קראתי את כולם, כל מה שתורגם ועכשיו קוראת את הסדרות שוב באנגלית כי פשוט לא הצלחתי למצוא משהו שמשתווה לרמת עומק הכתיבה של רובין הוב.
הספר הזה הוא האחרון חביב, ממש אחרון
והוא מטורף, היכולת של רובין לתפור את כל הקצוות יחד לעלילה מותחת מרגשת מסעירה.
לא יודעת, כמה מילות תואר כבר אפשר כדי להסביר את הפלא שהוא הספרים שלה?
הדמויות עמוקות, אנושיות וסוחפות. לא הייתי מסוגלת להניח את הספר מהידיים והוא נשאר איתי עוד כל כך הרבה זמן אחרי שסגרתי את העמוד האחרון.
בכיתי כמו שלא חשבתי שאפשר לבכות מספר
וזה לא ספויילר, לא מספרת מה קרה
אבל הפרידה עם הידיעה שלא יהיו עוד ספרים, הסיפור נגמר ודי, היא פשוט עצובה נורא.
חובה לכל חובב פנטזיה

זהו הספר הראשון שלי בפנטזיה (חוץ מהארי פוטר רק שזה סוג אחר של פנטזיה) מה שהיתי רגיל עד אז זה ספרי אקשן מתח וזה מה שבעצם משך אותי לספר השם "הרוצח של הליצן" ועד שהבנתי שזה רק חלק מסדרה ארוכה של ספרי הרואים למרחק כבר נשבתי בקסמו של הספר ולא יכולתי להפסיק ובגלל שהמחברת אוהבת לחזור ולהסביר כל דבר שהיה בספרים הקודמים הצלחתי למלאות את החסר אבל כמובן שחזרתי לתחילת הסדרה וגמרתי בשקיקה את שאר הספרים מבחינתי זוהי הסדרה הטובה ביותר שקראתי עד כה
והספר הזה הוא הטוב ביותר בכל הסדרה.
בקיצור למי שעדיין לא התחיל את הסדרה יכול להתחיל מכאן(למרות שעדיף תמיד להתחיל מההתחלה) קריאה מהנה .

ספר מעולה שממשיך את עלילת הספר הקודם. קצת יותר לאט.

למרות הטעם הפוגם בסיום הטרילוגיה האיש הזהוב, הספר פותח סדרה חדשה רק חבל שעדיין לא יצאו לאור ספרי ההמשך. חבל שפיץ ממשיך להתנהג כמו אידיוט ונותן לקחת ממנו כל רכוש או בעלות. הספר מדהים ... מחכה בכליון עינים להוצאת אופוס שתוציא את המשך הסדרה "פיץ והליצן".

אני חושבת שזה הספר האהוב עליי מבין כל השאר בסדרה.
קראתי אותו תוך 3 ימים- סירבתי לעזוב את הספר ולו לרגע! מצאתי את עצמי קוראת אותו בלילה וממשיכה לתוך השעות הקטנות בלי לשים לב, לקחתי אותו לעבודה וקראתי בהפסקות בשקיקה בזמן שכל שאר החבר'ה יצאו החוצה. גם שלא לקחתי אותו איתי חיכיתי בקוצר רוח לחזור הביתה כדי להתרווח במיטה ולקרוא.
לצערי, סיימתי אותו מהר מידי, וככה נותרתי באוויר ללא מענה ובמתח, בידיעה שהספר השני קיים אך לא תורגם עדיין.
הספר הזה מדהים ומותח וההרגשה לחזור אל פיץ שוב נפלאה! הספר הזה העלה בי הרבה רגשות של עצב ושמחה, אבל גם עצב, כאבתי את כאביו של פיץ, ונהניתי מכל רגע.
אל תחכו אחרי שתסיימו את "גורלו של הליצן" לכו אל הספר הזה ישר, אם אתם אוהבים את הסדרה הזאת, מבטיחה שתתאהבו בספר הזה כמוני.

קריאה נעימה!!

~הברונית מהרי המזרח~

אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה התרגשתי כששמעתי על צאתו של "הרוצח של הליצן" לראשונה. "התרגשתי" היא לא מילה. רציתי את הספר הזה. רעבתי אליו. גוועתי מרעב.
"בסדר, סופיה, תנמיכי ציפיות. שום תוספת לסיפורו של פיץ לא יכולה להיות כמו פיץ עצמו." אמרתי לעצמי בלחש.
אבל זה לא נכון.
אתם מבינים?
כבר כתבתי את זה בביקורות אחרות שלי לספריה של רובין הוב.
רובין הוב תמיד- אבל תמיד- מתעלה על עצמה. כדאי שתזכרו את זה.
(אני לא מדברת על סדרת "סוחרי הספינות החיות", שם היא לא התעלתה על עצמה אלא נשארה ברמתה הגבוהה כמו האוורסט.)

לפני שנים רבות המורה שלי לספרות לימדה את הכיתה סיפור, שבו הגיבורה מצפה כל כך לספר מסויים וכשהיא מקבלת אותו היא אפילו לא מתחילה אותו. היא רק מתענגת מהציפייה עצמה, לא מקבלת הספר. בזמנו לא הבנתי מה עובר לילדה הזאת בראש.
אבל אז, כשהיה לי את הספר "הרוצח של הליצן" בידיים, לא קראתי אותו. התענגתי על הציפייה. הוא היה על השולחן, ליד המחשב. אני רואה את המקום שבו שכב ללא מעש במשך חודש אולי. כן. זה המקום.
ואולי רק בגלל הציפייה הזאת הקריאה עצמה הייתה הרבה יותר מענגת. הרבה יותר משחררת.
לא הרגשתי שהייתה לי אבן על הלב עד שהיא ירדה כשפתחתי את הספר הזה.

ליצן, לפני שנים רבות, הסביר לפיץ כיצד עליהם להחזיק במקומה אבן קטנה שאולי תגרום למפולת סלעים.

והמפולת כיסתה אותי. כל הרגשות. כל הגעגוע.
באחת הביקורות הקודמות שלי כתבתי על ספריה של רובין הוב- שאלתי את השאלה הנצחית, "איך זה להתאהב?" ותשובתי הייתה, "להתגעגע גם כשלא באמת נפרדים."- אבל מה קורה כשכן נפרדים? האם הגעגוע חזק יותר?
והתשובה היא כן. ברור. זה הכול מתמטיקה פשוטה.
זאת קלישאה לכתוב שלא יכולתי להניח את הספר מהיד, אז זה לא מה שאני באמת מנסה להגיד פה. אני מנסה להגיד שהספר קשר חוטים אל הנפש שלי, וככה הוא היה קשור אליי במשך כל זמן הקריאה.
וזה מה שרובין הוב עושה.

רובין הוב היא אחת מסופרות הפנטזיה האהובות עליי.
הספרים שלה כתובים כל כך יפה, שהם ישברו את לבי בכל פעם. תמיד יש לי התרגשות הנבנית לאורך הספר עד סופו.
הוב מצליחה לכתוב עם הרבה עומק וכנות שסופרים לא רבים מצליחים, ופיתוח הדמויות אצלה הוא ראשון במעלה.

הרוצח של הליצן הוא הראשון מהטרילוגיה השלישית שלה – “פיץ והליצן”.

פיץ (תום תלתל – גירית) חי את החיים שחלם עליהם. “רוצחו של הליצן” מכניס אותנו לתוך הפרישה המאושרת של פיץ מהתככים של הקו רואה למרחק. עברו כעשר שנים מאז האירועים שהתרחשו בגורלו של ליצן החצר, וכולם, חבריו הקרובים ביותר של פיץ והמשפחה מאמינים לו שהוא מת.
פיץ חי בשלום ובשלווה עם אישתו מולי. הספר מתאר ומפרט את חייו היומיומיים כאיש משפחה הנאבק ליישב את חייו החדשים עם עברו כרוצח.
הוב מאפשרת לנו להיכנס למחשבותיו של פיץ, להבין את הנאותיו, כאביו, מאבקיו, ספקותיו ותקוותיו. אבל פיץ לא יכול לברוח באופן מלא מעברו הסוער כרוצח לכס המלוכה. לילה אחד שליחה מגיעה ומחפשת את פיץ, רק כדי להיעלם מביתו לפני מתן ההודעה ומותירה אחריה שובל של דם. כאשר השליחה נעלמת, הכל משתנה, למרות שהוא לא יודע את זה עדיין וייקח לו קצת זמן עד שהוא יבין וזה כל מה שאני הולכת לחשוף מהעלילה. השאר תלוי בכם/ן לגלות!

זהו פחות ספר פעולה והרפתקאות מהסיפורים האחרים והקודמים של הוב. נהניתי מקולו של פיץ בספר זה. נדיר לטעמי למצוא פנטזיה מנקודת מבט “למבוגרים בלבד” ורוצחו של הליצן הוא תענוג, ולו רק בגין עובדה זו.
כיף להתחבר מחדש עם פיץ וקבוצה שלימה של דמויות ופרצופים מוכרים אחרים מהספרים הקודמים.
ומה לגבי הליצן ? ובכן, אנו לא רואים אותו כל כך הרבה בספר הזה, למרבה הצער – אבל אני בטוחה שהוא יופיע בסופו של דבר.

התחלת רוצחו של הרוצח היתה לי איטית מדי.
אם אתם מחפשים ספר קריאה בקצב מהיר וקליל, זו אינו הספר בשבילכם.
אם אתם מחפשים סיפור שיגרום לכם חיבור עמוק לדמויות או הצצה לעולם מפורט ועצום המלא בקסם מסתורי, אזי הרומנים של הוב הם בהחלט בשבילכם.

אני מקווה שההמתנה לספר הבא לא תהיה ארוכה מדי. מהיכרותי עם הוב הרפתקאות גדולות לפנינו.

ממליצה בחום!

בהוצאת אופוס
מרץ 2015