"בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: [...] אֵיזֶהוּ עָשִׁיר – הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהילים קכ"ח, פסוק ב') אַשְׁרֶיךָ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וטוֹב לָךְ – לָעוֹלָם הַבָּא." (משנה, מסכת אבות-פרק ד', משנה א')

הסופר אלבר קוסרי נולד במצרים, ובמרבית שנותיו התגורר בפריז. הוא כתב בצרפתית וההשראה לספריו הייתה ארץ הולדתו – מצרים.

אלבר קוסרי התגורר משנת 1945 ועד יומו האחרון ב-2008 בבית מלון. הוא נפטר בגיל 94.

ספרו הנוכחי כתוב בפשטות ומגולל עוני, עוסק באנשים חסרי אונים, ולועג לחומרנות. את מישנתו הוא עושה בעזרת הדמויות הראשיות בעלילה, שלכל דמות יש קצת מ"הסופר".

פרופ' גוהאר-"איש מכובד" שרוב הזמן משוטט וחולם על איך להשיג חשיש. אחד החלומות שלו - לעבור לסוריה, כי שם מגדלים חשיש בכל חצר כמו תלתן.

יגן-משורר רחוב וספק הסמים של פרופ' גוהאר.

אלכורדי-בטלן, מהפכן ופקיד במשרד העבודות הציבוריות. עני שהתפרנס ממשכורת רעב שרצה להציל את נאילה – הזונה מבית הבושת שחלתה בשחפת.

נור אלדין-קצין משטרה, חוקר והומוסקסואל.

פרופ' גוהאר התגורר ברובע הילידי, בשכונה ענייה, עם אנשים מזי רעב, שהניקיון לא בדיוק היה משאת נפשם. הוא טייל בסמטאות קהיר עמוסי הרוכלים, שהוציאו את מרכולתם למכירה, מצאת החמה עד צאת הנשמה. הוא עצמו חי בצמצום. שום רהיט לא קישט את חדרו מלבד כסא, ארגז הפוך שעליו הציב פתיליה, קנקן קפה, כד חרס עם מים, ועיתונים שימשו לו כמזרון.

גם פרופ' גוהאר היה בין המבלים בבית הבושת של סת אמינה. זה לא היה עבורו מקום לתענוגות. הוא היה מגיע לשם לכתוב מכתבים עסקיים לסת אמינה-בעלת בית הבושת. לעיתים הוא גם כתב מכתבי אהבה לנערות שלא ידעו קרוא וכתוב.

יגן תואר על ידי פרופ' גוהאר: "משורר עלוב וחי חיים נטולי כבוד". הוא היה קבצן, משורר מסומם שלא פעם, נאלץ לבקר בבתי הכלא. יגן העדיף לבלות בכלא מאשר לחיות בנדודים, ולו רק בגלל שכך מנע מעצמו הטרדות חומריות. הכלא סיפק לו מגורים ואוכל ו"כי מה האדם צריך יותר מכך?"

בכלא יגן נהנה מחברותם של האסירים, וסיפוריהם המפולפלים, ששולב בהם הומור ואלימות. חשיש? ממש לא הייתה בעיה להשיג בבית הכלא חשיש, כי למי שהיה קצת כסף יכול היה להשיגו גם שם.

אביו של יגן היה יורש של משפחה עשירה, אך כחובב הימורים, אורגיות ונשים, הוא בזבז את כל הונו ובמותו הותיר רק חובות.

אימו של יגן, אישה פשוטה שלא התלוננה מעולם. היא האמינה שסבל מהבעל הוא גורל בלתי נמנע לנשים. על בעלה אמרה: "לעשירים סולחים הכל". "לעני אסור להתנהג רע". אקסיומה זו הייתה בשבילה האמת היחידה על-פני האדמה". עמוד 46. בעיני יגן הנאמנות של אימו לאביו הייתה בלתי נתפסת, ומאידך אולי זה הדבר שהחזיק אותה בחיים.

לב ליבו של הסיפור הינו רצח הנערה ערנבה. ערנבה עבדה בבית הבושת של סת אמינה כזונה. למה בכלל נרצחה? כן היא נרצחה בגלל הצמידים שענדה, שלא היו שווים לכל היותר פיאסטרים בודדים... לא לחינם המוטיב הזה מופיע בעלילה...

כביכול, הסיפור היה אמור להיכתב כספר מתח, אולי בלשי עם חקירה משטרתית למציאת הרוצח, אבל הוא לא. העלילה נעה דרך הדמויות, והרצח נותר לאורך כל הספר "באוויר". בכתיבתו של קוסרי ישנה חפירה מתמדת בנושא העוני, הפשטות, והחומרנות שאינה בנמצא אצל פשוטי העם.

בעמודים 140-141 הוא כותב: "העיר הילידית נשארה, בדרך נס, המקום היחיד בארץ שטרם נרמס ומלבלבים בו חיים בריאים, מונעים בכוח ההיגיון הפשוט. בכל שאר המקומות מושל טירוף בל-ייאמן. אך עדיין קיימת סכנה של זיהום: הרדיו, המצאת הרדיו הייתה בעיני גוהאר ההתגלות הנוראה ביותר של השטן. נזקי הקופסה הקטנה הזאת, שנראתה כעת כמעט בכל מקום, היו לדעתו הרסניים יותר מכל חומרי-הנפץ גם יחד".
נור אלדין, קצין המשטרה ראה במקצועו ועיסוקו באספסוף כמאוס ומתיש. נמאס לו להתבוסס ברפש של שכונות העוני, העבריינים הצעירים ופושעים מוגבלי שכל. למרות זאת, הוא האמין במקצועו וביעודה הנאצל של המשטרה. חלומו היה לעסוק ב"פשעים יפים" מתוחכמים שבוצעו על ידי בעלי תבונה. יש בכלל דבר כזה "פשע יפה"?

אלכורדי תואר על ידי גוהאר כאציל נפש ששנא אי צדק ו"יעשה הכל", עד כדי כך שהיה מוכן להודות בפשע שלא ביצע. הוא רצה לשנות את העולם. מוכן אפילו להקריב את עצמו כקדוש מעונה על המזבח. "מורי, זה בלתי נסבל!... אבל מה זה משנה אם זה אני או מישהו אחר? הרי מה שחשוב לך, אדוני הקצין, זה לעצור מישהו. נכון? אז התנדבתי. היית צריך להודות לי." (עמוד 182)

הסופר מיוצג בעיקר על ידי דמותו של פרופ' גוהאר וגוהאר ראה מציאות אחרת: "... מאירת פנים, שמשקפת את פשטות החיים. כי החיים פשוטים, אדוני הקצין. מה הבן אדם צריך בשביל לחיות? רק קצת לחם. וגם קצת חשיש, מורי! אמר יגן. בסדר, בני. גם קצת חשיש. אבל זו שלילה של כל קדמה! קרא נור אלדין. "צריך לבחור, אמר גוהאר. "קדמה או שלווה. אנחנו בחרנו בשלווה." (עמוד 183). אצל גוהאר כל בני האדם שווים, אפילו הנכה הגדם יכול להסב הנאה ועונג...

בעזרת הדמויות המשולבות בעלילה, אלבר קוסרי חושף את חיו. אף אחת מהדמויות לא ניסתה לקפוץ מדרגה ולהעשיר את חייה. כך גם חיו של אלבר קוסרי, למרות שבחיו הזדמנו לו חלונות לצאת מ"העוני", קוסרי העדיף לשחות בתוך ים העוני עד יומו אחרון.

כל העלילה מחולקת ל-11 פרקים. לא הבנתי מדוע פרק 3 חולק לשניים ונכתב בו "המשך פרק 3". על שום מה? ייתכן וזה אחד הסימפטומים לעצלותו של אלבר קוסרי, שהעיד והתהדר בכך שהוא כותב "שורה אחת ביום".

בספר "קבצנים וגאים" יש לא מעט הומור, דיאלוגים שנונים, סגנון כתיבה מיוחד, וחתרנות מתמדת נגד מוסכמות החברה והחומרנות.

לדעתי, זהו ספר טוב עם פונטציאל רב. הדמויות מרתקות, שלכל אחת מהן היה חלום, ברם מה היא עשתה בשביל החלום והאם בכלל רצתה לעשות?

מה אמר אלבר קוסרי על יצירתו:
"אני כותב, כדי שמחר מישהו יקרא אותי ולא ילך לעבודה"... (הועתק מהכריכה).

מה אני אומרת בשורה תחתונה?
סופר מוכשר, קבצן וגאה.
"אשריך – בעולם הזה וטוב לך- לעולם הבא. (משנה מסכת עבות- פרק ד' משנה א')

לי יניני

נ"ב:

ז'ורז מוסטקי באלבומו " LE METEQUE" , מקדיש שיר שמושפע מספרו של אלבר קוסרי בשם "קבצנים וגאים". אגב, גם ז'ורז מוסטקי נולד באלכסנדריה להורים יהודים יוונים שהיגרו מהאי קורפו ובגיל 17 עבר עם הוריו לצרפת. מיטב שנותיו הוא בילה בצרפת בדיוק כמו אלבר קוסרי ואולי מכאן הקשר.
ז'ורז מוסטקי נפטר לפני כשלוש שנים בשנת 2013 בגיל 79.

אי שם באמצע העשור הראשון למילניום החדש, ההורים שלי חזרו מטיול במצרים. בינות כל הפירמידות ושאר אתרים היסטוריים מרהיבים, הם לא יכלו לנער מעליהם את הרושם החזק מכל - הדלות הנוראה בתנאי המחיה של מרבית העם. אמא שלי סיפרה על נסיעה בכביש המהיר של קהיר כשמהצדדים נגלה בית קברות ענק ובו שכונות של העניים המרודים ביותר, שהשתכנו בין קבר אחד למשנהו. אימפריות נופלות, ובגדול, ואל מול היסטוריה אדירה של אומה מרכזית במזרח התיכון, נותר אבק מדברי ואנשים קשי יום.

משהו לא עובד במתכון שאלבר קוסרי ניסה לבשל, ולא ממש קל בהתחלה לשים את האצבע ולומר מדוע. מה יש לנו שם? דמות כביכול מורכבת, גוהאר אשר נטש את החיים הנוחים כמרצה משכיל לעני מרוד, אלכורדי לוחם האור אשר חוש הצדק שלו חד כתער אך הוא נלחם בטחנות רוח, יגן הסטלן שלא אכפת לו מכלום ונראה שלכלום לא אכפת ממנו, וכן הלאה וכן הלאה. כולם ככה מתרווחים להם בדממת העוני הזו של האנשים שאין להם מה להפסיד כי הם הפסידו כבר הכל או מעולם לא היה להם כלום, ושום שוטר או עובד מדינה אחר לא יצליח להוציא אותם משלוותם.

לא עובד - השלווה הזו, הבטלנות הזו, העצלנות הזו כביכול של כל החבר'ה שם, פשוט לא עובדת. אין בה עומק, הדמויות לא "מרוויחות" בשום שלב בעלילה את מצב הזן הזה, ואם היה פה ניסיון למעין דרמה קומית, אז גם הוא לא ממש עובר.

כשקראתי בסוף הספר את אחרית הדבר מאת המתרגם, דברים מתחילים להתבהר. קוסרי עצמו, חי חיי בטלנות מרהיבים גם הוא, רק שיש פה איזו כוכבית שאולי ראוי להזכיר: אורח חייו נבע לא מעוני מרוד, אלא דווקא ממשפחה מבוססת שיכלה לממן את אורח החיים הזה, דל ככל שהיה בשלבים מסויימים (דל = חדר במלון בפריז בו העביר מעל 40 שנים מחייו).

לא עובד חבוב, כשאתה כותב ספר על הקבצנים והגאים הללו, אולי היה עוזר לעלילה אם היא הייתה מבוססת על ניסיון אישי או לפחות חוויה מוכרת.

אוטופיה הזויה על אנרכיה של קבצנים הגאים בדלותם כי באמצעותה, מאמין קוסרי, אפשר למגר את ה "סיסטם" המערבי המושחת. מן התנגדות סבילה בלתי אלימה שבה מפסיקים לגמרי לשתף פעולה עם החברה וחוקיה. אנשים שירדו מן הסחרחרת יזכו בשלווה ונחת, בנירוונה. יש לזה כמובן מחירים. אדם צריך לוותר לגמרי על האגו שלו להתנשל מכל מאוויו ולהתנכר לכל מה שהוא חושב שהוא צריך (חוץ מחשיש) להיוותר רק עם הבגד על עורו ולהיות שמח ורגוע לחלוטין. זוהי ביקורת קשה על הסדרים החברתיים הממשלות ההיררכיות החוקים וכד' שרק הביאו לאדם סבל ומצוקה. לדעתו של קוסרי, כפי שהיא מובאת בספר, אין שום ממשל, גם לא הנוקשה ביותר, שיוכל לעמוד בפני התנגדות, או לדבריו, אי שיתוף פעולה, שכזה. רעיון דומה היה גם לגנדי בזמנו. פרקטית זה כמובן לא מעשי וזו מן אוטופיה כי הקבצן, מוביל הרעיון בספר, הוא אדם מאד משכיל פרופסור לשעבר. רוב הקבצנים אינם כאלה ולא בחרו בעוניים הקשה. זו אינה הדוגמה היחידה בה הוגה דיעות משכיל יוצא עם רעיון נפלא להמונים, אך האנושות חוזרת על העדפתה הברורה לכל חולייה אם כברירת מחדל ואם כי זה טבעה. הסיפור מתרחש בקהיר, לא כפי שהיא באמת אלא קהיר מדמיונו של הסופר, אך האווירה היא מזרח תיכונית מובהקת ולא אירופית. הסיפור מרתק וכתוב נפלא אפשר לי, למרות מחשבותי, להזדהות עם גיבוריו. הספר מעניין אני ממליצה.

רומן קצר זה מגולל את סיפורן של שלוש דמויות ססגוניות שבחרו, לכאורה, בחיים של דלות, עוני וקיבוץ נדבות בפיכחון עיניים וברצון שלם.
זהו רומן המשרטט עולם חי ובהיר, העלילה והיחסים בין הדמויות יש בהם בכדי להעלות תהיות ושאלות שרלוונטיות גם במציאות החברתית של ימינו. דבר זה הופך אותו לרומן ששרד את מבחן הזמן ובכך שווה קריאה לטעמי.

ניתן אף לטעון שזהו רומן פילוסופי, שמעמיד שתי תפיסות עולם זו מול זו, מתוך הזדהות עם אחת מהן, אותה הוא מנסה לבסס ולצייר במלוא עוזה ועומקה - תפיסת "הקבצנים הגאים" - המעלה על נס את הדלות החומרית והבטלה המעשית שהן הן מביאות לשחרורו של האדם ולשלוותו.

קוסרי מעמיד את מה שהוא לדידו האומללות שלכאורה - המחסור החומרי, לעומת מה שהוא לדידו המקור לאומללות האמתית, הרוחנית והנפשית - הרדיפה אחר אידאל שווא, הלחץ שבמרדף אחר מטרות ללא תוחלת, חיי הקדמה המערביים, ההתמסרות לערכיהם ולאורח החיים הבורגני.

עלילת הרומן מתרחשת בקהיר של שנות החמישים ומציגה מציאות חברתית מרובדת ומעמדית. המספר מבחין בחדות בין שני מרחבי התרחשות. מחד עומדת העיר האירופאית העשירה והמטופחת ובה ציבור משכיל. מאידך, העיר "הילידית" הענייה, המוזנחת שאוכלוסייתה נבערת וקצב העניינים בה איטי ולאה. בעיר האירופאית שולטים הסדר והשררה. בעירי הילידית שולט העוני ולכן נורמות החיים הפשוטים שולטות בו, לשררה, היינו לשלטון ולמשטרה, אין כוח בה מכיוון שלתושביה אין מה להפסיד, לא כסף, לא קורת גג ואף לא כבוד מהוגן לכאורה.

פילוסופית החיים של גוהאר היא התנגדות לסדר העולמי הבורגני ולמשטר הדכאני על ידי אי שיתוף פעולה פאסיבי וקיצוני והפגנת בוז עמוק לערכים ככסף, הצלחה, עשייה או שררה. לדידו ישנה דיכוטומיה בין ההיגיון הפשוט של דלת העם לבין ההונאה של מהממשלה, האקדמיה והקדמה שמאלצות את האדם להאמין בהגדרות שרירותיות כגבולות מדינתיים או חוקי המדינה.

גוהאר הוא פרופ' לשעבר, קבצן ובטלן. בראשית הרומן הוא רוצח זונה צעירה מתוך "קריז" לסמים שמטשטש את תודעתו. גהואר חיי אורח חיים אנארכיסטי ומפוכח מאשליות שהדגש בו הוא על היחסים האישיים הבלתי אמצעיים. לכאורה זהו אורח חיים כמעט "זני" שמתנער מכל מחשבה על העתיד ומתערטל מן האמונה בכל "אשליה" מדומיינת כמו כסף, כבוד או שאיפה להצלחה.

יחד עם זאת הוא מכור לשימוש בחשיש ואין להתעלם מן העובדה המכרעת שבמרכז הרומן עומד העיסוק בפשע שביצע – רצח נטול סיבה של זונה-נערה צעירה על לא עוול בכפה. כאמור ללא כוונת מכוון.

גוהאר מתיימר להיות הומניסט אך באופן פרדוכסלי העלילה נסובה סביב מעשה הרצח שביצע. מה עוד שיותר משגוהאר חש צער או בושה על מותה של ערנבה אותה רצח הוא חש צער על כך שנקט באלימות, דבר שלא מתיישב עם תפיסת העולם שסיגל לעצמו. כך שבמידה מסוימת על אף כל הסממנים החיצוניים הוא נותר אינטלקטואל במגדל השן – שמייסר עצמו יותר על אי-הקוהרנטיות התיאורטית שבתפיסת עולמו מאשר בייסורי מצפון בלתי אמצעיים מתוך אמפתיה לסבלו של האחר העומד לנגד עיניו. האם גוהאר הוא, אם כן, הומניסט המסתפק במועט או רוצח חסר חמלה המתהדר באצטלה לא לו?

כמו כן, גוהאר מתיימר להיות אופטימיסט, מושג שהוא מזכיר במספר הזדמנויות. האופטימיזם שלו בא לידי ביטוי בכך שהוא מסרב להכיר באומללות או לסבול ממנה. נהפוכו, הוא סבור שחיים בעוני ובחוסר כל הם חיי שלווה.

מלבד החן שבדמויותיו של קוסרי וכתיבתו הצבעונית והחיה, מציע הרומן תהיה והרהור בעוד מספר שאלות אותן הוא פותר רק לכאורה. למעשה הוא מותיר את הקורא המעמיק עם לא מעט סימני שאלה ערכיים וקיומיים - ובכך סגולתו של הספר.