כפי שאתם מכירים אותי אני לא בדיוק מחובבי הז'אנר הבדיוני, לכן גם הקריאה ארכה לי זמן רב יחסית.

היות והמלצות רבות נכתבו על "עיניי אוניקס", החלטתי גם אני לטבול בספר, בידיעה שמדובר ביצירה דיסטופית ואפוקליפטית, וכידוע לכם הז'אנר הזה הוא לא בדיוק כוס התה שלי.

את הסופרת אשכר ארבליך-בריפמן לא הכרתי עד לספר הנוכחי, וככל שהבנתי זה ספרה הראשון למבוגרים.

ב"עיני אוניקס" אשכר ארבליך-בריפמן נטלה לעצמה את החופש, ליצור עולם אחר מהקיים והמוכר. היא מנסה לתאר עולם חדש שמשטרו הוא לטובת האנושות, אך מאידך גיסא, החלטות המשטר פולשות ומתגנבות לנקודות קרובות ואינטימיות של האדם.

הסיפור מגולל בגוף ראשון על ידי אוניקס, כארבעים שנה אחרי האסון שפקד את היקום.

מה קרה בעולם בשנת 2040?

מדענים שחררו לאטמוספירה ננבוטים שימנעו את תהליך התחממות כדור הארץ ואפקט החממה. אלא מה, ש"תקלה" גרמה לאסון עולמי.

אנשים רבים מתו, בעלי חיים נכחדו, הצמחייה הירוקה שקישטה את כדור הארץ נמחקה, מחלות רבות פקדו את האנושות ורבים מתו מ-H.I.V. וסרטן.

לאחר האסון המ"מ (המשטר המרכזי) נטל את המושכות לידיו והחל לנהל את העולם.

-כיצד?

שבב הושתל בכל אדם. העברת המידע בוצעה על ידי מכשיר "רב חושי". המטבח התקשט במרכיבים משונים כמו: לחם סוקי בטעם דשן, וקפה שלא היה בדיוק קפה. אני כבר אומרת לכם, כמכורה לקפה אני בטוח לא הייתי שורדת...

האנשים שתו בכוסות מתכלות מסוג A או B. אף אחד לא יצא מחוץ לביתו ללא קרם הגנה, חתולים הפכו לחיות בית, ויציאתם מחוץ לבית לוותה במריחת קרם הגנה, ורישיון מיוחד שהונפק על ידי המשטר המרכזי.

קיום יחסי מין התקיים בעזרת קסדה מרושתת. את תפקיד הקסדה והמתגים לא הצלחתי להבין... טוב נו, אמרתי שמדובר בספר בדיוני לא? אז מותר הכול...

מכיוון שההריונות לא שרדו אחרי האסון, ומטרתו של המ"מ היה לשמר ולהרבות את האנושות, הוחלט שכל נערה בגיל 18 תתרום את הביציות וכנ"ל כל נער יתרום את זרעו.

כל המידע על התורם/תורמת הוצפנו במחשבים בעזרת קודים ומספרים סידוריים.

הפריית הביציות השאובות בוצעה במעבדה והן הועברו ל"רחם מלאכותית". לאחר ההבשלה הילוד הועבר ל"אימוציה", ורק לאחר כחודש ימים הוא הועבר לאימוץ.

מי יכול לאמץ "תינוק מעבדה"?

רק בני זוגות עד גיל 28 ולא מעבר לכך, וללא הבחנה אם מדובר באיש ואישה, או שתי נשים, או שני גברים. בנוסף, על הזוג המאמץ להיות כשיר לאימוץ ולעבור מבדקים ייחודיים שהמ"מ ערך.

גם לאוניקס שאבו ביציות בגיל 18, אך בניגוד לנערות אחרות היא לא השלימה עם "רוע הגזירה". דעתה של אוניקס לא שקטה מהעובדה, שילדיה הביולוגים מסתובבים באיזה שהוא מקום בעולם...

בזמנה הפנוי ולאחר יום עבודה בבית אבות, נהגה אוניקס לבלות בפארק, להאכיל יונים ולהתבונן בילדים המשחקים, בתקווה שאולי אחד הילדים שייך לה.

ניסיונות הוריה: גלן וסיגורני למנוע מאוניקס את החיפוש האובססיבי אחר ילדיה הביולוגים לא צלחו, ההיפך היא הפנתה אצבע מאשימה אליהם:

"איך נתתם למ"מ לגזול ממני את כל הביציות שלי?" פרצו המילים מפיה בשטף כסכר הנפרץ, "איך סייעתם לשוד הזה? למה לא נתתם לי סיכוי הוגן לנסות להביא ילד משלי לעולם?"

"את יודעת שזה בלתי אפשרי," מיהרה סיגורני להתגונן. "אף אחד לא פורה מספיק בשביל להביא ילד בכוחות עצמו, גם לא בעזרתם של טיפולי פוריות. זה פשוט לא עובד, אוניקס אל תדברי כמו ילדה קטנה." (עמוד 266)

סימון אחד מדיירי בית האבות, היה מזכרת מהעולם הקודם ולפני קרות האסון. בין שני אלה נרקמה מערכת יחסים מיוחדת וקרובה, כשסימון מהווה לאוניקס את דמות האב שחסרה לה. בעידודו של סימון מבית האבות בן ה-108 ועקשנותה, אוניקס יצאה למסע מרתק להכיר את צאצאיה.

במהלך המסע אוניקס פוגשת דמויות נוספות: אהרון שחיזר אחריה וחשב אולי תוכל להיות בת זוגו, לנה הלזבית בעלת השיניים החומות, גונדר המארחת המדהימה, עו"ד ג'ייז שהכירה "במקרה" ושינה את חייה של אוניקס ועוד.

לאורך העלילה, הסופרת הדגישה את השינויים בעולם החומרי והטכנולוגי שנותר אחרי האסון, ועד כמה השינוי העצום הזה לא השפיע על הרגש, האנושיות, ומערכות היחסים בין בני האדם. המוטיב החזק שעליו הושם דגש במיוחד: "רגש האימהות", אותו מגלמת דמותה של אוניקס, שלעיתים הצליחה לעצבן אותי.

אשכר ארבליך-בריפמן יודעת לכתוב. כתיבתה אכן משובחת, רוויה בכישרון רב בליווי מטאפורות מעניינות, בתוך עולם הזוי ומרתק כאחד.

מאידך גיסא, העלילה מגוללת על פני למעלה מ-400 עמודים, אומנם בפרקים קצרים המעניקים קצב קריאה, ובכל זאת, לדעתי, אפשר היה לוותר על חלק מהפרקים ועדיין להותיר את הקורא מרותק.

דמות נוספת שיש לה תפקיד חשוב בחייה של אוניקס- עו"ד ג'ייז. גם כאן אני חושבת שלא היה מזיק עיבוי והידוק נוסף לדמותו.

השם "אוניקס" מגלם בתוכו משמעות רבה. יש המאמינים שזו אבן חן שמחברת את האדם למקור, מזכירה את החלומות, מלמדת, ומסייעת לקבל את הבחירות שנעשו לרבות ההתמודדות איתן.

אין לי ספק ש"עיני אוניקס" הוא חגיגה לאוהבי הז'אנר.

בשורה התחתונה: מסעה של צופית גרנט בעולם העתידי.

לי יניני

דני ספרים הוצאה לאור, מדע בדיוני ופנטזיה, 437 עמודים, 2017

בתור ילדה קטנה מאוד אהבתי את הסופרת ואת סדרת הילדים שלה, "וינטר בלו". ראיתי את הספר הזה שמסווג כספר מבוגרים וזכרתי את שם הסופרת לטובה אז לקחתי אותו לניסיון, והתאכזבתי. למרות שהספר מסווג כספר למבוגרים, הכתיבה נותרה מאוד ילדותית- כסגנון הכתיבה של "וינטר בלו". אם הסופרת הייתה מורידה את כל קטעי העירום המיותרים (ולא, עירום לא הופך ספר לספר מבוגרים) זה היה יכול להיות יופי של ספר ילדים.
לא הצלחתי לגרום לעצמי לסיים את הספר, נטשתי לאחר כ-100 עמודים, אולי בהמשך זה משתפר. בקצרה אגיד שהכתיבה לא טובה, העלילה לא מקורית, והדמויות לא מפותחות טוב ולא ברור מה המניע לחלק מהמעשים שלהם. לא ממליצה למי שיש הכרות עם הז'אנר של מדע בדיוני.

*עיני אוניקס*

אמ;לק: כן או לא? לא, לצערי

תקציר מגב הספר:
מאז האסון של 2040 עסוק העולם בהישרדות, כשהמטרה העיקרית של המשטר היא לשמר את המין האנושי ולסייע לבני האדם להתרבות. אוניקס, בחורה אבודה בת עשרים ושש, יוצאת למסע אמיץ ( =^.^= אנוכי וילדותי, אתם מתכוונים =^.^= ) במטרה לאתר את ילדיה הביולוגים, שהופרו מהביציות שנשאבו ממנה בכפיה בהיותה בת שמונה עשרה בלבד ( =^.^=י לדים בני שמונה שכבר יש להם הורים ומשפחה אוהבת אבל מה אכפת לה היא פשוט תתפרץ לחיים שלהם ללא הזמנה ותהרוס הכל =^.^= ). במסעה היא יוצאת כנגד המשטר והמוסכמות ומגלה כי ליצר אימהי ראשוני אין גבולות ( =^.^= כמו גם לטיפשות האנושית =^.^= ). אוניקס חשה כי הדרך היחידה בה תוכל נפשה לשרוד, לשקוט ולהירגע היא להתמרד בממסד ( =^.^= אתם מתכוונים, כמו שכל ילדה בת 16 מרגישה? =^.^= ) ולספק את הדחף הבלתי נשלט לגלות מה עלה בגורל ילדיה הביולוגים.

ומה אני חשבתי:
באופן חריג ביותר כתבתי ביקורת על ספר שלא סיימתי! פשוט גררתי אותו כבר שבוע ואני לא מסוגלת להביא את עצמי להמשיך, מצד שני יש לי המון מה להגיד עליו. ובכן:
אשכר א"ב (שהיא הסופרת שכתבה את עיני אוניקס) היא הסופרת הישראלית היחידה שאני מוכנה לקרוא (לא יודעת למה הסטנדרטים לסופרים ישראלים נמוכים יותר מהמנהרות של החמאס – כי כתיבה בישראל היא לא מקצוע שלומדים באוניברסיטה או מרוויחים ממנו אז הוא נתפס כעיסוק חובבני? כי יש מעט מדי כותבים במדינתנו הקטנה אז הוצאות הספרים לא יכולות לנפות את הגרועים כי אז לא ישארו מספיק טובים? בכל אופן, עד עכשיו, לפחות היתה לנו אשכר). ועדיין יש לנו אשכר! עפתי (עפתי הבנתם?! כי זו סדרה על פיות) על סדרת ווינטר בלו שלה. היא מקורית מאוד, מלאת הומור, תיאורים שופעים ומפורטים של אוכל ומן תמימות חמודה כזאת. גם ספרים אחרים שלה לילדים ונוער היו ממש מקסימים בעיני, אבל עיני אוניקס פשוט לא עבד. למה?
1. הוא לא באמת ספר מבוגרים: אוניקס לא בוגרת נפשית בהרבה מווינטר (כל הזמן הייתי כזה: את בת 26! למה את מתנהגת כאילו את בת 16?) וגם הדמויות האחרות והעלילה לא מורכבות יותר מדי אפילו בשביל ילדים בני 12. אני לא אומרת את זה כדבר שלילי כן? YA הוא הז'אנר האהוב עליי. מה שהפריע לי הוא שאשכר ניסתה בכח לאנוס את הספר הזה להיות מבוגר על-ידי אזכורים אקראיים של אברי מין. כך למשל, במקום לקרוא על אוניקס רוחצת קשיש כחלק מעבודתה כאחות, אנחנו קוראים על אוניקס רוחצת קשיש + אשכיו המדלדלים. במקום לקרוא על אוניקס מורחת קרם הגנה לפני צאתה מהבית אנחנו קוראים על אוניקס מורחת קרם הגנה + על הפטמות שלה. שגם אותן היא מורחת בקרם הגנה. משום מה. ספר מבוגרים הוא לא ספר נוער עם אברי מין! ואם כבר את מכניסה לשם אברי מין לא קשורים, לפחות תנסי לגרום להם להיראות פחות לא קשורים.
2. העלילה: נשים בצד את זה שאני אישית לא מתחברת לרעיון של לעשות ילדים, בטח שלא ילדים ביולוגיים משלך. אבל אני חושבת שגם נשים שמתות כבר שייצור מצווח יפרוץ לעולם מתוך הואגינה שלהן ויגרום להן לצניחת רצפת אגן בגיל 50 ולצניחת הרצון לחיות בכל שנה ושנה לפני כן, יתקשו להתחבר לאוניקס. היא פשוט כל-כך ילדותית ואנוכית.
והעולם הדיסטופי בספר? זה שאמור להיות בסדר על פני השטח אבל ממש מעוות מבפנים, כמו כל ספרי הדיסטופיה? הוא באמת מושלם! הוא אוטופי! כמה פעמים שאלתם את עצמכם למה לא צריך לעשות רשיון להורות? בעולם הזה צריך! כמה פעמים תהיתם לעצמכם מי המפגר שבמהלך ההיסטוריה האנושית החליט שחכם לקשר בין דבר ספונטני, אימפולסיבי ופראי כמו אהבה לבין דבר שדורש מחשבה, תכנון וסבלנות כמו ניהול משפחה? בספר הזה לא מקשרים בינהם! יש בו זוגות של שני גברים, שתי נשים או גבר ואישה, כאשר בין שני הגברים אחד יכול להיות סטרייט והשני גיי למשל, זה לא משנה – מה שמשנה הוא שהם יצליחו תוך הסכמה והבנה הדדית לבנות יחד משפחה שטובה לילד שיהיה להם וגם להם. וכן, אולי זה מעצבן שבגני שעשועים יש מפקחים שרושמים לך דו"ח אם הנחת לילד שלך ליפול ממגלשה, אבל האם לא עדיף להחמיר קצת מאשר להחמיץ מקרים של הזנחה והתעללות? והכי חשוב – מה לעזאזל רע בבמקום לתת לאנשים להיכנס להריון על ימין ועל שמאל כמו במאורת שפנים, לשאוב ביציות באופן מבוקר, להפרות אותן עם הזרע המתאים להן ביותר מבחינת מחלות גנטיות וכו', ולבסוף לתת את התינוק המושלם לזוג הורים שעברו מבחנים מפרכים ונמצאו ראויים ומתאימים לתינוק כזה בדיוק? זהו אולם אחרי אסון שהרג רבים, ולכן הוא מקנה חשיבות רבה מאוד לדור העתיד, אבל האם זה כל-כך שגוי? דור העתיד, הילדים, הם באמת הדבר הכי חשוב בעולם שלנו! (ולא, זה שאני לא רוצה ילדים לא אומר שאני שונאת ילדים או לא מכירה בחשיבותם. אני גם לא שונאת פרות. פרות הן חמודות. ועדיין אני לא רוצה לגדל אחת בבית שלי או לתת לאחת לפרוץ מהואגינה שלי).
ומה מפריע לאוניקס? העובדה ששאבו לה ביציות והפרו אותן לפני 8 שנים ועכשיו יש לה ילד ביולוגי איפשהו, והיא נחושה למצוא אותו. היא לא רוצה פשוט להיות אמא, פשוט לתת מעצמה כדי לגדל מישהו. לא, היא רוצה לפרוץ לחייו של ילד בכיתה ג', שחי חיים שלווים במשפחה מתפקדת, ולהגיד לו, "נכון אמא שלך? אז לא, אני אמא שלך". סליחה שאני לא ששה לקוות שהיא תצליח.
ולמה לעזאזל אנשים בספר מתקוממים על היפטרות מעוברים חולים או בעלי מומים? זה נקרא PGD, חבורת מפגרים, ויש אנשים בעולם שלנו שמשלמים הרבה כסף בשביל זה. זה חסר אחריות וחסר לב להתחיל הריון שביודעין יסתיים בתינוק נכה או חולה. אתה חושב שזה בסדר להיות חירש או משותק? יופי לך, תהיה אתה חירש או משותק. אל תדון לגורל הזה ילד תמים. ולעזאזל, זו אפילו לא הפלה! זה גוש תאים מיקרוסקופי בצלחת פטרי שלפני 5 ימים עוד היה ביצית וזרע, שאתם סימפלי מחליטים שלא להשתיל בתוך רחם, לא עובר בן 10 שבועות שכבר נמצא בתוכו ואתם מגרדים משם. רק על החלק הזה התחשק לי לזרוק את הספר מהחלון.
3. השעמום: גם אם היתה עולה בי סקרנות מסוימת לגבי גורל הביציות של אוניקס, הסקרנות הזאת וגם אני היינו מתות לפני חצי הספר. הכל קורה כל-כך ל-א-ט! לאוניקס לוקח פרק שלם להגיע למעבדה לפריון שם מפנים אותה לגוגל. עוד פרק לחזור לשם ולהגיד שהגיגול לא צלח, ולקבל כתובת של מעבדה לפריון הגבר. עוד פרק במעבדה לפריון הגבר שם שוב לא עוזרים. עוד פרק חזרה למעבדה לפריון הגבר, שם עוזרים לה הפעם ונותנים לה כתובת של...מעבדת הפריות! בין לבין מוקדש פרק שלם לארוחת ערב של אוניקס עם הוריה, במהלכה הם אומרים לה שהיא צריכה לחשוב על משפחה וילדים והיא אומרת לא רוצה (ברצינות, זה כל מה שקורה), סצינות אינספור של קיפול מגבות בבית-האבות בו אוניקס עובדת, ועוד שני עמודים על פעם אחת שאוניקס נרדמת באוטובוס והנהג מנסה להטריד אותה מינית, שלא קשורים לכלום – אה רגע, שיט, ההטרדה המינית היתה שם כדי להזכיר לנו שוב שמדובר בספר למבוגרים 
4. הטעויות הגסות: לטענת הספר, נשאבו מאוניקס בפעם אחת 60 אלף ביציות. עכשיו. אלוהים. פאקינג תפתחי גוגל. תגגלי IVF. תביני שאפילו להגיע ל-60 ביציות זה כבר מצב שנקרא גירוי-יתר שחלתי שסביר להניח שיסתיים במוות. ואל תכתבי בולשיט שכזה! שאין בו אפילו שום צורך עלילתי, כי ממילא בסופו של דבר את אומרת שהצליחו להפרות רק 2 ביציות שלה ועובר אחד לא שרד! אז למה שלא תכתבי ששאבו 10 ביציות ודי ג'יזס קרייסט?

אם אי פעם אמשיך את הספר אעדכן.

השנה היא 2090 ואוניקס היא בחורה צעירה בת 26 שמנסה להבין את העולם בו היא חיה. העולם ב- 2090 שונה מהעולם בו אנו חיים היום – שינויים אקלימיים שאנחנו בני האדם גרמנו להם לקרות שינו את פני כדור הארץ.

הקרינה כל כך חזקה שאי אפשר לצאת בלי להתמרח בקרם הגנה חזק (הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים היום), אי אפשר להסתובב באמצע היום בשורוולים קצרים וחובה כיסוי ראש. גם בעלי חיים לא מסתובבים בחוץ – והמעטים שקיימים נמצאים רק בתוך הבתים.

האסון הגדול קרה בשנת 2040 ומאז העולם עסוק בהשרדות. לא רק של האנשים ששרדו אלא גם השרדות של המין כולו – לסייע לנותרים להתרבות.

בעקבות האסון קרסו כל הממשלות שאנחנו מכירים והוקם ארגון על שחולש על כל העולם כולו (אחד השינויים שהכניס שכולם מדברים עכשיו אנגלית). לכל אדם יש שבב שמושתל תחת עורו כך שהממשל יודע עליך הכל בכל רגע נתון.

אוניקס היא אחות בבית אבות ונקשרת במיוחד לסיימון טילריד זקן חביב בן 108 שמספר לה סיפורים על איך היה העולם לפני האסון הגדול. הוא מעודד אותה לנסות ולגלות עוד דברים בעולם – דברים שפעם היו מובנים מאליהם וכיום לא מקובלים.

אפחלו לצאת לגינה ציבורית וסתם לשהות שם – אם אין לך ילד זה לא מקובל, ואם אתה עם ילד וחלילה הוא נצפע אזי המפקח שמקום ידאג שמי שצריך לדעת עך ידע. עד כדי כך ילדים הם דבר נדיר.

אוניקס מבינה שחייה לעולם לא יהיו שלמים אם לא תדע מה קרה בגורל ילדיה הביולוגיים – ילדים שאולי נוצרו מהביציות שנשאבו ממנה בכפייה בהגיעה לגיל 18. כי ככה זה – כל אחד ואחת חייב לתרום כמה שיותר למאמץ הגלובלי של שימור המין האנושי.

היא יוצאת למסע לא פשוט בניסיון להבין את התהליך אותו עוברות הביציות מרגע הילקחתן מהבנות עד לרגע בו תינוק מושלם נמסר להורים מאושרים אי שם בעולם.

הדרך בה החליט העולם להתמודד עם אי הפוריות מעלה שאלות רבות – האם לצורך שימור המין האנושי אכן מותר לעשות הכל? כאשר נוצר עובר באיזו זכות אפשר להחליט האם הוא ימשיך ל”גדילה” או יושמד?

בניגוד לספרים אחרים הנוגעים באי פוריות המין האנושי (כמו “סיפורה של שפחה”), כאן הנשים לא הופכות לרחם להשכרה או לשפחות מין ואם נוצר תינוק הן אפילו לא יודעות כך שגם לקיחת התינוק מאמו לא מתרחשת. אבל האם זה אומר שזה אנושי יותר? לקצור מגופה של נערה בת 18 את כל הביציות שלה למען האנושות כולה?

מקווה שהעולם לא יצטרך להגיע למצב בו נאלץ לענות על השאלות האלה.

אשכר ארבליך-בריפמן פרסמה עד היום 28 ספרים שהמפורסמים בהם היא הסדרה של “ווינטר בלו, ילדת הפיות”. זהו ספרה הראשון למבוגרים ואישית אני מקווה שהיא תמשיך.

ספר מצויין ומומלץ

אוקיי. אז קודם כל והכי חשוב: את הספר קיבלתי בחסות מועדון הקריאה לאוהבי ספרים, על מנת לקרוא ולבצע סקירה. אני אוהבת כתיבתה של אשכר ארבליך-בריפמן מאוד, וזאת לא פעם ראשונה שאני סוקרת ספר שלה. סקרתי בעבר גם את "כוכבים נופלים", שעדיין נותר ספרה האהוב ביותר עליי. גם קראתי כמובן את סדרת ווינטר בלו. עיני אוניקס הוא ספרה הראשון למבוגרים, וברגע ששמועות עליו כבר התחילו לצוף, אני ידעתי שאני חייבת להניח עליו את הידיים שלי ולקרוא כמה שיותר מהר.

ברגע שהוא נחת בתיבת הדואר שלי, זהו. תוך שלושה ימים לכל היותר הוא חוסל עד תום מבלי להשאיר פירורים. אני מודה שקצת חששתי. לא ידעתי איך יהיה לקרוא את הכתיבה של ארבליך-בריפמן למבוגרים, וקצת חששתי אפילו שזה יהרוס לי קצת חוויות מהילדות. סתם דאגתי.

הספר מספר את סיפורה של אוניקס הופ, שנולדה לתוך עולם אחרי אסון. השנה היא 2040, והאנושות מנסה באופן נואש להשתקם, כאשר המטרה העיקרית היא שימור המין האנושי ולסייע לו להתרבות. אוניקס יוצאת למסע ארוך לאתר את ילדיה הביולוגיים מתוך מניע שאפילו היא אינה מצליחו להגדירו כהלכה, אלא הולכת אל המטרה באופן כמעט בלתי-רצוני או נשלט, נדחפת אך ורק על ידי אינסטינקט אימהי ונואש.

הסיפור כולו משובץ בכתיבתה האיכותית עד שלמות של אשכר ארבליך-בריפמן, החל בתיאורים המדוקדקים ופוערי הפיות של הנוף העלילתי, וכלה בטיול בתוך נבכי הנפש של הדמויות. במידה מסויימת, דמותה של אוניקס הזכירה לי קצת את כל הדמויות האחרות של ארבליך-בריפמן: נערה פגיעה, אמיצה, רגישה, אמפטית, פזיזה ונחושה. אבל למרות זאת, ובשונה משאר הרומנים שכתבה, עם אוניקס היו לי תחושות מבולבלות. לפעמים לא יכולתי שלא להזיל דמעה ולתמוך בה, ולפעמים התרגזתי עליה ואפילו שנאתי אותה. אני חושבת שאוניקס היא אחת הדמויות האנושיות ביותר שפגשתי ברומנים לאחרונה, שאני יכולה להגיד שהיא לא מושלמת בכלל, ולכן מושלמת כל כך. אני מקווה שלכל מי שיקרא את הרומן תהיה חוויה דומה - שהוא מצליח גם לאהוב את אוניקס, אבל גם להיתקל באי-הסכמות עם מעשיה והשקפת עולמה.

התיאורים המושחזים שהותירו בי רושם בספריה הקודמים המשיכו את עבודתם גם בעיני אוניקס. אי אפשר שלא להישאב אל תוך העולם העתידני, העגמומי אך מנצנץ מחידוש, אפוף אסון אך מלא תקווה וטיפות-טל אנושיות כאן ושם. שכחתי בכלל באיזה יקום אני. את העולם המלא והשלם שנוצר בספר חשתי בכל חמשת החושים, ומזמן לא הרגשתי ריקה כל כך אחרי סיום ספר. חוויית הקריאה כולה מלאה טלטלות רגשיות, רגעי עצב ושמחה, תקווה וייאוש, גועל ופזיזות, ריקנות ושלמות.

לסיכום: לכל מי שמעוניין בטיול מפעים אל העתיד, ולשכוח לחלוטין מהמציאות מחוץ לדפי הספר, מוזמן ללוות את אוניקס הופ במשימתה לגלות את האמת על חייה ולשבור את מוסכמות העולם בו היא נמצאת, ועל הדרך להתעסק בלא מעט שאלות פילוסופיות שיום יבוא וגם אנו עלולים להיתקל בהן. כמובן שממליצה לחלוטין לכל אוהבי הפנטזיה, המדע הבדיוני והעולמות הדיסטופיים.

קהל היעד: מבוגרים.

עיני אוניקס, מאת אשכר ארבליך בריפמן, בהוצאת דני-ספרים.