יש משהו מאוד נעים בלקרוא ספר בלש שהוא חלק מסדרה. בספרים המתורגמים יש הרבה בלשים ספרותיים, ואצלנו לצערי לא.
היתה את ליזי בדיחי של שולמית לפיד, שכבר שנים לא הוציאה ספר חדש בסדרה. ליזי- כתבת המקומון מבאר שבע, שתמיד לקחה חלק בחקירות פליליות, היתה דמות גדולה וצבעונית שתמיד אהבתי להתלוות אליה בחקירותיה. כנראה שבעידן הדיגיטלי המקומון סגר שעריו, ויחד עמו נעלמה גם ליזי בדיחי.
היה לנו גם את מישל אוחיון השרמנטי של בתיה גור, שנקבר יחד עם גור לעולמים. אז נשארנו עם אברהם אברהם של דרור משעני.
לקרוא בלש סדרתי זה כמו להגיע לבית קפה השכונתי והקבוע שלך. שם כבר יודעים איזה שולחן אתה מעדיף, איך אתה אוהב את הקפה שלך, מעשן או לא, יודעים אם אתה אוהב לגלגל שיחת חולין קטנה, ואם זה בסדר שחתול הבית יתחכך בך מבלי שזה יפריע לך. וכל זה מתרחש ללא מילים- כי זו ההיכרות.
ככה גם הספר. אתה כבר מכיר את אברהם, את המשרד שלו, את סביבת העבודה של כמו גם את סביבת ביתו וחייו האישיים. זו התפאורה הקבועה, ומה שמשתנה זה סיפור המקרה.
אברהם אברהם הוא בלש חרוץ ויסודי, שיכול להעביר לילה לבן אם חקירה שהוא מנהל לא מתקדמת כמו שהוא רצה, ובכלל, הוא מאלו שחיים את העבודה 24/7, ונראה שהוא משתייך לזן השוטרים של פעם, הרבה לפני ההשתכשכות של אחד המפכ"לים בג'קוזי או פרשת הניצבים. בעבודתו של אברהם אברהם אין לא הוד ולא הדר, שולט בה הצבע האפור מהחלק הלא זוהר של החיים, אבל מה לעשות- גם הם חלק מחיינו. יש משהו אמין ומאוד קל להזדהות בספר ובדמויות כשהם מקומיים. אני מצליחה לראות את בניין המשטרה(משום מה נתקעתי על דיזנגוף/ מוצקין) או כשהוא יורד בשקיעה לחוף הים כדי לשבת ולסדר את המחשבות אני משבצת אותו בחוף פרישמן, ואפילו מתגנב לי זנב של ניחוח קלוש האופייני כל כך לים. תערובת של קרם שיזוף עם המלוח של המים, כשכל זה עטוף בעשן הסיגריה של אברהם ידידנו.
הספר הזה, ובכלל הסדרה הזו, הם דוגמה מצויינת לספר שבו הגיבור מאפיל על העלילה. המתח הוא לא מתח מורט עצבים, הוא מתח רך, אבל כזה שמעורר את הסקרנות של הקורא, ומכיל טוויסטים במקומות הנכונים. מכיוון שמדובר בספר מתח, לא אגע בעלילה על מנת לא לחטוא בספויילר.
לחיי אברהם אברהם, ומקווה שיהיו עוד הרבה בסדרה.


















