"12\23 *4 - פואטי ומיוחד."

"11/23 *4"

"11.2023 *4"

"11/23 *5 "

"10/23 *4"

"9/23 *4 עיבוד יפהפה לילדים ליצירתו של לוקיוס אפוליאוס. האיורים של כריסטינה קדמון אכן מרהיבים"

"9/23 *5"

"8/23 *5 (כמעט) ספר טוב מאד. ארצה לקרוא אותו שוב "אומרים שאמונה יכולה להזיז הרים" (עמ'110)"

"8/23 *5"

"8/23 *4 ספר טוב. פתיחה קצת צולעת, המשך טוב ולעיתים אפילו מרתק. במובן מסויים, התחבר לי גם לספר שקראתי לפניו "ירושה רגשית". ציטוטים: -..."חשבתי לעצמי, אני נכדה של אישה שוויתרה על החיים שלה בשביל בעלה, היא איבזה את החופש שלה, את המשפחה שלה, את הבן שלה. הכל אבד לה בגללו. מעולם לא פגשתי בה, אבל האובדנים שלה כנראה זורמים אצלי בדם, חרוטים עמוק בזיכרון של הגוף, בשכבות הנסתרות שמתחת לעור, עם הפחד ללכת לאיבוד, לוותר על הרצונות שלי, על השאיפות שלי, להיעלם בצלו.(עמ' 183-4) - "זה לא כל כך קל לחשוף סודות מהעבר, לפעמים זה יכול לשנות את החיים שלך", אמרתי. וחשבתי על החיים שלי, שאולי כבר לא לחזרו להיות כמו שהיו."

"7/23 *4 שיר הלל לטבע הפראי, וביקורת על האדם הפולש אליו -ביקורת שמנבאת גם את עתיד הצטמצמות הטבע. תורו מדבר בשבח ההליכה לשם הליכה, לטיול בטבע לשם ההנאה שבעצם הדבר. ההתפעמות והרוגע תוך כדי הליכה אל היער, הביצה, האגם. מראה הצמחים הפראיים, בעלי חיים קטנים, השלג, הזריחה וההתענגות עליהם. ציטוטים: - "בכל רגע הטבע הפראי עסוק בקידום טובתך. אין לבטע הפראי מטרה אחרת. אל תתנגד לו". - "צמח שאינו יכול לחיות בהתאם לטבעו, הוא צמח מת; אף אדם כך... - ציטוטים מתוך אמרסון בעמ 12: * "הדרך הטובה ביותר לרכוש לעצמך חבר היא להיות חבר לאחר. עשה עצמך דרוש למישהו והנה לך חבר" * "קל לחיות בעולם, אם תנהג כמצוות חוקיו וכלליו. קל לחיות בבדידות על פי מצוות לבך שלך. גדול הוא האדם הנשמע למצוות לבו שלו - בתוך המון סואן. * אל תלך להיכן שמוביל השביל לך היכן שאין שביל והשאר מאחוריך לדרך לאחרים. ******************* המשך ציטוטים של תורו: * "עלה בי רצון לומר כמה מילים בעד הטבע, בשבחי החופש המלא של חיי הפרא, לעומת החופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא – להסתכל לרגע על האדם כשוכן בעולמו החי כחלק בלתי נפרד מן הטבע, במקום לראותו כחבר בחברה האנושית".\ - "ואכן, זהו סודו של הטיול המוצלחץ אדם שיושב בשקט בביתו כל הימים עשוי להיות גדוןל הנוודים בעוד שהמטייל האמיתי אינו נווד יותר מן הנהר המתפתל אנה ואנה, אך אינו פוסק לחפש בהתמדה את הדרך הקצרה ביותר אל הם" עמ' 20. -"...בימינו אלה, כמעט כל מפעליו של האדם שנועדו לשפר, כביכול, את סביבתו, כמו הקמת בתים ובירוא יערות, פשוט משחיתים את הנוף, ועושים אותו מאולף ודל מתוכן". ( עמ' 27) - "בעת הזאת, החלק הטוב ביותר של הקרקע בסביבתו אינו נחלה פרטית; מרחבי הנוף אינם קיניינו של איש, וההולך בהם נהנה בהם מחופש יחסי, אך אפשר שיבוא יום שהאדמה תיתחם ותחולק לנחלות פרטיות, מגרשי בידור ושעשוע, או אתרי נופש, היכן שהמעטים יפיקו הנאות צרות ובלעדיות. אז יתרבו הגדרות והסייגים, ומלכודות-אדם ושאר המצאות ממונעות יגבילו את האנשים לדרכים ציבוריות, והליכה על פני אדמת האלוהים תיחשב הסגת גבול ופלישה לתחומו של בעל קרקעות עשיר כזה או אחר. ...הבה ננצל אפוא את האפשרויות שעוד עומדות לרשותנו לפני בוא הימים הרעים ההם." (עמ' 31-2). כל מיני ציטוטים שלו שמובאים בספר מאמירות וכתבים אחרים שלו. * באחת הפעמים ,בשלהי קיץ ראשון, הלכתי אחרי הצהרים אל הכפר, כדי לקבל נעל מידי הסנדלר. נתפסתי והובאתי לבית הכלא, והסיבה לכך הייתה שלא שילמתי מס ןמדינה, או שלא הכרתי בסמכות המדינה העוסקת במקח וממכר של אנשים, נשים וטף, כאילו היו ראשי בקר...יכולתי להתקומם בכוח ולהתקיף את החברה בשגעון אימים; אבל אני בחרתי בהיפורו של דבר, שהחברה תתקיף אותי בשגעון אימים, הואיל והיא היא שהגיעה עד משבר" (עמ'99) * לא די לאדם להיות עסוק. גם הנמלות עסוקות. השאלה שהאדם חייב לשאול עצמו - צה הדבר בו אתה עסוק?(עמ' 94) * טבעו של עוול זה הוא, תובע ממך להיות נציגו השלוח של העוול כלפי אחר. אז אני אומר שבור את החוק!(עמ' 95) * חץ הפוגע במטרה הוא נצר למאה החטאות (עמ' 105). * בממשל שמכניס בחוסר צדק אדם לכלא, מקומו של אדם הגון הוא בכלא. (עמ' 110) * העולם אינו משתנה - אנחנו משתנים (עמ' 111) "

"8/23 *4 ספר מעניין מאד. עוסק בהעברה בין דורית של טראומות ע"י הדגמת מקרים בהם טיפלה המחברת - פסיכואנאלטיקאית. כיצד הצליחו המטופלות/ים והמטפלת להתגבר על טראומות אלו ולצמוח בעזרת הטיפול. מרחיב דעת ונוגע רגשית"

"7/23 *4 כתיבה ביוגרפית עדינה. סרנה כותב על חייה של אמו, על סודותיה, שחלקם לא נודעו לו שנים רבות, עם גיחות להווה העצוב של זיקנה, המכבה את גופה ואת נפשה -נפש שכבר רוצה למות. אני אוהבת כיצד סרנה מצליח ללכוד בדרך גם את רוח התקופה של העלייה ארצה לפני מלחמת העולם ה-2, וגם את רוח חלק מן המקומות - כמו אותו בית בבת גלים שבחיפה שבו "הים נכנס לנו למרפסת". קצת התאכזבתי לגלות כמה פרטים לא מדוייקים על חיפה. הייתי מצפה מסרנה, שלאור זכרונה העמום של אימו, יאמת שמות מקומות ואנשים שהזכירה, כפי שטרח לבדוק תאריכים, וכפי שעושה כל תחקירן עיתונאי או ספרותי טוב. ציטוטים: -(מתייחס לתקופה לפני מלחה"ע ה-2) "נדמה היה כי בכל בת, שם בעיירות הבוצניות,בכפרים, בשטעטלך, נסו ילדים מן הבתים, המשפחה ואפלתה הדחוסה, יודעים טוב יותר מן המבוגרים כי גורלו של העולם הזה נחרץ. הם היו כמי שניצב על אדן חלון של בניין בוער המשליך את עצמו אל האוויר. רטט שחשים לפעמים ערב התרפצות געשית הכה בכפרים טלטל את המתבגרים". (עמ' 44-5). -"...למרות שבאה משום, מהבוץ, ישר לקטיף בכרכור, ורק חלפה על פני מסילות הברזל של אירופה, דרך וינה ורייסט, ברכבת מהירה, הגיעה לפלשתינה וגרה בחיפה כמין נערונת פולנייה עם תיק יד קטן והבעה אירופית שמכה לבבות, יולה של מחנה חקיץ נצחי של רבבטת ילדים שבאו מבתים דתיים ופה עשו ככל העולה על רוחם. מצטופפים שלושה בדירות שכורות, עם סיר אחד לבישול ביצה, הרתחת תה והכנת מרק. קייטנה שתמה רק כשהחלו להגיע הידיעות כי הבית שממנו נסו עלה באש ואין יותר הורים ופה המקום היחיד שנשאר ואין לאן לחזור ומה שהיה אבד לנצח. כל מה שברחו ממנו היה לאבק. הקייטנה הפכה למין תיבת נוח שרק מי שהיה על סיפונה נותר בחיים,והוטל עליו לחכות לתום מהבול ולדאוג להקמת הדור הבא" (עמ'55-6). -..."כמה מתעתע הזיכרון באשר לזמן". (עמ' 108). "

"7/23 *5 -כמה תעצומות נפש וגדלות רוח נדרשו מבחורה צעירה ואחותה- נערה-ילדה, בהצילן 13 יהודים, בעיר פשמישל, בתקופת השואה"

"7/23 *4 ספרון סיפורים קצרים, ברובם טובים מאד. חלקם עוסקים בכוונה שתוצאותיה הפוכות. פה ושם נגיעות פוליטיות."

"6/23 *3 הפחות טוב מבין חמשת ספריו האוטוביוגרפים של ברנהרד. מתמקד בשהותו בבית המרפא ובבית החולים; ביחס הגרוע של הצוות הרפואי, במוסיקה שהיא נשמתו, ובהורקת קורות חייו על פתקים. ציטוטים: - "...החיים אינם אלא מימושו של גזר דין, אמרתי לעצמי, עליך לשאת את גזר הדין הזה כל ימי חייך. העולם הוא בית סוהר שחופש התנועה בו מוגבל מאד. התקוות מתבררות ככוזבות.... דע לך שבשעת לידתך אתה נידון למאסר עולם, והוריך אשמים בכך. אבל אל תשטח בפניהם טרוניות זולות. אם תרצה ואם לאו, עליך למלא בנאמנות את הצווים השולטים בבית הסוהר הזה. אן חא צנחא אטצןף יוחמר עונשך. חלק את עונשך עם שותפיך לכלא, אבל לעולם אל תתחבר למשגיחים." (עמ' 25) - "סבי ראה את העולם נכון: כביב שופכין שיכולות להתפתח בו הצורות היפות ביותר והמורכבות ביותר, אם רק מסתכלים בו די זמן...הטבע סווג ע\ףי סבי כאכזר, האנשים תוארו על ידיו כמיואשים ורעים. חיפשתי תמיד הוכחות שיזימו את דעותיוץץץאבל לא. בראשי הצטברו תמיד רק אישורים" "עמ' 40). - "האמת היא תמיד טעות, אף שהיא אמת במאה האחוז. כל טעות אינה אלא אמת. כך יכולתי ללכת הלאה, כך לא נאצלתי להרוס את תוכניותי. זה המנגנון השומר על חיי, שמאפשר לי להתקיים. סבי אמר תמיד את האמת וטעה באופן טוטאלי, כמוני, כמו כולם. טעות בידינו כאעשחנו חושבים שבידנו האמת ולהיפך. האיסורד הוא הדרך האפשרית היחידה".(עמ' 419)/ - כל כך הרבה דברים רציתי לומר לאמא, דברים כל כך משמעותיים רציתי לשאול אותה. עכשיו היה מאוחר מדי. היא כבר לא תוכל להיענות לשאלותי. היא כבר לא תוכל להטות לי אוזן. אנו שומרים על השאלות כי אנו מפחדים מהן, ופתאום מאוחר מדי. אנו רוצים לשמור על שלוותו של הנשאל, לא לפגוע בו עמוקות, ובכן, איננו שואלים, וכך שומרים על השלווה שלנו כדי לא להיפגע עמוקות. אנו שואלים כל הזמן שאלות עקרות, סתמיות, מגוחכות, ובכך דוחים את השאלות המשמעותיות, וכשמציגים את האלו המשמעותיות, כבר מאוחר מדי. כל החיים אנו דוחקים את השאלות הגדולות עד שהן נהפכות להר של שאלות המאפיל עלינו. אבל אז כבר מאוחר מדי. היינו צריכים להיות אמיצים דיינו (לנוכח האנשים שעלינו לשאול ולנוכח עצמנו) לענות אותם בשאלות, בלי התחשבות, בלי רחמים, לא להגן עליהם, לא להוליכם שולל מתוך הגנה. אנו מתחרטים על כל מה שלא שאלנו. כשהנשאל כבר לא יכול להקשיב לשאלותינו. כשהוא כבר מת. ואילו שאלנו את כל השאלות, האם היינו מקבלים ולו תשובה אחת? איננו מקבלים את התשובה, תשובה כלשהי, איננו יכולים, אסור לנו. זה המבנה הנפשי-תודעתי שלנו, זוהי המערכת המגוחכת שלנו. זה קיומנו, הסיוט שלנו..." (עמ' 66)"

"6/23 *4 - מעניין, זורם, מעורר מחשבה. ובכל זאת קצת סטריאוטיפי ושטחי. הסוף (אורי) איכזב אותי. החלום האמריקאי ושברו, החלום הישראלי ושברו החלום המשפחתי ושברו, חלום החברות ושברו. ציטוטים: - ...פעם חשבתי שהתעלומה הכי גדולה בחיים שלנו זה ההורים שלנו. היום אני חושב שאולי התעלומה הכי גדולה בחיים של אנשים היא הילדים שלהם". (אמ' 116) __...תראי, לילה, ילד שחור יכול אולי להרביץ לבן שלך אחרי בית סםר, אבל כשבית הספר ייגמר באמת, זה יהיה הבן שלך שינהג כאילו המדינה הזאת היא המכונית של ההורים שלו. האמא של הילד שמת, היא נולדה באמריקה והיא תמות כאן, אבל אני מבטיח לך, את שייכת לכאן הרבה יותר ממנה". (עמ' 127). - "אבל אחרי שבגיל שבע הילד שלי סירב לדבר עברית ברחוב, בגיל שש עשרה הוא החליט פתאום ההפך. הישראליות ששכבה בתוכו רדומה התעוררה בבת אחת. הוא לא רצה להיות נער אמריקאי שנמלט למסתור כשמחבל מסתער לתוך בית הכנסת. הוא רצה להיות לוחם עם רובה, שיוצא לפעולת תגמול" (עמ' 166). "

"5/23 *4.5 רוב השירים נפלאים ומאד מדברים אלי."

"5/23 *4.5"

"23\5 4* הצצה מעניינת ואחרת למתרחש במצריים. סיפור דיכוי והשפלת הכפריים פשוטי העם המצריים, במיוחד נשים, ע"י אנשי הדת והממשל. זמן ההתרחשות אינו מוזכר, אך לאור אזכור חייל החוזר שפוף ממלחמה בסיני, אפשר לשער שמדובר בתקופה שאחרי מלחמת סיני או מלחמת ששת הימים. הסופרת היא אישיות מעניינת. היתה רופאה ופעילה במאבק לשחרור האישה במצרים והפכה להיות אחת הפמיניסטיות המפורסמות בעולם הערבי. חלק מכתביה צונזרו ע"י הממשל המצרי. בתקופת סאדאת נעצרה יחד עם אינטלקטואלים אחרים."

"4/23 *4 סיפור אליגורי על עצימת עיניים ואדישות של אזרחים אל מול פגיעות ראשוניות בדמוקרטיה ובזכויות האדם. בהדרגה השלטון משתלט על חייהם, וכשעיניהם נפקחות כבר מאוחר מדי. מתאים מגיל נוער צעיר. "...הייתי צריך להיזהר מה"חומים" כבר מהרגע שבו העבירו את "חוק החיות הראשון"...היינו צריכים להגיד לא. את אומרת להתנגד. אבל איך עושים את זה? הכל קורה תמיד כל כך מהר, ויש עבודה, ומה שקוראים דאגות יומיום, ענייני פרנסה וכיוצא באלה. וגם אחרים מקטינים ראש כדי להשיג קצת שקט ושלווה, לא? (עמ' 53)"

"23\5 3.5* אהבה אובססיבית של שוזו, גבר נשוי לחתולה שלו לילי. השפעתה על נשותיו."

"4/23 *4- ספר טוב ומורכב .התחלה מצוינת, חלקים אפילו מרתקים. לקראת הסוף מאבד תנופה, והיו אף קטעים. שלא הצלחתי לרדת לעומקם.ציטוטים: "הוא צידד בפרנקו כפי שצידדו בפרנקו עוד אנשים רבים מספור, אנשים רגילים לגמרי שיודעים מעט מאד או שאינם יודעים דבר על ספרד, שקוראים רק את כותרות העיתונים, אנשים חסרי השכלה, קיצורו של דבר, מתוך אהדה, אם לתת למילה הזאת משמעות של חסרון מחשבה, חסרון היגיון, חסרון רציונליות...האהדה הזאת ...קשורה למצב אינסטינקטיבי וכמעט פיזיולוגי... לאמונה שהוא חולק עם מיליוני בני אדם אחרים. הוא חלק בלתי נפרד והחברה ומהעם שבתוכו הוא חי,אין הוא זאב בודד." (עמ' 85). "מה יכולה בעצם להיות האמת, אם לא דבר שברור לכל, שהכל מאמינים בו ומחשיבים אותו לבלתי מעורער.כך השרשרת אינה שבורה, כל טבעותיה מרותכות היטב. מהאהדה שלו הקודמת לכל הרהור,אל הידיעה שאת האהדה הזו הוא חולק עם מיליונים אחרים באותה הדרך; מידיעה זו לאמונה שהוא מחזיק באמת; מהאמונה שהוא מחזיק באמת אל הפעול; כי הוסיף וחשב שהאחזקה באמת לא רק מאפשרת את הפעולה אלא גם מחייבת אותה (עמ' 86). - "...הוא חשב שהוא נורמלי, כמו כולם, כשצייר לו במחשבתו את ההמון באופן מופשט...מאוחד באותם רגשות, באותם רעיונות, באותן מטרות, שנעים להשתייך אליו. אבל כשהגיחו מההמון הזה אנשים יחידים,התנפצה אשליית הנורמלית לנוכח הגיוון והוא לא הכיר את עצמו כלל ביניהם והרגיש סלידה וניתוק כאחד (עמ' 87). "...הוא הרגיש כמו שחש כשנודע לו מאנשים מהימנים שאישים רמי מעלה גנבו או לא התאמו לתפקידיהם או השתמשו בהשפעתם הפוליטית למטרות אישיות. הוא קלט את הידיעות האלה בתחושה... של אדישות, כאילו הדברים האלה אינם נוגעים בו מרגע שבחר פעם אחת ולתמיד את בחירתו ולא התכוון לשנותה...יותר מכל הרגיש כי בין נאמנות למשטר לבין המוסרנות הנוקשה למדי שהתנהגותו שלו חדורה בה, לא יכול להיות שום קשר; הסיבות לנאמנותו עמוקות מכל בוחן מוסרי, ולא נראה שהן מתערערות בגלל יד שממששת עכוז של אישה במשרד ממשלתי או בגלל גניבה או כל פשע או טעות אחרים. מהו אותו מקור, זאת לא היה יכול לומר במדויק." (עמ'89-90). -"...אולי כמותו הקולונל באודינו מרגיש את הניגוד בין נאמנות יציבה וכמעט מכושפת שאין בה שום הגיון הצדדים המצערים תכופות של המציאות היומיומית". (עמ' 92-3). - "קואדרי חייך ואמר ..."אתה לא יודע שתנועות פוליטיות צריכות קדושים מעונים וקורבנות...אנחנו רוצים יותר מכל שמספר רב ככל האפשר של אנשים יתסכנו וילחמו איתנו...להיכלא בכלא למען המטרה שלנו, זו רק דרך אחת מדרכים רבות להסתכן ולהילחם...בוודאי לא היחידה". (עמ' 275). -"

"5/23 4* ספר נחמד, מריר-מתקתק. כל משפחה לא מאושרת בדרכה. מנתץ מיתוסים רבים - האם המזרחית, מימונה לאלג'יראים?, יחסי ערבים יהודים באלג'יר ובצרפת. נע בין מבט-על של האמא -מומון, על ילדיה היושבים שבעה והבאים לנחם, ובין סיפור חיי המשפחה שמספרת האמא. כתוב בשפה מדוברת, פה ושם מילים גבוהות. מתובל במשפטים רבים בצרפתית וערבית."

"4/23 *4.5 ספר מרסק-לב. בעיקר על אושוויץ. רק מי שחווה את מוראות השואה בעצמו, יכול לכתוב ספר עוצמתי שכזה. כתיבה פואטית."

"4/23 * +4 ספר נהדר. הרביעי בסדרת הספרים הביוגרפים של ברנהרד. תקופת שהותו בגיל 18 בבי"ח ואח"ב בבית הבראה, בעקבות מחלת ריאות. המוסיקה - כמצילה וכמשמעות החיים. בי"ח, מנזר ובית כלא כמקום התבוננות פנימית וההחלטה לחיות ולהיות הוא עצמו. אנטי דת. הסתירו ממנו את מותו סבו. הקשר העמוק עם סבא והתלות בו. עם מות הסב - השחרור. ציטוטים: - "שוב חשבתי על מוזיקה. שוב האזנתי למוזיקה במיטתי שבפינה, מוצרט, שוברט. שוב הייתי מסוגל להאזין למוזיקה שבתוכי, לפרקים שלמים. הצלחתי להפוך את המוזיקה שהאזנתי לה מתוכי, במיטתי שבפינה, לאמצעי החלמה. אם לא לאמצעי ההחלמה *בהא הידיעה* (מודגש במקור). הכל כבר כמעט מת בקרבי, עתה נתמזל מזלי וגיליתי שהדברים עדיין לא מתו, שהכל עוד עשוי לתהעורר. היה עלי רק להזכיר לעצמי לחזור ולהפעיל את כל מה שמת..." (עמ' 28) -- ..."הנשמה והרוח שולטות על הגוף, דברי סבי".רוח איתנה או נשמה איתנה או שתיהן גם יחד, יכולות להציל גם את הגוף החלש ביותר". (עמ' 33) --- "אמן, במיוחד סופר, כך שמעתי מפיו, אפילו חייב מפעם לפעם לפקוד בית חולים, ואין זה משנה אם זה בית חולים ממש, בית סוהר או מנזר", זהו תנאי בל יעבור. אמן, במיוחד סופר, שאינו פוקד מפעם לפעם בית חולים, כלומר שאינו פוקד מחוז מחשבה כה הרה גורל, כה חיוני לקיום, הולך במרוצת הזמן לאיבוד מתוך טפלויות עקרות, מפני שהוא נתפס לשטחיות. בית חולים זה, כל אמר סבי, יכול להיות בית חולים מלאכותי והמחלה או המחלות המאפשרות את השהייה בבית-החולים,יכולות בהחלט להיות מחלות מלאכותיות, אבל הן צריכות להיות או שצריך לחוללן ברווחי זמן מסוימים. האמן או סופר המתכחש לעובדה זו, ואין זה משנה מאיזו סיבה, נידון מלכתחילה לעקרות מוחלטת. אם אנחנו נעשים חולים באופן טבעי וצריכים להיכנס לבית חולים כזה, אפשר לומר להתמזל מזלנו, כך אמר סבי. אבל, כך הוסיף, איננו יודעים אם נכנסו לבית החולים באופן טבעי או לא. ייתכן שאנחנו רק סבורים שנכנסנו באופן טבעי...בעוד שבסופו של דבר נכנסנו באופן מלאכותי...אבל אין זה משנה. בכל מקרה יש לנו אז, הוסיף סבי, תעודת זכאות למחוז המחשבה. ובמחוז המחשבה הזה אנחנו יכולים להגיע למודעות שמחוץ למחוז המחשבה הזה לא היינו מגיעים אליה .במחוז המחשבה הזה אנו משיגים מה שלעולם לא היינו משיגים מחוצה לו. מודעות עצמית ומודעות לכל מה שקיים. ייתכן, כך אמר סבי, שהוא המציא את מחלתו כדי להיכנס למחוז המחשבה של המודעות, כך הגדיר זאת. גם אני ככל הנראה המצאתי את המחלה שלי לצורך אותה מטרה עצמה . אבל אין לכך כל חשיבות אם מדובר במחלה מומצאת או ממשית כל עוד נודעת לה אותה השפעה. ככלות הכל, כל מחלה ממוצאת היא מחלה ממשית. לעולם איננו יודעים אם יש לנו מחלה מומצאת או ממשית...ייתכן מאד שיש רק מחלות מומצאות, כך אמר סבי, שנראות כמו מחלות ממשיות, מפני שהן משפיעות כמו מחלות ממשיות. השאלה היא, אם כן, אם יש בכלל מחלות ממשיות, או שכל המחלות אינן אלא מחלות מומצאות.....בשהייתנו עכשיו בבית החולים, אנו שוהים, לא אולי אלא לבטח. במה שהוא בשבילנו מחוז מחשבה מציל חיים. כך אמר סבי. מובן מאליו שאת מה שהוא אמר עכשיו הוא הגדיר כספקולציה בלבד." (עמ' 35-7). ---...הלכתי בעקבות סבי אל המחלה, לא מעבר לכך. עכשיו, משהייתי סופית לבד ותלוי בעצמי בלבד, כפי שהתברר מיד לאחר מותו של סבי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, לא חסכתי כל מאמץ להשתחרר מבית החולים ולהחלים....ההחלטה נתקבלה זה כבר. עכשיו רק נזקקתי לשיטת היישום הנכונה, שתאפשר לי להתקרב אל יעדי, להיות בריא.העובדה שאני לבד, שנתחוורה לפתע באמצעות מותו של סבא, איפשרה לכל כוחות החיים שלי להתמקד ביעד הזהף להיות בריא. לפתע פתאום הבנתי שלהיות לבד ולהתקדם הלאה בכוחו עצמי זה לא רק דבר אפשרי, אלא דחף קיומי לא ייאמן, לא מוכר לי עד כה. מותו של סבא, ככל שהיה נורא וככל שהשפעתו עלי היתה קשה, היה בו גם מן החשרור. לראשונה בחיי הייתי חופשי וניצלתי את החופש המוחלט הזה שחשתי בו לפתע פתאום בדרך, כך אני מבין היום, שהצילה את חיי. למן הרגע שעמדתי על הדבר ועל השלכותיו המעשיות, נחלתי ניצחון בקרב על מחלתי. למן הרגע שנעשיתי מודע לאפשרויות הגלויות בלהיות לבד לגמרי וניכסתי אותן לעצמי, ידעתי אל נכון שניצלתי. תחילה היה עלי להגיע להחלטה, אחר כך היה עלי להשתמש במודעות זו, ולבסוף לפהעיל את התבונה. חיים שניים, חיים חדשים, ודווקא כאלה שבהם הייתי תלוי בעצמי בלבד, נפתחו בפני. ייתכן או אפילו קרוב לוודאי, כך חשבתי ביני לביני שהזדמנות זו נפלה לידי רק בזכות מותו של סבא, אבל איננו רוצה להמשיך ולפתח השערה זו. בית הספר של סבי, שבו למדתי למען האמת מאז לידתי, עכשיו ננעלו עם מותו. במותו הפתאומי הוא שחרר אותי משיעוריו. בתחילה היה זה בית ספר יסודי, בסוף בית ספר גבוה. רכשתי יסודות, כך שהתרשמתי שעליהם אוכל לבנות את עתידי. לא יכולתי לצפות ליסודות טובים מאלה.....חיי הראשונים הגיעו הגיעו לקצם. חיי השניים החלו. (עמ' 59-60 ). "

"4/23 *4 אוטוביוגרפי. ילדותו של המחבר בסוף תקופת האפרטהייד, תחילת התקופה הדמוקרטית. ילד צבעוני. אמא שחורה, אבא שוויצרי. מעמדם של הצבעונים נמוך ומורכב אף יותר מאשר של השחורים. תיאור מאד אותנטי וחי. המצב אחרי האפרטהייד לא הרבה יותר טוב מאשר לפניו. עשיר בעובדות, הסברים וסיפורים מאירי עיניים על מעמדם ותנאי חייהם העגומים של הצבעונים והשחורים. למרות זאת, מצליח המחבר להימלט מהגורל הנועד לרוב חבריו. הגיבורה של הספר ושל חייו היא אימו. אישה פשוטה עם הרבה חוכמת חיים. ציטוטים: - אם תספרו את כמות המילים שאתם קוראים בשנה ממוצעת באינטרנט - כולל ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק, רשימות "עשרת הטובים" בתחום כזה או אחר - יצא לכם שקראתם כמות מקבילה לכמה טונות של ספרים. אבל למעשה לא קראתם ספר כל השנה. כשאני חושב על זה...זה מאמץ מירבי המושקע בעשיית רווח מזערי (עמ' 242) -- (גירסת האמא ל"חוסך שבטו - שונא בנו" כמובן שאני מסתייגת ויש דרכים אחרות) "אתה שוכח שהסיבה שאני יורדת עליך ככה ומחזיקה אותך קצר היא שאני אוהבת אותך. כל מה שאי פעם עשיתי, עשיתי מאהבה. אם לא אעניש אותך, האולם יעניש אותך בצורה גרועה יותר. העולם לא אוהב אותך. אם המשטרה תתפוס אותך, היא לא תאהב אותך. כשאני מרביצה לך אני מנסה להציל אותך. כשהם מרציצים לך, הם מנסים להרוג אותך". (עמ' 271. "

"3/23 *5 - ספר מצויין. המפגש של יוצאי השואה עם ותיקי הארץ בשנותיה הראשונות של המדינה. ההתנשאות של הותיקים, למעט אחת מגיבורות הספר. חבל שהשפה כל כך מיושנת."

"1/23 4* - ספר טוב. אפשר היה לקצר מעט. אלסקה כארץ אכזרית עם טבע קשה אך גם רב הוד.מקום לאנשים בורחים או מחפשים. סיפורה של משפחה קטנה שבורחת למקום בעקבות קשיי הסתגלות של אב הלום קרב ואלים, משתלבת גם בסיפורה של משפחה ותיקה. הסוף נראה לעיתים לא אמין, אבל המציאות עולה על כל דמיון,ונתקלתי לא מזמן במשהו דומה בארץ."

"3/23 *4 ספרון מר-מתקתק על זיקנה, הכרת תודה, חמלה והכלה. "שאלתם את עצמכם כמה פעמים בחיים אמרתם תודה מכל הלב? תודה אמיתית, כביטוי של הכרת תודה, של אסירות תודה, של הודיה? למי? למורה שכיוונה אתכם אל הספרים? לבחור שהתערב לטובתכם כשתקפו אתכם ברחוב? לרופא שהציל את חייכם? לחיים עצמם?" (עמ' 10). *** "להזדקן פירושו ללמוד לאבד. לספוג מדי שבוע או פחות מזה הפסד חדש, ליקוי חדש, נזק חדש, זה מה שאני רואה. עד שטור הרווח מתרוקן לחלוטין. יום אחד נבצר ממך לרוץ, ללכת, לרכון, להתכופף, להרים, למתוח, לקפל, להסתובב,לצד אחד, ואז לצד השני, לא לפנים ולא לאחור, לא בבוקר, לא בערב, לא, ודי. להסתגל ללא הרף. לאבד את הזיכרון, לאבד את נקודות הציון במרחב, לאבד את המילים. לאבד את שיווי המשקל, את חוש הראייה, את תחושת הזמן, את השינה, את השמיעה, את השפיות. לאבד את מה שניתן לך, את מה שהרווחת, את מה שהגיע לך, את מה שנלחמת למענו, את מה שחשבת שיהיה שלך לעד. להיערך מחדש. להתארגן מחדש להסתדר בלי. להעלים עין. לחיות כשאין לך עוד מה להפסיד. זה מתחיל בדברים הקטנים, ואז זה מואץ" (עמ' 139-140)."

"1/23 *4.5 - ספר נפלא, רב תובנות. הייתי מדרגת אותו ב *5 לולא הבוטות המינית. המון תובנות על חיים ועל מוות. קראתי עותק ספריה. צריכה להשיג עותק הביתה, לקרוא שוב ולסמן אין סוף משפטים ותובנות. "

"1/23 *4.5 - ספר מרתק ומרחיב דעת. שילוב עובדות ובדיון. עלייתה ונפילתה של יהדות וינה משלהי המאה ה-19 עד מלחה"ע ה-2, מגוללת באמצעות קורות חייהן של ברטה צוקרקנדל, בעלת הסלון התרבותי החשוב ביותר, ושל בת דודתה. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. כתבתי גם סקירה."

"3/23 *5 ספר כמעט-מופתי על מחירה של מלחמת-האזרחים בספרד וחיים תחת השלטון הפשיסטי של פרנקו. מסעה של אשה שאיבדה את בעלה ושני בניה במלחמה, לבקר את בנה שנדון למאסר עולם מטעמים פוליטיים. "

"2/23 *3.5 שעוגלו ל-*4. סיפור חייו ומותו של אוטו וכטר, מושלה האזרחי הנאצי של גליציה. נתיב העכברושים - דרך המילוט של הנאצים מאיטליה לדרום אמריקה. הבישוף הודאל, איש הותיקן שמסייע לנאצים, האמריקנים שמפסיקים ב49' לרדוף אחרי הנאצים במטרה להביאם למשפט, מגייסים אותם כדי לדלות מידע על הסובייטים, שגם הם לא טומנים ידם בצלחת. קריא מאד, אך זקוק למספרי עריכה, שיגזרו ממנו המוני פרטים מיותרים ולא חשובים."

"1/23 4* - קצר מדי ולא מושלם, אך גם חשוב ופוקח עיניים . מתוך לקחי ההיסטוריה - מה הם הסממנים המעידים שמדינה עומדת להדרדר מדמוקרטיה לשלטון רודני. "