כשמאה ושניים אנשים נותנים לספר חמישה כוכבים, ממש לא נעים לי לקלקל את השורה. כשאני מעבירה ביקורת צולבת על הספר, נדמה לי שאני מעליבה את מי שהתפעל ושפך בביקורת שלו שפע של תשבחות וגם דמעות. כמו שנאמר, ספר לי מאיזה ספר התלהבת ואומר לך מי אתה.
אני מתנצלת מראש.
ומודיעה בזאת שאני לא שותפה להתפעלות, ההתלהבות וההתפעמות מהספר הזה.
ודווקא מפני שכריסטין האנה כתבה אותו. כלומר, בידיים אחרות הספר היה יוצא משהו אחר לגמרי.
כריסטין האנה ערכה תחקיר מצוין על כיבוש צרפת במלחמת העולם השנייה. וכל מי שכתב בסקירה שלו שזה ספר על השואה, אז לא. זה לא ספר על השואה, אלא על התלאות שעברו תושבי צרפת תחת שילטון הנאצים. הסבל הנורא שעברו הצרפתים מתואר בפירוט יוצא מן הכלל (לפעמים אפילו מוגזם, אבל נגיע לזה). הטרגדיה של היהודים הצרפתים תופסת משהו כמו שנים וחצי אחוז מהספר, מה שנקרא, לכל ספר על זוועות הכיבוש הגרמני יש גם איזה יהודי מחמד.
התחקיר, כמובן, נעשה באופן מדוקדק ורציני. הבריחה מפריז בזמן הפלישה, הנדידה אל המחוזות הכפריים, גיוס הגברים לחזית, הנשים שנשארו בבית, תלושי הקיצוב והמחסור במזון, העוני והבגדים המרופטים, הרזיסטנס, המאקי, הרווחה של הנאצים, ההשתכנות שלהם בבתי הכפר, ההלשנות, טייסי בעלות הברית שנוחתים נחיתת אונס בצרפת, ההברחה שלהם לספרד, ילדים יהודים שהוחבאו במנזרים, התעללות הנאצים בחשודים, הצרפתים שנשלחים למחנות ריכוז. חסר משהו? מבחינת נושאים, לא ממש.
כריסטין האנה היא סופרת בינונית. היא שייכת לקבוצה של נשים סופרות שמשלבות בספריהן את העבר עם ההווה. לרוב מתגלה העבר באיזה מכתב מתפורר, תצלום בשחור ולבן תעודת זהות מרוטה או תעודת לידה עתיקה. וכך מתגלגל לו העבר על השחזור התקופתי שלו. ויש שם גם רומן רומנטי מרגש עד דמעות (את מי שאוהב את זה). קראתי ביקורות מתפעלות על הספר וחשבתי לעצמי, למה לא, אבל כבר בעשרים העמודים הראשונים אמרתי לעצמי, כן, אכלת אותה, אבל לפחות תלמדי קצת היסטוריה.
לפני שנתחיל, נספר כי גיבורות הספר הן שתי נשים צרפתיות, ויאן בת העשרים ותשע ואיזבל אחותה כמעט בת תשע עשרה. שתיהן דמויות סטריאוטיפיות, שכל המהלכים שלהן והתפתחות העלילה יהיו תוצר של האופי שכריסטין האנה קבעה להן מיד בהתחלה. ויאן היא מרצה וצייתנית ואיזבל מרדנית.
הספר פותח בהווה, שנת 1995, ומספר על אשה, (לא ברור אם זו ויאן או איזבל) בת שמונים וחמש, שמטפסת לעליית הגג שלה על סולם רעוע של עליות גג, כדי לפשפש באיזו תיבת זיכרונות עתיקה. אהה... והיא גם חולה בסרטן. נשמע לכם הגיוני? לי לא. אחר כך יש תיאור מפורט של הבריחה הגדולה מפריז הכבושה. עשרות פעמים כריסטין האנה מתארת את צחנת הזיעה, סירחון הזיעה, ריח הזיעה, באילה המילים, והטינופת והלכלוך ושוב ושוב. הבנו את זה. לא נחוצה פה מלודרמה. תיאור פחות מתלהם היה מרגש הרבה יותר.
היא גם נוטה להשתמש באותו תיאור פעמים רבות. בתחילת המלחמה איזבל גוזרת באבחת מספריים את שיערה והתספורת איננה סימטרית. שנה ושמונה חודשים אחר כך איזבל מנענעת את ראשה ושיערה הלא סימטרי... אותה גדר של החצר שנפרצה בתחילת המלחמה על ידי הפליטים ומתנדנדת על ציר אחד, ממשיכה להתנדנד לכל אורך הספר. כבר בחודשים הראשונים של המלחמה הם לובשים בגדים מרופטים. לא, לא, כריסטין האנה, אנשים שנשארו גרים בבתיהם בכפר, בגדיהם לא התרפטו לאחר חצי שנה.
הקצין הנאצי שגר בביתה של ויאן מתואר ממש כנפש טהורה וכג'נטלמן מושלם. הוא עוזר לוויאן במידע מפני שהוא גר אצלה וחיבב אותה ולא מפני שהיה מלמד וו צדיקים נסתרים. בשלב מסוים נדמה שוויאן עומדת להתאהב בו, ורק איזו תפנית בעלילה מצילה אותה מרומן מסוכן. אחרי שהנאצי הראשון עזב את הבית, ויאן מקבלת דייר נאצי אחר, רשע מרושע. הוא סועד את לבו עם פקודיו בביתה וזורק את שאריות הבשר לפח, וויאן והילדים הולכים לישון מורעבים. כריסטין האנה, אנשים מורעבים מוציאים את האוכל מפח האשפה, כך נדמה לי בכל אופן.
בפרק שבו אחת הנשים (אני לא רוצה ליצור קלקלן) נשלחת למחנה ריכוז בקרון בקר, מתארת כריסטין האנה את הקרון שהיה מלא עד אפס מקום באנשים, נשים וטף, והגיבורה שלנו מבחינה כי בפינת קרון אחת יש ערימת חציר, בפינה השנייה דלי לעשיית צרכים, ובפינה השלישית... איך אשה לא גבוהה שמושלכת לתוך קרון עמוס באנשים הדחוסים זה לזה (שבעים וחמש, מציינת כריסטין האנה) יכולה להבחין בקרון בקר נטול חלונות מה יש בכל פינה של הקרון.
זאת בעיה רצינית אצל כריסטין האנה, היא עשתה תחקיר ופשוט חבל כל על מידע שיתבזבז לריק. קצת חומר שהיה נופל על רצפת חדר העריכה היה עושה חסד עם הספר הזה.
אחת הגיבורות נרתמת להברחת טייסים של בעלות הברית דרך הרי הפירינאים לספרד. זאת דרך קשה בטיפוס הרים בשלג ובגשם, בתנאים איומים. היא צולחת את המסע בהרבה יותר אומץ ותעוזה מהטייסים שהוכשרו לכך. והיא עושה זאת עשרים ותשע פעמים! נו, כן, בטח. בשלב מסוים אחת האחיות חולה, משתעלת קשות, יורקת דם וחומה עולה. היא היתה משוכנעת שחלתה בדלקת ריאות ואולי גם בטיפוס. כריסטין האנה, אין קשר בין התסמינים של שתי המחלות. וכהנה וכהנה וכהנה.
אני יכולה להבין למה אנשים אהבו את הספר. הוא מורכב מחומרים, שצריך כישרון מיוחד כדי לקלקל אותו. מה יותר טראגי וציורי ומעורר תגובות עזות, מאשר מלחמת העולם השנייה על הסבל והמחסור האינסופי, שכריסטין האנה מתארת כל כך בפרוטרוט. נכון, הסבל שעברו היהודים בשואה. אבל בספר הזה הם באמת בגדר נספח. אמנם אחת הגיבורות מצילה ילדים יהודים, אבל גם עובדה זו באה לשמש את כריסטין האנה לתאר את המוסריות שלה, יותר מאשר את גורל היהודים.
אני בטוחה שכשקוראים את הספר גורל היהודים לא כל כך מעניין, כי הגיבורות עוברות סבל זהה, כולל שליחה למחנה ריכוז. (אגב, אמי היתה במחנה הריכוז הזה). המסקנה מקריאת הספר זהה למסקנה שמגיעים אליה מקריאת ספרים דומים, במלחמת העולם השנייה הנאצים עוללו לעם הנכבש מה שעוללו ליהודים. (יהודים יקרים, תפסיקו להתלונן ולהזכיר לנו מה שעברתם, גם אנחנו סבלנו מאוד).
ועוד פרט מעצבן. אנחנו יודעים שמדובר בצרפת, אז למה בכל פעם שאחד הגיבורים אומר "כן" (וזה קורה 700 פעמים בספר) כריסטין האנה כותבת "ווי".
אני לא יכולה להתכחש לעובדה שלמדתי לא מעט מהספר. אבל להכתיר אותו בחמישה כוכבים, זה כבר מוגזם לגמרי. ואל כריסטין האנה סביר שלא אחזור יותר.
