הספר "שער האריות" מאת סטיבן פרספילד (ידיעות ספרים, 2017) מביא את סיפורה של מלחמת ששת הימים דרך מספר יחידות בצה"ל שהיו שותפות למהלכים מכריעים במלחמה. המחבר, פרספילד (שבעברו חיבר את הרומן המשובח "שערי האש"), טען כי ספרו אינו ספר היסטוריה פורמלי כי אם היסטוריה היברידית. מעין מישמש כזה או אחר בין היסטוריה לרומן. הספר מעביר יפה יפה לקורא את התחושה ערב המלחמה ששררה בארץ. המצרים חסמו את מצרי טיראן לשיט ישראלי ופרסו כוחות שריון גדולים בחצי האי סיני, בכיוון הגבול הדרומי. ממזרח הניעו הירדנים והעיראקים כוחות ממוכנים וטייסות קרב לתקיפה ב"מותניים הצרים" של ישראל, כדי לבתקה לשניים. בצפון, ביצעו הסורים פרובוקציות כנגד מוביל המים הארצי. מנהיג מצרים, גמאל עבדול נאצר, גם הכריז במפורש כ המטרה של צבאות ערב היא להרוס את מדינת ישראל עד היסוד. ישראל לבדה נוכח סכנת השמדה. לצורך כתיבת הספר ערך המחבר ראיונות עומק עם אישים שלחמו במלחמת ששת הימים – טייסי קרב וטייסי מסוקים, צנחנים, מפקדי טנקים וחיילי מודיעין – וגם עם חיילות, עם רעיות של מגויסים ועוד. התוצאה, מקיפה מאוד ומציגה את עיקריה של המערכה מנקודת מבטו של שר הביטחון דיין (הרמטכ"ל יצחק רבין נפקד מאוד מן הספר והדבר צורם לכל אורכו), מפקדי האוגדות והחטיבות, טייסי הקרב והלוחמים בשדה הקרב.

בעבורי, כקורא, היה תיאור הקרב שניהלה אוגדה 38 בפיקוד אריק שרון על מתחמי אום-כתף ואבו-עגילה בציר המרכזי בסיני הפרשה המרתקת ביותר בספר. "״מורכבות למעלה ופשטות למטה,״ מכריז אריק ומסכם במשפט אחד את פילוסופיית הפיקוד שלו. ״מפקד,״ אומר שרון, יכול לחשוב על תרחישי קרב מסובכים ולדון בהם עם קציני המטה שלו. אבל כשהפרווה מגיעה אל הדרגים המבצעיים היא חייבת להיות פשוטה וברורה, כך שכל ילד יוכל להבין אותה. ׳נוע לשם׳, ׳בצע כך וכך׳, שום דבר יותר מסובך מזה"" (עמוד 95). תכנית הקרב של שרון כללה התקפה אוגדתית מכמה כיוונים. המחבר בחר להציג את הקרב מנקודת מבטו של דני מט, מפקד חטיבה 80 של הצנחנים באוגדה של אלוף שרון. לדבריו, "הלילה, 5 ביוני 1967, הפקודים שלי ואני עומדים לבצע מהלך קרבי ייחודי, מהלך שאף כוח, בכלל זה האמריקאים בווייטנאם, לא ביצע מעולם – הנחתת חטיבת צנחנים ממסוקים בעומק שטח האויב" (עמוד 239). הכוח של מט הונחת ממסוקים בדיונות ארבעה קילומטרים מעמדות הארטילריה המצריות באום כתף והוטל עליו לשתקן. מסע בדיונות, העיד בספר, "זה כמו לשחות נגד הזרם – שני צעדים קדימה וצעד אחורה. במשך כל השירות הצבאי שלי – שירתתי חמישים שנה ונלחמתי בשש מלחמות, שלוש מהן בסיני – לא התאמצתי כמו באותו לילה בדיונות" (עמוד 267). כמי שעושה מילואים בחטיבת צנחנים מקבילה לזו שעליה פיקד מט, אני יכול להעיד שזהו אכן מסע קריעה. בהמשך תיאר מט כיצד פשטו הצנחנים על עמדות הארטילריה המצרית. "מגיעים לעמדות המצריות. לאויב יש בין חמישה לשבעה גדודי ארטילריה, כל אחד מהם מורכב משלוש סוללות של ארבעה קנים עם כל הכלים האחרים שהמצרים היו יכולים להציב במקום. קו הסוללות משתרע עד מעבר לטווח הראייה שלנו, לאורך של שלושה עד חמישה קילומטרים. מראה התותחים הגדולים מרהיב. הקנים לוהטים בצבע כתום, עד כדי כך מהיר קצב הירי שלהם.
אנחנו תוקפים קודם כל את הסוללות הקרובות לנו. התותחנים אינם מאומנים להגן בעצמם על העמדות שלהם. כיתות חיל רגלים מיוחדות מוקצות למשימה הזאת. תפקיד התותחנים הוא אך ורק לירות בתותח שלהם. בראש שלהם, האויב נמצא קילומטרים מהם. כשהם רואים פתאום את הצנחנים שלי עטים עליהם מאחור מתוך החשיכה, זורקים רימונים ויורים צרורות מכלי נשק אוטומטיים, הם לא יודעים כיצד להגיב.
עד היום אני זוכר תמונה שבה רואים חיילים מצרים ירויים בעודם על המשאיות שלהם. החיילים האלה לא הספיקו אפילו להגיע לעמדות החפורות שלהם. ההפתעה שלהם היתה מוחלטת" (עמוד 268). הצנחנים של דני מט תקפו את סוללות הארטילריה בעורף המתחם, חטיבת השריון 14 הסתערה מהחזית, חטיבה 99 תקפה מהאגף הצפוני, ואילו גדוד השריון 63 תקף מהעורף. הקרב ארך לילה שלם, וביומה השני של המלחמה כבר החלה התפרקות המבנה והארגון המצריים. לימים הוגדר קרב זה כמלאכת מחשבת צבאית ונלמד ברחבי העולם כמודל לקרב המשולב.

מתרגם הספר, יוסי אופנר, מחמיא למחבר וכותב בהקדמה לספר כי פרספילד, "לוחם בחיל הנחתים בעברו, מביא לידי ביטוי בהצלחה רבה, וכאילו בלי משים, את היכולת המוכחת של צה"ל בכל התחומים. מיכולת התכנון – המוצגת בתזמון המדויק להפליא של מבצע מוקד, שכל פרט ופרט בו תוכנן כמו שעון שווייצרי, ועד יכולת האלתור שהציג צה"ל בירושלים, בקרבות השריון בסיני ובכיבוש רמת הגולן; ממלאכת המחשבת הצבאית של אריק שרון באבו עגילה והמתקפה האוגדתית המשולבת הנלמדת בכל האקדמיות הצבאיות בעולם עד היום, דרך התקיפה הלא מתוכננת של פלס"ר 7 בצומת רפיח ועד הקרב המאולתר להפליא של צנחני דני מט ברמת הגולן; מיכולת פיקודית, יוזמה ותושייה, נטילת אחריות והצגת דוגמה אישית, ועד ההעזה או החוצפה הישראלית במיטבה" (עמוד 17). בגדול, המתרגם (שעשה עבודה מצוינת) צודק. מה גם שהוא עצמו, צנחן במילואים, היה "חייל צעיר בפלוגה א' של גדוד 71, הפלוגה בפיקודו של יורם זמוש שהגיעה ראשונה לשער האריות, להר הבית ולכותל המערבי" (עמוד 19). באופן אישי נהניתי מן הקריאה, אולם יכולתו של פרספילד לספר סיפור אינה מוטלת בספק כלל. ספרו אודות קרב תרמופיליי הוא יצירה משובחת על אדם ומלחמה. מנגד, על היעדר הדיוק ההיסטורי מותר להתקומם. לכאורה הוא תוצר של תחקיר מדוקדק וראיונות עם אישי מפתח, אך בפועל הספר מלא באי-דיוקים מביכים. דוגמה לכך ניתן לראות במשפט הקצרצר הנ"ל: "גדוד 51 של חטיבת גולני כבש את תל פאחר, תל עזזיאת ואת דרבשייה" (עמוד 388). את תל פאחר כבש גדוד 12 של גולני בסיוע הסיירת החטיבתית ואת דרבשייה, אם אינני טועה, חטיבה 80 של הצנחנים. לכאורה זוטות, ברם, היתה לי מרצה שהסבירה פעם את חשיבותה של רשימה ביבליוגרפית על-פי התקן האקדמי. אם הוא לא מקפיד בפרטים הללו, שאלה, כיצד אפשר להיות בטוחים כי את האחרים, שלכאורה חשובים בהרבה, הוא כן בדק כהלכה?

לצד ההנאה המובטחת יש לציין שמדובר בספר המלא בשלל סופרלטיבים ציוניים שאופייניים כל-כך למי שמביט על ישראל מבחוץ ונעדר כל ציניות וביקורתיות המחייבת את העוסקים בתחום. חבל כי היה כאן פוטנציאל לספר חשוב מאת סופר מוכשר.