא יוכל להניע אותה מרצונה העז לממש את תוכניותיה. היא ממשיכה לעבוד במרץ לקראת אליפות ארה"ב בדיבייט עם שותפתה וחברתה מאדי, ולקראת הנאום שלה בטקס הסיום. היא פוגשת סוף-סוף את סטוארט שאה, הבחור שהעריצה מאז תחילת התיכון, ומתחיל להירקם ביניהם קשר חזק. היא מתיידדת שוב עם קופ, חבר הילדות שלה, לאחר ניתוק ארוך. והיא שומרת את מחלתה בסוד.

כנסיון להתגבר על המחלה, היא כותבת יומן, בו היא מתעדת כל פרט וכל רגע בחייה, כדי לזכור. היא מספרת לעצמה, לסאמי העתידית, על כל מה שעובר עליה. כי מה אם פתאום היא תשכח? מה אם היא פשוט תאבד את העבר שלה? והיומן בהחלט עוזר.

בתחילה המחלה בכלל לא משפיעה על סאמי. היא מרחפת מעל ראשה כמו ענן שחור גדול, אבל לא ממטירה גשם. אבל לאט לאט, המחלה מתחילה להראות את סימניה. זה מתחיל בהתקף אחד. בלקאאוט יחיד ברגע של לחץ. אבל אחרי זמן מה מגיע עוד התקף. ואחריו עוד אחד. ועוד. לפעמים ההתקפים יותר גדולים וחזקים, ולפעמים זה רק פרטים קטנים ושוליים, כמו השמות של התרנגולות שלה, למשל, שפשוט נעלמים לה מהראש.

"צחצחתי שיניים שלוש פעמים הערב כי לא זכרתי אם כבר עשיתי זאת, אז מצאתי פתרון: אני אשאיר את מברשת השיניים על הכיור אם צחצחתי, ואז אימא ואבא יכניסו את המברשת בלילה אחרי שהילדים יתכוננו לשינה, ואז אני אשים פתק שבו יהיה כתוב: 'אם המברשת על הכיור, כבר צחצחת שיניים. אם היא בארון, את צריכה לצחצח.'"

הסיפור כתוב בצורה יפה, והוא יכול להיות עצוב, משעשע או משכנע, בהתאם לכוונתה של הסופרת. הדמויות בעלות אופי חזק, ומאוד חיבבתי את רובן. המלחמה של סאמי במחלה נראתה מאוד משכנעת. האחים שלה הצחיקו אותי. לא צריך להיות גאון בשביל להבין את הכוונה של הסופרת. אפילו הייתי ממליץ עליו.

והנה ה"אבל" הזה שחיכינו לו כל כך הרבה זמן. יש לי שלוש רשימות קריאה: "ספרים שאהבתי", שמשמשת לספרים שאהבתי, "ספרים עצובים" שמשמשת לספרים עצובים ו"שמרו מרחק" שמשמשת לספרים שבשום פנים ואופן לעולם לעולם אסור לקרוא אותם. ואני לא יודע לאיזו רשימה הספר הזה מתאים.

אז מה בעצם חסר בספר כזה? הה, כן. הגהה.
[ואת החלק הבא בבקשה תקראו בקול רם, הולך וגובר, מלא בזעם, בבקשה, עד שממש תצעקו.]

זה. הספר תורגם ע"י דנית בן-קיקי ויצא לאור בהוצאת "ספר לכל", ועם שני אלו יש לי נסיון רע (כבר נתקלתי בשגיאות של דנית בן-קיקי בספר אחר, ובקשר להוצאה - בספר הקודם שקראתי שלהם, שהיה ממש גרוע, היה כתוב על אחד הדפים, למעלה, באותיות קטנות, את המילים הבאות: "לא ברור לקורא הישראלי". לא ברור לי למה זה היה כתוב). "כותבת כדי לזכור" היה נראה לי ספר נחמד, אבל כשפתחתי את הספר בפעם הראשונה וראיתי מי הם המתרגמת וההוצאה, מיהרתי לשקול מחדש אם לקרוא את הספר. והחלטתי שכן. ואולי זאת הייתה טעות. כי דנית בן קיקי הזאתי כותבת ממש גרוע. סופרת היא לא תהיה. אני לא יודע מאיפה הייתה לה החוצפה להסיף בסוף הספר עוד תודות משל עצמה.

אני ממש לא חושב שמישהו אפילו טרח לקרוא את הספר בין סיום התרגום לבין הוצאתו לאור, שלא לדבר על לערוך אותו.

[חשוב לי להבהיר שלא קראתי את גרסת המקור, ואין לי באמת דרך לדעת אם הכל באשמתה של המתרגמת או שהסופרת עשתה את הטעויות הללו לפניה. אבל אייברי נראית בסה"כ בן אדם די מבריק, וחוץ מזה, השגיאות באנגלית לא אמורות להשפיע על התרגום.]

ולענינינו:

הרבה משפטים נכתבו באופן מאוד מסורבל ואי אפשר להבין אותם. סימני הפיסוק לא נמצאים במקומות הנכונים, ומילים חוזרות על עצמן. הרבה פעמים יש בלבול בין דיבור בגוף ראשון לשני לשלישי, בין זכר לנקבה ובין עבר להווה. המון שגיאות כתיב ושגיאות הקלדה ושגיאות מכל הסוגים. הפרקים בספר הם ממש קצרים, אבל כמעט בכל אחד מהם אפשר למצוא לפחות שגיאה אחת. שמות משתנים באמצע.
פעם אתה פרנסיס, פעם אתה פנסיס.
לפעמים אתה גרונמן ולפעמים סתם גרומן.
יש משפטים נוסח "כי הרבה מזה זה הוא מתמטיקה" ועוד שלא הצלחתי לפענח.
והא, לא אומרים "סבים וסבות".
לא כותבים "סבתה" (זה לא נאמר בהקשר של "סבתה של..." אלא בהקשר "סבתה שלי").
ו-אוי, כמעט שכחתי - אבל לא, איך אפשר; "מרגישא". "מרגישה". זה. לא. עם. א'.

כולנו עושים טעויות, דנית. לכולנו יש שגיאות. אף אחד לא מושלם. אני בטוח שבביקורת הזאת שלי יש שגיאות. ואני מצטער על זה, ואני אשמח לתקן אותן אם תראו לי אותן. אבל כשזה מגיע לרמה של להוציא ספר, ובכל עמוד יש שגיאת כתיב, זה כבר מתחיל די להציק, ואני לא בטוח עד כמה המונח הזה קשור כאן אבל לחצות את הגבול. וזה ממש מעצבן, וזה ממש מאכזב לקרוא ספר כזה.

אולי תגידו שזה מפריע רק לי ואני סתם פרפקציוניסט או פשוט אחד כזה שמסתכל על חצי הכוס הריקה, אבל לא, אני בטוח שלא, שזה מפריע לעוד לא מעט אנשים, כי כשאני מסתכל על דף שלם מלא במילים, השגיאות והטעויות האלו קופצות לי לעיניים לפחות כמו השם שלי. באיזשהו שלב של הקריאה מצאתי את עצמי רק מחפש שגיאות ולא מתרכז בכלל בסיפור עצמו.
זה מבאס, זה מעצבן, זה מטריף את השכל זה מקשה על ההבנה זה בלתי נסבל.
זה ממש הוריד את ההערכה שלי כלפי הספר (אתם רואים למעלה שחסר כוכב אחד?). כל הזמן רק חשבתי על כמה שהייתי כל כך הרבה יותר נהנה מהספר אם מישהו היה טורח לעשות משהו ולתקן את זה לפני שהוא הגיע למדפים.

אז בבקשה בבקשה, אנשים כאלה שמוציאים ספרים, תטרחו לקרוא את הספר רק עוד פעם אחת לפני שאתם גורמים לטירוף כללי בקרב הקוראים האומללים שנפלו קורבן לטמטום שלכם.
תודה על הדגים.


נ.ב.
אני יודע שזה ממש לא קריטי, אבל המילה "פאניקה" תמיד נראית לי מטומטמת כשמורידים את הא'.

אתם זוכרים במקרה את האובססיה הקלה המוזרה האולי(-ונקווה-שלא)-חולפת שלי למארק טווין? [אתם בטח לא זוכרים. אני כבר אזכיר לכם אותה.] מארק טווין היה בסך הכל אדם מופלא, מושא הערצתי, שתסלחו-לי-אבל-בכל-זאת השאיר בי חותם הרבה יותר גדול מאשר דה וינצ'י וטולקין ואיינשטיין ורולינג ונפוליאון ובאך וכל השאר (בכל זאת טוב שלא כולם חושבים אותו דבר. חילוקי הדעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים). כשהייתי קטן יותר, בזכות הספרים שלו, מאוחר יותר גם כל המשפטים והציטוטים שלו (עדיף לשתוק ולהיראות אידיוט מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח את זה). אני אוהב את ההומור והציניות שלו, השנינות, הזלזול הקל ברמי המעלה ובצביעותם, קצת ירידות עצמיות פה ושם, ובגדול - כל דבר שאי פעם יצא תחת עטו.
[בפסקה הבאה אני אזכיר ואצטט דברים שכבר כתבתי פה באתר פעם, ואולי כבר קראתם, אבל היה לי חשוב להכניס אותם לביקורת, אז סליחה מראש] למורת רוחם הרבה של שאר בני ביתי, מילאתי את כל הבית שלי במשפטים שהוא אמר. (כל פעם שאני יורד במדרגות אני צוחק שוב על המשפט "סוסים יותר חכמים מבני אדם. עוד לא היה סוס שהימר על האדם הלא נכון". כשאני נכנס הביתה אני מעיף מבט במד הטמפרטורה שבכניסה ונתקל בפיסת נייר כתובה - "כולם מדברים על מזג האוויר, אבל אף אחד לא עושה דבר בנידון." במגירה - "לגן עדן הולכים בשביל מזג האוויר, לגיהנום בשביל החברה." וכן הלאה, וכן הלאה. במקרר, בארון, על הדלת, מעל המיטה, על מדף הספרים.) ימים שלמים צחקתי מהדברים שהוא אמר, העברתי שעות בקריאת ציטוטים. הוא משמח אותי ברגעים עצובים ומצחיק אותי בכל פעם מחדש. [אני מצרף תמונה שאני אוהב. טוויין הוא האמצעי. https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/88/Mark_Twain_1871-02-07.jpg]
הרבה פעמים כשמישהו מזכיר לדוגמא, מישהו שחי בשנים ההן – הדבר הראשון שעולה לי בראש זה משהו בנוסח "אהה!!! הוא יכל להכיר את טוויין!!!".
כשתהיה לי מכונת זמן (ועוד תהיה לי) אני אלך לבקר אותו. הוא ידבר, ואני אכתוב לי כל מילה שתצא לו מהפה.
בפעם ההיא, שקראתי ביקורת מסויימת על תום סוייר, ואז הגבתי עליה ואמרתם לי לכתוב ביקורת בעצמי וזה גרם לי להרגיש ממש חשוב (חהחה) ואמרתי שאני מתכוון לקרוא שוב את הספר ואז לכתוב עליו ביקורת – אז, לידיעתכם, קראתי אותו שוב. נהניתי מכל רגע, עמוס נוסטלגיה. אבל לא היה לי שום דבר להגיד עליו. אז לא כתבתי כלום. (עכשיו אני אחפור לכם כפול כפיצוי.) בכל אופן, לא קראתי עדיין את כל ספריו (בושה) – אתם מכירים את המשפט הזה? קלאסיקה זה משהו שכולם רוצים להגיד שקראו, אבל אף אחד לא רוצה לקרוא?

אבל אתמול בערב הגעתי לספריה לאחר זמן רב מדי שלא ביקרתי שמה. הסתובבתי בין המדפים לא מעט זמן, וחיפשתי כמה עשרות ספרים מתוך הרשימה שלי, ומצאתי בערך שלושה... ואז הגעתי למדף נמוך שאני לא זוכר שאי פעם נתקלתי בו, ושם ישר קפצו לעיני המילים "מארק טווין", כתובות על הצד, מלמטה למעלה כי מישהו הניח את הספר הפוך, והבנתי שהגעתי למדף שלו, ובמקביל הבנתי שאף פעם לא נתקלתי במדף הזה. התיישבתי על הרצפה, והתכוננתי לשהות ארוכה. ושם הוא היה, "האיש שהשחית את העיירה", ספר שמעולם לא נתקלתי בו לפני כן, והוא היה דקיק כזה, וקטן, וחשבתי לי שמה כבר יקרה אם אני אשאל אותו, כמה נורא זה כבר יכול להיות? השם נראה מבטיח, וידעתי שהכתיבה תהיה טובה, וגם אם הספר לא ידמה ולו בקצת לספרים הקיטשיים שאני נהנה לקרוא בד"כ, יש כאן בסה"כ רק 80 עמודים עתיקים שכאלו, ובכזה דבר אני מסוגל לעמוד. אז לקחתי אותו, ומשהו בו משך אותי וגרם לי להתחיל אותו ראשון מבין כל הספרים שלקחתי, ובזמן שחיכיתי לאוטובוס קראתי את 20 העמודים הראשונים, והם דווקא ממש לא שעממו אותי. הם שעשעו אותי מאוד. וכשהגעתי הביתה המשכתי לקרוא, ובבוקר, ובמרווח הקצרצר הזה בין שעור מתמטיקה לשעור מתמטיקה קראתי עוד כמה עמודים, וכשהפכתי את הדף הבא גיליתי שהצד השני שלו ריק ונגמר הסיפור. ולכל אורך הסיפור הקצר היה לי חיוך דבילי כזה מרוח על הפנים, לנוכח הסיפור הקליל ובורותם של אנשי הדליברג והזר הבלפן ושק הזהב, והצטערתי שאין שמה עוד כמה עמודים כאלה מבדרים ושהסיפור נגמר.
ובזאת מוענקים לספר ולסופר 5 כוכבים זוהרים ומנצנצים שהורווחו ביושר.


אז... אתם יודעים מה מאפיין את העיירה הדליברג? איזו תכונה מעוררת גאווה כה רבה באנשיה? הדליברג היא עיירה שהיושרה שולטת בה. תושבי הדליברג הם אנשים ישרים.
עד ש.
עד שיום אחד מגיע לעיירה זר. ובעקבות סכסוך ישן, הזר מחליט להשחית את העיירה. והזר הזה הוא תמצית סיפורנו. והזר משאיר אחריו שק זהב גדול בשווי של 40 אלף דולר. עם השק הוא משאיר רק מכתב קצר ובו הוא כותב שההון מיועד להגיע לידיו של אחד מאנשי העיירה, שפעם פגש, ושהעיר לו הערה מעניינת שהשפיעה עליו מאוד וגרמה לו להפסיק להמר. בעוד חודש יערך מעין משפט, בו יחשוף האיש שהעיר את אותה הערה לזר את זהותו שלו, ויזכה בהון (ביושר).
השמועה על שק הזהב פורשת לה כנפיים ומערערת את כל אנשי העיירה וסביבותיה. כל אחד מנכבדי העיירה טוען לבעלותו על הכסף. והתוצאה היא, כמובן, אנדרלמוסיה מוחלטת. ושחיתות. ק-ט-סטרו-פה.
ואת השאר תקראו בעצמכם.

אני אשלה את עצמי עוד קצת ואנסה לדמיין אתכם קוראים את מה שכתבתי וישר רצים לספריה הקרובה לביתיכם, חדורי מטרה, בהתעלמות מוחלטת ממזג האוויר ומשעות הפתיחה, וקוראים את הספר מייד בעיניים פעורות, וכל זה כי אני המלצתי לכם עליו.
אני מקווה שתיהנו ממנו כמוני, ואולי גם תחזרו לספר לי על זה.
קריאה מהנה!

אני אסיים בכמה ציטוטים נוספים של מארק טווין –
"אני מאמין שהמושג 'מזג אוויר קר' בהודו הוא רק ביטוי שיחתי ההומצא מן הצורך להבדיל בין מזג אוויר שמֵמֵס ידיות של דלתות, לבין מזג אוויר שרק הופך אותן לרכות."
"שיחות הן צימוקים בדייסת הקיום חסרת הטעם."
"זה הכל עניין של תרגול, האפרסק היה פעם שקד מר וכרובית היא בסך הכל כרוב עם השכלה אקדמאית."
"כך הוא המין האנושי... לעתים נראה כאילו חבל שנוח לא פספס את התיבה."
"בואו נקלל כל עוד אנחנו יכולים. בגן עדן אסור לקלל."

שמעו והסכיתו.

זו ממש לא הפעם הראשונה שאני קורא ספר וממש לא נהנה ממנו. בדרך כלל מדובר באדם מסוים שפשוט עשה טעות והוציא ספר. אבל כאן יש שלושה אנשים שעשו טעות והוציאו ספר. איך יכול להיות שכל השלושה הצליחו לפשל ככה? אממ, כן. גם אני שאלתי את עצמי.
בעצם יש כאן ספר אחד, שמכיל בתוכו שלושה סיפורים קצרים, שכל אחד מהם נכתב ע"י אדם אחר, ואין ביניהם שום קשר בעליל (כמו כל ספר מעשיות רגיל ונורמלי). אה, כן, יש אולי כמה קווי דמיון מעטים – שלושת הסיפורים מתרחשים באותה עיירה, באותו שבוע, וחלק מהדמויות מכירות חלק מהדמויות האחרות. לא, לא מכירות, אלא פשוט מכירות את השם ואולי גם שמעו עליהן קצת סיפורי זוועות. "מכירות" באופן שטחי ביותר – הא, ההיא עובדת בסטארבקס. שמעתי שההוא יצא עם ההיא. אולי פגשתי את החבר שלה ברכבת. וגם (ספויילר קל) לבסוף כל הדמויות נפגשות לרגע אחד קטנטן. וזהו. שלושה סיפורים קצרים, ומשעממים וחסרי עלילה, שעל אף שאין בניהם שום קשר, מצאו את עצמם לכודים באותה הכריכה, תחת אותו שם כללי.
התאוריה שלי למה שקרה כאן (אולי), זה שפשוט כל אחד מהסופרים כתב סיפור קצר ודבילי, ואף הוצאה לא ראתה לנכון להוציאו (-ובצדק), אז שלושת הסופרים אמרו, "א-אה! בואו פשוט נחרטט כאן קצת, נשנה את שם העיר ואת התאריך שיהיו זהים בכל הסיפורים, ונעמיד פנים שזה אותו הסיפור!"
וזה מה שיצא.

אני מתכוון לספר על העלילה, ומן הסתם יהיו ספוילרים. אבל מראש תדעו שאני לא ממליץ על הספר הזה, ואם אתם מתכוונים לשמוע לעצתי, אז אתם גם לעולם לא תקראו אותו, כך שהספוילרים לא צריכים להפריע לכם. אבל ראו הוזהרתם.

1.קו ג'ובילי אקספרס/מורין ג'ונסון
הסיפור הראשון מסופר מנקודת מבטה של בחורה בשם ג'ובילי. כן, ג'ובילי.
במשך השניים-שלושה עמודים הראשונים, ג'ובילי רק מדברת על השם שלה. ואחר כך, במהלך שאר הספר, היא עושה עוד המון עניין מזה. אני חושב שאם נאחד את כולם ביחד, יצאו לנו בערך שבעה או שמונה עמודים העוסקים אך ורק בשמה של ג'ובילי. כן, באמת, מי ירצה שיקראו לו ג'ובילי? ומי יקרא ככה לדמות הראשית שלו? (מורין ג'ונסון.) אבל הבנו, לא צריך לחפור.
עכשיו, תבינו, לג'ובילי יש חבר. החבר המושלם, כמובן.

[יש כמה דברים שאנחנו יכולים לדעת מיד כשאנחנו פותחים ספר נוער זבלי ודבילי מהסוג שאני כל כך אוהב. הנה אחד מהם –
אם לבחורה יש חבר, היא הולכת להיפרד ממנו. היא תדבר קצת על זה שהיא אוהבת אותו, והוא אותה, הם ביחד כבר הרבה זמן, הוא כזה מקובל, הוא כזה מושלם, בלהבלהבלה. ותוך כדי הקשקשת הבלתי פוסקת הזאת, היא תדבר בלי סוף על כל הפגמים שלו, בד"כ על כך שאין לו זמן אליה ושהוא לא מספק את מה שהיא רוצה, והיא לא תשים לב שהיא מונה את כל פגמיו. והיא לא תבין שהוא לא טוב בשבילה. ואז יבוא בחור אחר, והיא מיד תתאהב בו, ותכחיש את זה כמובן, "לא, לא, אני אוהבת את החבר שלי", ואז היא תבגוד בחבר שלה, ואז היא תזרוק אותו כי פתאום היא תגלה כמה שהוא זבל, והיא והחבר החדש יחיו באושר ועושר לנצח נצחים.]
[-טקסט מקורי של הקורא לשדים]

אז כמובן שזה מה שקורה.
בערב חג המולד ההורים של ג'ובילי נעצרים והיא נאלצת לנסוע לסבתא וסבא שלה שבפלורידה (נראה לי). בדרך הרכבת שלה נעצרת בגלל השלג, והיא לא תוכל להמשיך לנסוע בקרוב. ג'ובילי יורדת מהרכבת והולכת לבית הוופל הקרוב (אחריה יורדות גם חבורה של מעודדות תיכוניסטיות שכבר שכחתי בדרך לאן הן היו). בבית הוופל היא פוגשת את סטיוארט, שמזמין אותה לשהות בביתו בסופה. היא נענית להזמנה. לוקח לה פחות מיומיים להתאהב בסטיוארט ולזרוק את נואה.
וכאן נגמר הסיפור שלה.
והנה כמה דברים שממש עצבנו אותי בסיפור של ג'ובילי.
א. אנחנו לא יודעים כלום על ג'ובילי. מה היא אוהבת לעשות? היא אוהבת ספורט? מוזיקה? ספרים? סרטים אילמים בני מאה שנה? להנביט בטטות(שזה באמת כיף)? היא לא אומרת שום דבר על עצמה, חוץ מזה שלחבר שלה "קוראים נואה, והוא מקובל". לאן נעלם האופי של ג'ובילי? האם היה קיים אי פעם?
ב. גם על סטיוארט אנחנו לא יודעים הרבה. וכך גם ג'ובילי. היא פשוט הולכת עם אדם זר לביתו באמצע הסופה. אוקיי. ומתאהבת בו. יופי לה. אבל ככל הנראה, ללא שום סיבה. היא לא יודעת עליו שום דבר לפני שהיא מתחילה לנשק אותו. ואחר כך כבר נגמר הסיפור שלהם, אז אנחנו לא נדע לעולם מה היא מצאה בו.
ג. ההורים של ג'ובילי. הם נעצרו. הם היו מעורבים באיזה קטטה ונעצרו. איך זה השפיע על ג'ובילי? איך בכלל היחסים שלה איתם? איזה מן הורים הם? היא מצדיקה את המעצר?
ד. ומה עם הרכבת? והסבים? היא תישאר תקועה לנצח בגרייסטאון? מתי היא תפגוש שוב את ההורים שלה? הסיפור לא גמור. אין לו סוף.
בנוסף, הכתיבה של ג'ונסון היתה דיי מעצבנת. היא כל הזמן סיפרה בדיחות, והן פשוט לא הצחיקו אותי.
ולא. הייתה. עלילה.


2. נס משגע של חג המולד/ג'ון גרין
ג'ון גרין מספר לנו על ילד בשם טובין (עוד שם מעלף) ועל שני חבריו – אנג'י (הדוכס) וג'יי פי .
שוב פעם, ג'ון גרין מפתיע אותי עם הכתיבה הנלוזה שלו, ושוב אני תוהה על כל השבחים שהוא זכה להם.
אני אזהיר מראש, הסיפור הזה מאוד, אבל מאוד רדוד.
טובין, אנג'י וג'יי פי, צופים בסרטי ג'יימס בונד בערב חג המולד. כשפתאום, הטלפון מצלצל. זה קון, חבר/אח שלהם (לא ברור לי) שעובד בבית הוופל. הוא התקשר לבשר שנמצאות בבית הוופל כ-14 מעודדות, וממש כדאי שיבואו, כי אלו, כאילו, מעודדות. מעודדות סקסיות שבטח יהיה ממש כיף לצפות בגוף שלהן, ועוד יותר כיף, לגעת בו. אז ברור שמיד הבנים קופצים ויוצאים לדרך (ביחד עם אנג'י). וזה כל כך כל כך רדוד ונדוש ומעצבן. לוקח להם בדיוק שמונה וחצי פרקים לעשות את דרכם לבית הוופל. ובדרך טובין מבין שהוא בעצם מאוהב באנג'י.
ואמנם אנג'י נחמדה, אבל זה מעצבן (שוב מעצבן) שהם החברימהכיטובים כבר כל כך הרבה שנים, ופתאום בערב אחד הוא מתאהב בה. ואז הם נהיים זוג, וזה הסוף הטוב של הסיפור של טובין.

"נס משגע של חג המולד" היה פחות סתום בעיני מאשר "קו ג'ובילי אקספרס". הכתיבה היתה קצת יותר טובה, ויותר אהבתי את הדמויות. אני מודה ומתוודה שבאמצע הסיפור היו גם כמה עמודים שאפילו נהניתי לקרוא. ששעשעו אותי ועניינו אותי ואם הם היו מאכלסים את כל הספר אז לא הייתי קוטל אותו. אבל שני עמודים מתוך כל ה300 האלו לא מספיקים.

3. הקדוש המגן של החזירים/לורן מירקל
אני אגיד מראש שהסיפור האחרון לא היה כל כך נורא. אמנם הוא היה חסר עלילה לחלוטין, וממש לא אהבתי את הדמות הראשית וגם את רוב האחרות, אבל בכל זאת היו כמה חלקים קטנים ומעטים שהיו מעניינים ומצחיקים יותר. אז אני מתנצל בפנייך, לורן מירקל, על שהשמצתי אותך כל כך קודם. לא הגיעו לך כל ההשמצות הללו. רק קצת פחות.
כאן יש לנו את אדי, שבגדה בחבר שלה, ג'ב, ושקועה עד האוזניים ברחמים עצמיים. כמו שהסיפור הראשון עוסק לא מעט בשם של הגיבורה, הסיפור הזה עוסק די הרבה בשיער של הגיבורה. אדי העצובה והמיואשת רצתה שינוי כלשהו, אז היא הסתפרה וצבעה אותו בוורוד. אז נורא חשוב שנשמע את כל דעותיהם של כל אנשי העיר, בנוגע לשיער של אדי.
כאן לא כל כך מצאתי עלילה, אז אין לי שום מושג איך אני אסביר לכם אותה, אז פשוט נדלג קצת.
האין עלילה היא פחות או יותר סיפור מוסרי על אדי שמתעוררת מהדכאון שלה ולומדת לראות גם את הסובבים לה ולא להיות שקועה רק בעצמה.

בשני העמודים האחרונים אדי, טובין וג'ובילי מוצאים את עצמם כולם באותו סניף של סטארבקס, ללא כל ידיעה שהם כולם מופיעים באותו ספר משמים, והם מחליפים כמה מילים בודדות, ואז באופן פתאומי ביותר הספר פשוט נגמר. הו הו, ברוך שפטרנו באמת.


כל זה היה מאוד נדוש, מאוד חסר עלילה, מאוד משעמם ומאוד לא מצחיק.
ספר מיותר לחלוטין, שהיינו מסתדרים טוב יותר בלעדיו.
מומלץ בחום לשמור ממנו מרחק נאות.


מזמן לא כתבתי ספוילרים. מזמן לא כתבתי ביקורת רעה. מזמן לא קטלתי ספר.
הוי, אין כמו בבית.

...אבא שלי: "סינדי, הריזוטו הזה..."
אמא שלי: "זה פשוט מעדן."
אמא של גאס: "אוי, תודה. אני אשמח לתת לכם את המתכון."
גאס, בולע ביס: "את יודעת, הטעם העיקרי שאני מרגיש הוא לא-אורניה."
אני: "אבחנה יפה, גאס. האוכל הזה אמנם טעים ביותר, אבל זה לא אורניה."
אמא שלי: "הייזל."
גאס: "יש לזה טעם של..."
אני: "אוכל."
גאס: "כן, בדיוק. יש לזה טעם של אוכל, שהכינו אותו לעילא ולעילא. אבל אין לזה טעם של, איך לומר את זה בעדינות...?"
אני: "אין לזה טעם כאילו שאלוהים בעצמו בישל את גן עדן לרצף של חמש מנות שמוגשות לך בלוויית כדורים זוהרים של פלסמה תוססת ומבעבעת, בעוד עלי כותרת של פרחים צפים באוויר, באופן מילולי, סביב שולחן ארוחת הערב שלך, שניצב על גדת תעלה."
גאס: "מנוסח היטב."
אבא של גאס: "הילדים שלנו מוזרים."
אבא שלי: "מנוסח היטב."
- אשמת הכוכבים, עמודים 211-212 (ציטטתי כאן בערך חצי ספר.)

זה בערך מסכם את הדעה שלי על הספר. טעים. אבל לא-אורניה (תסקלו אותי באבנים).
נהניתי לקרוא את 'אשמת הכוכבים'. ג'ון גרין כותב יפה, הוא שנון ומלא הומור. העלילה טובה וגם הדמויות. הספר מצחיק ועצוב כאחד. הוא מעניין והוא יפה ומרגש והוא ממש טוב.
שמעתי הרבה מאוד על הספר ועל הסופר עוד הרבה לפני שקראתי אותו. כבר ידעתי מראש את הסוף וחצי מהעלילה בעל-פה, וזה לא הפריע לי ליהנות מהקריאה בו.
אבל
תמיד דיברו על 'אשמת הכוכבים' כעל ספר מופת, רב מכר, ספר נפלא שכל אדם בעולם שיודע קרוא וכתוב צריך לקרוא, ומהר. נכתבו עליו ביקורות נלהבות. הרבה פעמים כשביקשתי המלצות לספרים המליצו לי על הספר הזה. הרבה אנשים שאני מכיר קראו אותו, ולא זכור לי מישהו שלא אהב אותו, להיפך – הרבה אנשים דיברו עליו כעל "הספר הכי טוב בעולם!!!" "הספר הכי טוב שקראתי!!!" "הספר האהוב עלי" ו"לא הפסקתי לבכות, זה כל כך יפה!"
אבל אני לא הבנתי למה הוא זכה לכזאת תהילה. זה בהחלט ספר טוב, אבל בעיני הוא נתפס כספר נוער קיטשי ומהנה לקריאה, ולא הרבה יותר מזה. אני כמובן אוהב ספרי נוער קיטשיים ומהנים לקריאה, אבל הספר הספציפי הזה לא היה שונה מכל ספר אחר שקראתי. דווקא היו ספרים (מאותו ז'אנר) שהרבה יותר אהבתי. כמו שהייזל וגאס אמרו, "יש לזה טעם של... אוכל. לא-אורניה." זה היה פשוט ספר. הוא היה טוב, אבל הוא לא היה מושלם. הוא לא התעלה על ציפיותי. הוא לא היה ספר כזה שאני בחיים לא אשכח, ואספר עליו לכל אדם שאפגוש, וכשגמרתי אותו לא רצתי מהר לראות את הסרט או לקחת את הספר הבא של ג'ון גרין, ולא פרצתי בבכי ולא מייד התחלתי לקרוא אותו בשנית, ולא צרחתי בקול שזה ספר שפשוט כווולם חייבים לקרוא כי הוא פשוט, כל כך, מושלם. כי הוא לא כזה.
אני יכול להעניק לו בכיף את החמישה מתוך חמישה כוכבים האלו, אבל אם היו למשל עשרה כוכבים למלא, מאוד הגיוני שהייתי נותן לא תשעה.
זה ספר טוב, ואני ממליץ עליו, אבל פשוט לא צריך לגשת אליו עם כל כך הרבה ציפיות. כמו שאמרתי, נחמד וקיטשי. הוא לא מושלם.
אני מקווה שהצלחתי להבהיר את הכוונה שלי ואת הדעה שלי כמו שצריך, כי בכל זאת זה יצא הרבה יותר מסורבל ממה שזה היה אמור להיות.

אל הספר הזה הוביל אותי לא אחר מאשר טמטומי הנודע.

אני ירדתי מהשביל הרחב והבטוח עליו פסעתי עד כה, והחלתי לפסוע בשביל צר ותלול, מלא קוצים ומהמורות, רצוף שלטי אזהרה - "עצור!" "סכנה!" "חזור אחורה!" ככל שהמשכתי בשביל הצר הזה שלטי הסכנה רבו. "איש לא חוזר משם בחיים!" "מוות בטוח!" לבסוף הגעתי לקצה השביל. לתהום. אבל הסתבר שהיא לא עמוקה כל כך כמו שכולם אומרים. ומתחתיה השתרע עמק יפה ופורח. כל סיפורי הבלהות על המקום היו אגדות בלבד, ולא אמת. אם כי זה בטח לא נחשב גם לשקר, כי יש אנשים שבאמת לא שרדו את הדרך הקשה.
אז ירדתי מהצוק, שבכלל לא היה גבוה, בקפיצה קטנה, ואמנם כפות הרגליים שלי קצת כאבו כשנחתתי על הקרקע, והדרך הותירה בי כמה שריטות, אבל שמחתי שהמשכתי ולא חזרתי לאחור, והמקום היה נהדר.


אני יודע שהרבה אנשים אהבו את הספר "היינו שקרנים". אבל אני לא שמעתי עליו אף מילה טובה. לא מזמן מישהו הזהיר אותי בנוגע לסופרת, אמנם על הספר השני שלה, אבל שאני צריך להתרחק ממנה, הספרים שלה מזעזעים. לפני יותר משנה אני זוכר ששמעתי מישהו אומר שזה ספר מאוד קשה, שהוא לעולם לא היה נותן לילדים שלו לקרוא. לפני שבוע בערך מישהו כאן ביקש ממני להבטיח על ספר אחר שהוא "לא מזכיר אפילו בשיט את 'היינו שקרנים'" אז נכנסתי לרגע לדף הספר "היינו שקרנים" ואפילו לא קראתי את הביקורות עליו, אבל הספקתי לקלוט מזווית העין הרבה מילים בסגנון "גרוע" ו"מזוויע" ו"לא מומלץ" (עכשיו חזרתי שוב לדף הזה וגיליתי שיש בו דווקא הרבה ביקורות טובות. טעיתי. אבל זה היה הרושם שקיבלתי משם לפני איזה שבוע) אז שונרא אם תרצי לדעת, "אתן לך את השמש" אכן "לא מזכיר אפילו בשיט את 'היינו שקרנים'".

ולעניינינו - אז בכל זאת בהזדמנות הראשונה שהגעתי לספרייה, ראיתי אותו על המדף והשאלתי אותו ללא היסוס. (לזה אני מתכוון בזה שהטמטום שלי פעל כאן הרבה. כי לא הייתה לי שום סיבה הגיונית לקרוא את הספר.)

אם תחפשו דרכים לרדת עליי, אמנם יש הרבה, אבל במבוכה רבה ובפרצוף בצבע סלק אני מצהיר בזאת שאני לא אדם שקורא רק כשהוא נמצא בבית על הספה או לפני השינה, אלא אני אדם שקורא גם במקומות ציבוריים, וכשיש עוד אנשים בסביבה, ובגלל שאני כל כך חסר חיים אז כן, יוצא לי לקרוא באוטובוס של עשר דקות לבית ספר, וכן, גם בבית הספר עצמו, גם בשיעורים וגם בהפסקות, ואפשר להגיד שזה לא-בדיוק רגעים נדירים. ואתם יכולים לצחוק בקול רם עכשיו, זה בסדר, אני לא שומע. אז ממש ברגע שפתחתי את הספר לראשונה - וזה היה בהפסקה לידיעתכם - כי לקחתי שני ספרים באותו בוקר כשיצאתי מהבית, למקרה שאני אגמור אחד (כי אתם יודעים, יש לי כמה הפסקות וכמה נסיעות למלא), אז גמרתי את "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ומייד הוצאתי את "היינו שקרנים" כדי שלא אקלע אף לא לרגע אחד של שעמום, ובדיוק נכנסה לחדר מישהי שלומדת איתי בכיתה ואמרה לי "אוי, לא, אל תקרא את הספר הזה!" (כנראה שלא קיבלתי מספיק הזהרות בנוגע לספר).

- - - וכאן טמונים הספויילרים. אם עוד לא קראתם את הספר חזרו אלינו בבקשה בפסקה הבאה - - -

המשפט המלא שלה היה "אוי, לא, אל תקרא את הספר הזה! זה ספר נורא עצוב! ספויילר: כולם מתים בסוף!" רק שהיא אמרה את זה ככה: "ספויילר:כולםמתיםבסוף!", כך שלפני שהבנתי שהיא תעשה לי ספויילרים היא כבר המשיכה לשארית המשפט. תודה רבה. אני פשוט מת על האנשים האלה (אני לא מצליח למצוא איך אפשר להדגיש כאן אז הכוכביות הללו מסמנות שהמילה מודגשת). טוב, באותו רצף מילים היא הוסיפה בסוף גם את המילים "סתם, לא" (כאילו ככה: "ספויילר:כולםמתיםבסוף!סתםלא") ולא ידעתי אם זה נכון. אבל עדיין נהניתי מהספר, למרות הסוף העצוב שלו.
ואני יודע שזה עניין נורא שולי ומטופש, אבל המילה האחרונה בספר היא "סבל". ואני חושב שאף ספר לא צריך להסתיים ככה. בטח שלא ספר כזה.

- - - ברוכים השבים. תמו הספויילרים להיום - - -

אז (בלי להקשיב לאזהרה שלה) התחלתי לקרוא. וקראתי את הפרק הראשון (טוב נו, זה עמוד אחד בסך הכל). וזה היה מעניין. והמשכתי לפרק השני. ולשלישי. וזה היה כתוב באופן די עצוב וטרגי, אבל בכל זאת טוב ומעניין. והפרק הרביעי. והחמישי. והזוועה שכולם דיברו עלייה, הסכנה שהזכרתי קודם, התהום, לא הגיעו. עברתי את המהמורות שבדרך וגיליתי את היופי הנחבא של העמק ההוא. של האי ביצ'ווד. של משפחת סינקלר האיומה, של השקרנים הנהדרים. כי מתחת למעטה האדיש, יש להם לב. בסופו של דבר אהבתי גם אותם.

משום מה חשבתי שייקח לי הרבה זמן לספר הזה, אבל פתאום כשסיימתי קלטתי שהתחלתי אותו רק אתמול בצהריים, וזה נראה לי נורא מזמן, אבל קראתי בכל רגע פנוי ונהניתי מכל רגע, והזדהיתי עם הספר, ברגעים השמחים וגם בקטעים העצובים.

לעומת זאת, ברגע שגמרתי את "היינו שקרנים" התחלתי את "שקר אמיתי", של א' לוקהארט גם כן, ואמנם הוא היה מעניין וקראתי את כולו מהר (מהר יחסית אליי) אבל הוא היה ספר רע. לא גרוע, רע. אני פשוט לא יודע איך לדרג אותו. כי הוא ממש לא "ספר מעולה". וממש לא "ספר טוב". ולא "ספר בסדר". ולא "לא משהו". אבל הוא גם לא "בזבוז של זמן". הוא - במילה אחת - מזעזע. עם כוכביות משני צדי המילה.

אז למרות כל הביקורות הרעות, אני נהניתי מ"היינו שקרנים". נכון, הוא עצוב. הוא טרגי. ויש בו חלקים פחות מובנים. אבל זהו "ספר שאפתני עם קול משכנע, עלילה חכמה וכתיבה נפלאה" (ניו יורק טיימס) ו"מרגש, יפהפה וחכם. היינו שקרנים הוא ספר בלתי-נשכח" (ג'ון גרין). הם לא שיקרו. ואני מאוד ממליץ עליו, ומקווה שתצליחו ליהנות ממנו לפחות כמוני. אני מעניק לו בזאת חמישה כוכבים. ועשר מתוך עשר. ו100%.

אז קריאה מהנה לכם

אני כותב את הביקורת הזו בעיקר בגלל שאף אחד אחר עוד לא עשה את זה כאן לפני, אז אל תצפו ממני לכתיבה מבריקה או מעניינת, חס וחלילה. "אתן לך את השמש" התעלה על כל הציפיות שלי. הוא פשוט ספר מקסים, מרגש, יוצא דופן (אני מקווה שלא נראה שאני מעתיק פשוט את הביקורות שעל הכריכה האחורית כי אני לא). ג'נדי נלסון בהחלט יודעת לכתוב. פשוט בושה שלקח ארבע שנים עד שהספר המדהים הזה תורגם לעברית ועוד יותר מביש שהספר האחר שלה עוד לא תורגם בכלל (אני יודע. אני נשמע נורא כפוי טובה. אבל בבקשה שמישהו יטרח כבר לתרגם אותו). הספר מספר על שני תאומים, נואה וג'וד, מוכשרים ומיוחדים מאוד. יש רגעים בהם הם האנשים הכי קרובים בעולם בערך, ורגעים של שנאה טהורה ביניהם, כשהם מנסים למרר זה לזה את החיים כמה שרק אפשר. נואה מספר עליהם בגיל 13-14 מנקודת מבטו, וג'וד מספרת על ההווה, כשהם בני 16. כשהם היו קטנים יותר נואה היה ילד דיי שונה ומוזר וג'וד הייתה "נורמלית" כביכול, חברותית, וכמו שכתוב בספר, סוג-של "הבחורה הזאת". אבל אחרי "הטרגדיה הנוראה" שאני לא אציין מה היא למי שלא קרא את הספר (למרות שהיא מצוינת די בהתחלה) הם ממש מתהפכים. נואה הופך לאדם שונה לגמרי. הוא מפסיק לצייר ולראות דברים בדרכו המיוחדת, הוא נהיה אדם פשוט וחסר ייחוד למראית עין, אם כי בפנים הוא הרוס לגמרי, וג'וד מסתגרת בתוך עצמה ומדברת בעיקר עם סבתה המתה (שהיא מאוד חשובה כמובן. היא לא עציץ).

אני חושב שמעבר לכתיבה הנפלאה והזורמת, הרגשות והמחשבות של הדמויות הועברו יפה מאוד. היו רגעים שבהם כמעט פרצתי בבכי או הסתובבתי לי בדכאון עמוק, וכמה דפים אחר כך הייתי שמח ומאושר כמו שלא חשבתי שאפשרי רק כמה רגעים לפני זה. היה רגע לקראת הסוף שהתחשק לי לפצוח בריקוד ניצחון קטן (אבל הייתי באוטובוס מלא, אז העדפתי לשמור את הדילוגים לכשאגיע הביתה מאוחר יותר). כשנואה ואביו צחקו בסוף בהקשר מציאת-ראלף, צחקתי כל כך רק מקריאת התיאור שלהם צוחקים. באמת שאני חושב שהרגעים היחידים שלא הזדהיתי עם הרגשות של הדמויות, היו הקריאות של פרופט, התוכי של השכנים, "איפה ראלף לעזאזל? איפה ראלף לעזאזל?" כי את הדמויות זה יותר הרגיז ואתי זה בעיקר קרע מצחוק.

ספר מומלץ מאוד, ומקבל את חמשת הכוכבים ואף יותר המגיעים לו ללא היסוס. אני נהניתי מכל רגע ממנו, בכמה-ימים שלקח לי לקרוא אותו, והיו רגעים שמצאתי את עצמי קורא לאט-לאט, מושך כל מילה ושורה ומשפט, לא רוצה שהוא ייגמר. כי יש כאן את כל מה שצריך בשביל לבנות ספר טוב - עלילה טובה. כתיבה מצוינת. דמויות אהובות ומעניינות. גם דמיון וגם מציאות. ושם טוב. ותשלימו לבד את שאר הרשימה, עם כל מה שגורם לכם לאהוב ספר. קריאה מהנה לכם (-:


נ. ב.
אני כל כך שמח שאני לא סוס!

מדריך הטרמפיסט לגלקסיה/דאגלס אדאמס

("פיכס! יש כאן עכברים על השולחן!")

ב ל י פ א נ י ק ה , ב ל י פ א נ י ק ה
(אני ממש מצטער שאני כל כך נדוש, זה לא ממש בשליטה)

אז לפני כמה שבועות, ולאחר כמה המלצות, החלטתי שיבוא יום ואקרא את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". מיהרתי להוסיף את הספר לרשימה (הכתובה בכתב יד!!! כןכן, האנשים האלה שמנהלים רשימות על ניירות ולא בטלפון עדיין לא נכחדו!!!) המציינת כמה וכמה מהספרים שאני מתכוון לקרוא. מה שקורה עם הרשימה הזו זה שהיא תמיד מתארכת אבל אף פעם לא מתקצרת (אולי זה במקרה מאוד קשור לעובדה שכל הספרים המופיעים בה תמיד מושאלים בספריה. ואולי זה צירוף מקרים.) ולוקח בערך שש-עשרה-אלף שנות-אור מהרגע שאני מוסיף ספר לרשימה ועד הרגע בו אני סוף סוף קורא אותו.
אבל – וזה בטח סתם צירוף מקרים – מעט מאוד זמן לאחר שהחלטתי לקרוא את הספר, מצאתי את עצמי שואל את הספר מהספריה הציבורית (תודה לאדם הנחמד שהראה לי את המדף ההוא ונתן לי את הספר). אז לא מספיק כנראה שהספר חסר הנימוסים עקף את כל התור ברשימה שלי, באופן מקרי ולא ברור ביותר הוא עקף גם את ערימת הספרים האדירה שהשתכנה אצלי על המדף לאחרונה ומצפה לחזור כבר לספריה. אה, כן, היא גם מצפה שאני אקרא אותה לפני כן. וזאתי עוד ממשיכה לחכות. ואני אפילו לא כזה חובב מד"ב!! אז כך קרה שבליל חמישי אחד... ווי זה כל כך מלהיב! בדיוק הרגע קלטתי איך התחלתי את הספר וכמה שזה דומה!!!
זה היה סוף מרץ. בחופש פסח. והמזג-אוויר היה מאוד-מאוד אבל מ א ו ד הפכפך. היום היה חם ויבש (פיכס) אבל פתאום באמצע הלילה (זה שבין רביעי לחמישי) פרצה סופה. הלכתי לישון באחת או שתיים (זה הערב של החופשים), והיה חם. התעוררתי בארבע לפנות בוקר (אם כי במושגים של החופש ה"לפנות בוקר" מתחיל יותר לקראת תשע, ולא בארבע) ובחוץ התחוללה לה סערה אדירה. כזאתי מהסוג של רוח ששואגת במהירות של מיליארד קמ"ש וגשם זלעפות ניתח והרעפים שדופקים על הגג ומפסיקים לדפוק רק כשהם נופלים למטה או נשברים. סערה מהסוג הזה שאתם בטוחים שהבית עומד פשוט להינתק ממקומו ולעוף לעזאזל. מהסוג הזה שבא לכם לצווח "אמא'לה! טורנדו!!!". מהסוג הזה של "פייי, איזה מזל! כבר חשבתי שפספסנו את החורף!" (וכמובן מהסוג הזה שבו האדם החכם והמתוחכם מנסה להרגיע את עצמו במילים "Don't Panic, Don't Panic" . אם כי אז לא חשבתי על זה. עוד לא קראתי את המדריך). מכירים את הסערות האלה? במחשבה שנייה, אני לא בטוח. אבל אולי בכל זאת. בבוקר גילינו שנפל לנו עץ בחצר. ע ץ. הוא פשוט נשבר לו בסערה, חסם את הדרך אל השכנים (ממי נלווה כעת חלב?) והותיר את ביתינו חשוף לעיניהם הסקרניות של העוברים ושבים. אלה התוהים, למה יש להם עץ ששוכב שם בחצר? הוא אמור לעמוד כזה, לא?

אז לעניינינו (אני יודע שאני נורא חופר, אבל אתם יכולים לדלג כמה פסקאות למטה. באיזשהו שלב אני אפסיק לדבר על עצמי ואתחיל לדבר על הספר). הייתי ערני לגמרי ולא הצלחתי לחזור לישון. וכך, בעין הסערה, כשאני שומע איך שהבית מתנתק ממקומו ומיסודותיו ומתחיל לעופף לו ברוח כספינת חלל פשוטה (לא), וייתכן כי שפיותי המועטת פשוט התעופפה לה גם היא ברוח, אמרתי לעצמי, "אהה, זה נראה זמן טוב להתחיל את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה'!"

אז קמתי מהמיטה, הורדתי את הספר מהמדף, חזרתי למיטה עם הספר, פתחתי אותו בעמוד הראשון, והתחלתי לקרוא.

ולא
הבנתי
כלום
ממה שקראתי.

התוכנית המקורית שלי הייתה לקרוא את הספר פעמיים, ואז אני לפחות אבין קצת יותר. אבל בכל אופן אותו לילה סוער שבין רביעי שבו שרר חום כבד, והשביל היה מאובק ויבשושי, לחמישי בו לא זרחה השמש, כן, אותו הלילה המדובר עד כה, בערך בחמש או בחמש וחצי בלילה נרדמתי שוב. הספר יחכה למחר. שיט. זה היום.
אז גם בבוקר כשהתעוררתי – לא, זה היה בצהריים כשהתעוררתי – המשכתי את הספר. וגם למחרת. ולמחרת. ולמחרת. ולמחרת. כי תבינו, מה שקרה – זוועות, אנשים, זוועות – הוא
שבמשך שבוע
אני
לא
קראתי.
בכלל.

כלומר, בחמישי שאחר כך הייתי בעמוד ארבעים ושתיים. היום קלטתי את מדהימותו של המספר הזה. 42.
רגע רגע רגע. אתם לא מכירים אותי, אז אל תמהרו לשפוט אותי בבקשה. ובאמת קשה לי להגיד לאנשים שלא ישפטו מישהו שהם לא מכירים, כי אני שופט אנשים לרעה על ימין ועל שמאל, ומה זה לא משנה שאני לא מכיר אותם בכלל. פיכס, אנשים. אל תחשבו שאני מישהו שקורא חצי עמוד בשבוע. א נ י ל א כ ז ה . ואין לי מושג למה זה היה ככה. זה לא שלא אהבתי את הספר. וזה עוד היה חופש. זה פשוט היה מקרה אי-הסתברותי ביותר. צנח עלינו מהשמיים (לא להיבהל, אלו רק אני והתירוצים שלי).
לקח לי שבועיים לגמור את הספר. רק עכשיו גמרתי אותו. כבר יום רביעי. את החלק הכי ארוך שקראתי באופן רצוף כל הזמן הזה, קראתי היום. משהו כמו שני שליש לקח לי כמעט שבועיים לקרוא, והשליש האחרון בפחות מיום אחד.


והספר עצמו – אה, זה ספר טוב. אהבתי איך שהוא כתוב. את השפה הגבוהה. חשוב לציין שקראתי אותו בתרגום הישן. במשך אותם השבועיים בהם קראתי אותו נתקלתי גם במהדורה החדשה, והייתי דיי מזועזע, בלשון המעטה. אני התחברתי לדפים הצהובים והישנים ולאותיות הקטנות ולשפה. ולספר החדש היו דפים ל ב נ י ם. ואותיות ג ד ו ל ו ת. ושפה אחרת לגמרי. צילמתי שני עמודים מתוך הספר החדש כדי להשוות מאוחר יותר. וכך עשיתי. כבר המשפט הראשון –

בתרגום המקורי: הבית עמד במעלה הכפר, בקצהו בדיוק.
בתרגום החדש: הבית עמד על מדרון מתון, בדיוק בפאתי הכפר.

נכון, שניהם מספרים בדיוק את אותו סיפור (חוץ מזה שאחד מספר על ארתור כהה שיער והשני מספר על ארתור שחור שיער). אבל אי אפשר להגיד ממש שאין הבדל ביניהם. אבל תקראו מה שתרצו, ואני מניח שזו אותה ההנאה, ושהחדש פשוט יותר קל לקריאה.

ואני באמת חושב שלשם שינוי על הכריכה כתוב תקציר ממש אמיתי נכון, ובאמת ככה הייתי מתאר ומספר על הספר אם מישהו היה שואל –

"זהו ספר מטורף על סופו של העולם, על הימים המתוקים שבאו אחריו, על יום חמישי אחד, הנורא מכל אלה שקדמו לו, ועל... היקום והמגבת, או מדוע היקום בטוח הרבה יותר כשיש לך מגבת."

אז כן, אהבתי איך שהספר כתוב, בלה בלה בלה, והוא הצחיק אותי, ולמרות שבסוף ויתרתי על קריאה שנייה – ואולי אקרא אותו מתישהו שוב – אני לא בטוח שהבנתי הכל ושצחקתי במקומות הנכונים. אבל פיענחתי את הספר הרבה יותר טוב מאשר בהתחלה. במחשבה שנייה, כן הבנתי את רובו. נהניתי ממנו בתור ספר קליל ומצחיק. אבל לא הייתה לו ממש עלילה. לא עלילה שאני מצאתי, בכל אופן. אבל האם המחסור בעלילה הפריע לי? אני לא בטוח. נהניתי גם בלעדיה, ואני מניח שבשל בורותי הרבה העלילה רק הייתה מסבכת אותי ומייאשת אותי עוד יותר.

ובנוסף, בזמן שקראתי את המדריך, שמתי לב שמלא אנשים מסביבי מדברים עליו. תהיתי אם גם קודם זה היה ככה ולא הבנתי פשוט על מה הם מדברים, או שזה משהו חדש.
מצאתי כמה ציטוטים בכל מיני מקומות.
נקלעתי לוויכוח בנוגע לספר, בין אלה שאוהבים את הספר לבין אלה שלא. אני הייתי במיעוט – אוהבי הספר. היינו בערך שני אנשים וניסינו לשכנע את הרוב – וזה מאוד לא צודק, מפני שאת הרוב ייצגו אנשים שלא קראו את הספר בכלל ולא ראו את הסרט אפילו והם פשוט באופן כללי שונאי ספרים – שזה ספר משעשע. אלה לא מבינים הומור.
הייתי עם כמה חברים ומישהי נתנה למשהו את התואר "מזניב", תוך צחקוקים עזים מצדה בנוסח, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה! מדריך הטרמפיסט לגלקסיה!"
ומפני שזה ספר מוכר יותר, גם מצאתי את עצמי מדבר עליו עם כמה אנשים פה ושם.


אה, וישנם הציטוטים. לו הייתי יכול הייתי מצטט כאן חצי ספר בערך, אבל אין לי כוח וזמן לזה. אז אני אסתפק באהוב עליי, שלדעתי מעביר יפה מאוד את הסגנון של הספר:
(כלומר, יש את החלקים האלה שגורמים לכם לסחרחורות וכאבי ראש במשך כמה ימים - )

"כיוון שזהו צירוף מקרים בלתי מובן באופן מוזר כל כך שמשהו שימושי באופן מבלבל את המוח כל כך התפתח באופן מקרי לחלוטין כל כך, בחרו כמה הוגים לראות בכך הוכחה סופית ונחרצת לאי קיומו של אלוהים."

(אבל לאחר מכן מגיע משהו פחות מסחרר ויותר משעשע, וכאן מגיע הקטע האהוב עליי - )

"הטיעון נשמע כמו: 'אני מסרב להוכיח שאני קיים,' אמר אלוהים, 'שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום.'
'אבל,' אמר האדם, 'דג הבבל תוקע אותך, לא? לא מתקבל על הדעת שהתפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מ.ש.ל.'
'אוה, אלוהים,' אומר אלוהים, 'על זה לא חשבתי.' ובו במקום מתפוגג בעננת היגיון.
'אה, זה היה קל,' אומר האדם, ובתור הדרן, ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן, ונהרג במעבר החצייה הקרוב."

אני מקווה שכתבתי נכון.

למה זה ציטוט האהוב עליי?
אין. לי. מושג.
שיהיה.

ולסיכום, אני ממש ממליץ על הספר, כספר קליל ומשעשע, וחסר עלילה, וזה שלי לקח זמן רב כל כך לקרוא אותו, לא אומר כלום. אל תשפטו ספרים לפני שקראתם אותם בעצמכם! (כן, בטח)
אבל כמובן שאם הייתי יודע לפני זה מה שמצפה לי הייתי לוקח איתי מגבת ועכבר או שניים ותופס טרמפים היישר לספריה כבר מזמן. ומי שלא קרא את הספר, זה מה שאני ממליץ לכם לעשות, ובהקדם.


היו שלום ותודה על הדגים

זה
פשוט
הספר
הכי
עצוב
בעולם.


לדעתי.
הוא מקסים, והוא יפהפה, והוא ממש נהדר. ממש כדאי לקרוא אותו. אבל הוא כל כך - כל כך - עצוב. אני יודע שזה נשמע נורא בטח, אבל ניסיתי ממש למרר בבכי כשקראתי אותו, ולא הצלחתי. אבל עדיין כל פעם שאני נזכר בו מתחשק לי לפרוץ בבכי. לא יודע, אני מניח שהוא מן הסתם לא הספר הכי עצוב בעולם, אבל הכי עצוב שקראתי (שזה גם לא אומר כלום). בדרך כלל מה שקורה לי עם ספרים שהם שלי זה משהו בנוסח הזה - אני קונה או מקבל ספר, שם אותו בחדר שלי על המדף עם הספרים שעדיין לא קראתי, ואומר לעצמי, לא משנה כמה אני רוצה כבר לקרוא אותו, 'אני רק אגמור קודם את הספרים מהספרייה', ואז גומר את הספרים מהספרייה, לוקח חדשים, ועוד פעם ועוד פעם, והספר צובר אבק על המדף שלי. אבל את הספר הזה קיבלתי ותוך פחות משבוע כבר התחלתי אותו הייתי עמוק בתוכו, למרות הערימות מהספרייה. ולא קראתי את 'אשמת הכוכבים', אבל אני ממש לא חושב שצריך להשוות ביניהם, בשום צורה. נראה לי ממש פוגע לכתוב על כריכה של ספר שם של ספר אחר. 'כל המקומות המוארים' הגיע כל כך בקלות לקטגוריית 'הספרים המדהימים שנוצרו (משהו כזה)' בראש שלי.
ואני חוזר, זה ספר מקסים, ועצוב, ועוד פעם מקסים, ועצוב ממשממש, וכדאי לקרוא.
וחשוב לי לציין שוב שהוא נוראנורא עצוב ויפהפה.