בפעם הבאה שאתם נכנסים לחנות בגדים ובוחרים את החולצה שאהבתם( על אף שיש לכם עוד מאתיים), חישבו על זה. כשהנכם בסופר ומתקשים להחליט בין כל סוגי הפסטה, השוקולדים, הלחמים, הגבינות, תנו דעתכם על כך. כשהטלפון החכם שלכם בידכם ואתם נהנים מכל פלאי הטכנולוגיה שהוא מציע, אל תיקחו זאת כמובן מאליו.
זאת כי יש שיטה אחת, אותה המציאו בני האדם והיא מאפשרת יותר מכל האחרות את התנהלות החברה מתוך התודעה היצירתית. המכוניות, הטלוויזיות, הבשמים, המפעלים, השמלות והמטוסים אינם תופעת טבע. הם גם לא נכסים של "החברה" או של "כולנו". אנשים רבים עמלו על המצאתם, מציאת דרכים לייצרם ולהנגישם לנו . מעל לכל היו אלה היזמים, שלקחו את הסיכון ונתנו סיכוי לכל הטוב הזה, תוך שהם מעסיקים ומפרנסים את כל המעורבים בתהליך. השפע יכול להתקיים ולהיות זמין בחברה, בה כל הפעילות הכלכלית מתנהלת מתוך בחירה חופשית, במקומות המכבדים את הזכויות הפוליטיות של האזרחים ובהן זכות הקניין.
ראנד מגינה על הקפיטליזם וטוענת לזכותו כי הוא יוצר עושר לא מביזה, אלא מיצירה, לא משעבוד מיליונים, אלא מתחרות בריאה, המיטיבה עם ההמונים.
המחברת מנסה לשבור מיתוסים נפוצים אודות הקפיטליזם. את הטענה בדבר ניצול הילדים והנשים בעת המהפכה התעשייתית היא מכנה "בורות היסטורית". לשם כך היא מצטטת את פרופ' פון מיזס :
"...נמוך ככל שהיה, השכר הזה בכל זאת היה גבוה בהרבה ממה שיכלו האביונים להרוויח בכל תחום אחר שעמד בפניהם. יהיה זה סילוף של העובדות לטעון שבתי החרושת הוציאו את עקרות הבית מחדרי הילדים והמטבח והפסיקו את משחקם של הילדים. לנשים הללו לא היה כל מזון לבשלו ולהאכיל בו את ילדיהן. הילדים היו מורעבים וחסרי כל. מפלטם היחיד היה בית החרושת..."
עוד היא כותבת: .." נשים ספגו ביקורת על שלא ארגו בעבודת יד מה שיכלו כעת לרכוש במחיר נמוך יותר, הודות למהפכה בייצור הטקסטיל. שמלות לא היו צריכות להחזיק עוד מעמד במשך עשור ונשים לא היו צריכות עוד ללבוש תחתוניות מבד גס עד שהתפוררו מפאת הלכלוך והזמן; שמלות ולבני כותנה זולים הביאו למהפכה בהיגיינה אישית"
היא אף מביאה דברים של מתנגדי הקפיטליזם ומדגימה כיצד אפילו הם נאלצו להודות ביתרונות של העבודה בבתי החרושת(פרופ' טרבליאן): ..." הנשים שיצאו לעבוד בבתי החרושת, זכו בעצמאות... הכסף שהרוויחו היה שלהן. פועלת בבית החרושת רכשה לה מעמד כלכלי עצמאי, שלאחר זמן היה מושא לקנאתן של נשים אחרות."
עכשיו תזכרו בכל "חסידי העבודה המאורגנת" הנותנים הצדקה לכנופיות של הוועדים הגדולים, שהשתלטו על נכסיה החיוניים של המדינה. הסוציאליזם, אחווה ורווחה אינם מעניינים את אותן הכנופיות, אלא טובתם של אנשיהן בלבד והאפשרות לסדר ג'ובים גם לילדיהם על חשבון כולנו כאילו היה מדובר בעסק פרטי שלהם. הם מונעים את הקמתן מערכות מתחרות על מנת שיוכלו להחזיק את כל המדינה בגרונה ולגרום לכולנו הפסדים של מיליארדים בכל יום, אם יתחשק להם לשבות פתאום ולחרב לנו חופשה שעמלנו עבורה שנה שלמה. תזכרו בכל אותם מקומות "נפלאים" בהם מלגזן או סדרן העובדים ללא לחץ ושעות לא רבות מרוויחים יותר ממהנדס בכיר או רופא האחראי על חייהם של בני אדם רבים, זוכים להטבות מופלגות, נופשים חינם ותנאי פנסיה משופרים. תחשבו על כל המקומות הציבוריים, בהם המכרזים תפורים, אנשים באים "לעבודה" ולא לעבוד וקשרים חיוניים הרבה יותר מכישורים.
ראנד כמובן מגנה תופעות מעין אלה. היא דוחה כל סוג של אטטיזם- כלומר כל סוג של פיקוח והתערבות ממלכתית ודוגלת בקפיטליזם רדיקלי השולל כל סוג של רגולציה והתערבות ממשלתית המכונה לסה-פר(Laissez Faire). בכך היא מאבדת אותי כשותף אידאולוגי.
למעשה ראנד ועמיתיה(עמם היא כתבה את הספר) שוללים כל זכות מהאדם פרט לזכות החיים וזכות הקניין. אין זכות לחינוך, לבריאות, אין שכר מינימום וזכויות סוציאליות. כלומר מי שיכול לאפשר לעצמו חינוך פרטי(כולל השכלה גבוהה) - יקבל ומי שלא - יישאר אנאלפבית. הם שוכחים שההתקדמות האנושית היא פועל יוצא של השכלה זמינה. כלומר עשירים יגדלו דורות חדשים של עשירים מלומדים והשאר "שיסתדרו". כנ"ל לגבי בתי החולים- רק מי שיכול לאפשר לעצמו, זכותו לקבל טיפול- אחרת זה יעלה לכולנו במיסים ואנחנו הרי לא חייבים לשלם על אף אחד, פרט לעצמנו. היא גם תוקפת בחריפות את שיטת המיסוי הפרוגרסיבי - וכך בעלי ההון המסכנים מפסידים כמה דולרים מהכנסותיהם ולמה להם?
עם כל הכבוד והעניין שגיליתי בסקירתה ההיסטורית אודות המהפכה התעשייתית והצדקת התנהלותם של בעלי המפעלים במהלכה(שאולי ניתן עוד איכשהו להבין, אך בשום אופן לא להצדיק), לא יכולתי שלא לשים לב כי ראנד שוכחת כי לפני הקמת איגודים מקצועיים( נוראיים ככל שהיו), נוצלו הפועלים בצורה מחפירה במשך שעות רבות, בשכר מצחיק, ללא תנאי בטחון מינימליים. כשהם יצאו בהפגנות ובשביתות על מנת להקל על עצמם אף במקצת, שלחו הקפיטליסטים הנחמדים נגדם עבריינים בסיוע ארגוני פשע שגרמו להם לעצמות שבורות ומומים גופניים. תודות למאבקים הללו ועיגון זכויות העובדים בחקיקה(חופשה בתשלום, למשל,חוקקה לראשונה בצרפת בסוף שנות השלושים), זוועות כאלה כבר לא מתקיימות במדינות המפותחות. הניצול החזירי פשוט עבר למקומות כמו סין ובנגלדש, אינדונזיה ווייטנאם, שם אפשר להחזיק אנשים בתנאי עבדות הרחק מעיניינו, שלא יפריעו לנו ליהנות. בימינו לא יכולה להיות לכך שום הצדקה ולא משנה מה האלטרנטיבות של אותם הפועלים במדינות האקזוטיות.
בכלל, היזמים ובעלי ההון מוצגים בספר כצדיקים גמורים, שתורמים יותר מכל השאר לחברה ורדיפת בצע היא מהם והלאה. אלן גרינספן (שטיעוניו בספר הם מהמופרכים וההזויים ביותר) תוקף כל פיקוח וטוען כי "לכל איש עסקים יש אינטרס אישי לרכוש מוניטין של סוחר הגון המספק מוצר איכותי". אגב כך הוא מוקיע גופים כמו מנהל המזון והתרופות(FDA). כמובן, בתיאוריה הטענה הזו מחזיקה מים, אך במציאות פעמים רבות המוניטין הוא גורם שולי בשיקוליו של היזם וכל מטרתו היא הגדלת הרווח. לעתים תכופות מדי אנו רואים חברות בנייה שממשיכות לבנות למרות מחדלים קשים ומסוכנים, אוכל רעיל שנמכר לנו מחברות לממכר מזון עם שם בינלאומי, שרק תחקיר עיתונאי מגלה, מוצרים יקרים שמתפרקים אחרי תקופה קצרה. כל זאת קורה עקב חוסר פיקוח ולא עודף.
עוד קובע גרינספן כי "בכלכלה חופשית יכולה הממשלה להתחיל לפעול רק לאחר שנעשתה הונאה או אחרי שאפשר להוכיח שנגרם נזק לצרכן". מילים כדורבנות. כנראה שצריכים להיות כמה ילדים מתים או משפחות שהתקרה קרסה עליהם, על מנת שניתן יהיה "להתחיל לפעול" .
מה ימנע מבעלי ההון להשתלט לנו על החופים והמרחבים הירוקים? מה ימנע מהם למלא את כל לוח השידורים בזוהמה כמו תכניות ריאליטי מהסוג הנמוך ביותר? מה ימנע מהם לשלם לנו משכורות רעב ולהעבידנו בפרך(והם עושים זאת למרות כל הפיקוח ע"ע 'עובדי קבלן') וכו' וכו'. לראנד וחבריה אין מענה על כך והפתרונות שהיא מספקת מגוחכים.
שום אדם אינטליגנטי, כל שכן הומניסט אף במידה מועטה לא יכול לקבל שיטה כזו. זהו ג'ונגל אכזרי שלא נותן זכות לגלות שום חולשה, שום האטה בקצב מכל סיבה שהיא אפילו לאוליגרכים הגדולים ביותר, כי גם להם אין בטחונות שמחר מישהו אחר "מוכשר" או פשוט ערמומי יותר, יתפוס את מקומם. קפיטליזם רדיקלי היא שיטה לא מציאותית כי היא מתעלמת מטבע האדם, כשם שהקומוניזם אינו מציאותי, והיא מזמינה שחיתות מכל הסוגים. היא גם דיקטטורית במידה רבה כי היא למעשה שוללת כל פילוסופיית חיים אחרת. איזון ושילוב נדחים על ידי ראנד בבוז מוחלט.
בספר ניתן למצוא תובנות מעניינות בכל מיני נושאים שרלוונטיים עד ימינו כמו התקינות הפוליטית לדוגמא(שבשנות ה-60 עדיין לא נקראה כך). עם זאת הוא מלא בפלפולים ודיונים מיותרים, כגון התנפלות על איזה מאמר נידח של פרום או הצגת מרד שולי ומגוחך מול הנהלה אימפוטנטית של כמה סטודנטים שלא רצו ללמוד, כמזימה קולקטיביסטית בינלאומית. ראנד גם נכנסת לפולמוס מיותר בנוגע לאנציקליקה של האפיפיור(?!) ובצורה פרנואידית מחפשת יסודות סוציאליסטיים בכל פינה.
ניכר כי ראנד הייתה אדם סופר- אינטליגנטי ומעניין, גם אם קידמה דרך חיים נפסדת.
בסופו של דבר קפיטליזם חומרני, חף מאשם, קנה לו אחיזה בראש ובראשונה בלבבות בני האדם כשדמה יותר ויותר לדת מודרנית ופינה מהם לא מעט סולידריות, ערבות הדדית, רוחניות. כך שהיום הג'יפ, הפוזה והניכור שולטים במרחב, כפי שניתן להיווכח גם אצלנו, בישראל. קומבינות פיננסיות בשוק ההון, בנדל"ן ומסחר שהן חוקיות להלכה, אך לא נקיות ולא אתיות נחשבות לפרנסה ראויה ואף רצויה ומעוררת גאווה וזחיחות – העיקר לגרוף כמה שיותר רווח שהוא שם נרדף לאליל בן ימנו.
למעשה זהו סוג של ESSAY או מעין "מניפסט קפיטליסטי", שאין שום הצדקה למרוח לספר בן ארבע מאות ועשרים עמודים ואת רעיונותיו ניתן היה לתאר בהרחבה ברבע מכך.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
