תיאום כוונות הוא מן הספרים הנדירים שמצליחים לתאר מלחמה לא רק דרך הקרב, אלא דרך האדם שנשאר אחריו. חיים סבתו כותב על מלחמת יום הכיפורים מתוך זיכרון אישי, אמוני ולאומי, אבל עוצמת הספר היא דווקא באיפוק שלו. אין כאן ניסיון להאדיר את המלחמה, וגם לא לפרק אותה בסיסמאות. יש כאן ניסיון כן להבין מה קורה לאדם צעיר כשהעולם המוכר לו מתרסק בתוך שעות.

מזווית של מי שהעביר שנים בתוך מערכות ביטחוניות, זה ספר שמזכיר עד כמה קל לדבר על מלחמה במונחים של גזרות, כוחות, התרעות ותמונת מצב - ועד כמה קשה לתפוס את מה שקורה באמת בתוך נפשו של הלוחם. הטנק, הקרב, החבר שלא חוזר, הזיכרון שחוזר שוב ושוב - כל אלה הופכים אצל סבתו לסיפור על אחריות, אשמה, חברות ואמונה.

היופי הגדול של הספר הוא שהוא אינו צועק. הוא מדויק, שקט, לעיתים כמעט מתפלל. ומתוך השקט הזה עולה אמת חזקה מאוד: מלחמה אינה מסתיימת כשהאש פוסקת. היא ממשיכה לחיות בתוך האנשים שנשאו אותה על גבם. ספר חשוב, עמוק ומרגש, שכל קצין ומפקד צריך לקרוא.

כרגיל אצלי התחלתי את הספר הזה לגמרי באקראי, ונפלתי לישראל של פעם.
את אהרון מגד אני זוכר כבר לפני שנים, כשקראתי את "חדווה ואני" ההומוריסטי שלו ומאוד נהניתי ממנו!
אבל פה מדובר בז'אנר אחר, יותר עצוב ומהורהר...
הסיפור מתרחש בתקופה שלאחר מלחמת יום-כיפור שבה ישראל הייתה עדיין כביכול "אימפריה"
עדיין היא שלטה על סיני, אבל כבר החל התהליך של השלום עם מצריים וההתקפלות מחצי האי הענקי הזה.
מדובר פה באב אקדמאי-ישראלי, מרצה באוניברסיטה אמריקנית, שמקדים את שובו ארצה
בגלל שבנו נעלם. וכשהוא מגיע לישראל, הוא מיד יוצא לחפש אחריו דרומה לאילת ולסיני.
תוך כדי מסעו קורים לו דברים ואנו למדים עליו, על אישתו ועל שני בניו (שאחד מהם נהרג...)
אז ראשית, כמה עצוב לדעת שלאחר כל כך הרבה שנים שבהן נכתב הספר (סוף שנות השבעים של המאה הקודמת)
עדיין הביטחון והשכול אקטואליים ונשארים כאן איתנו...
מצד שני כפי שכבר רמזתי מדובר כאן ב"ישראל אחרת" שבה עדיין שלטו מפלגות השמאל והקיבוצים
ומהבחינה הזאת הספר מאוד התיישן ונעשה לא רלוונטי לדעתי, בייחוד בדגשים שהוא שם על ציונות ואהבת הארץ
לעומת הירידה והחיים הנוחים באמריקה...
הספר קריא, אבל נראה לי שהוא די "מתפזר" בעלילתו. יש עניינים שנשארים פתוחים והקורא נשאר בתהיה מה קרה שם בסופו של דבר...
לי הייתה הרגשה שלמגד פשוט נמאס להמשיך את הכתיבה בסיפור הזה והוא החליט לסיים אותו כאילו באמצע,
מה שמתקבל יפה בשירה, כשהקורא נותן פרשנות משלו למה שקרא זה עתה.
דווקא בפרוזה הייתי מצפה לדברים חדים וברורים יותר. בקיצור יצאתי עם הספר הזה ברגשות מעורבים.

כן חברה, המילה הכתובה מ ת ה.
במאה ה 20 עשו אותו דבר לפילוסופיה- הניאו קנטיניאנים, על שלל הפילוסופים הסובייקטיביים שלקחו מקאנט השראה- בכך ששללו את המציאות והתפיסה החושית, בדמותו של מרטין היידיגר שאמר שהמציאות על שלל גירוייה השונים מסיחים דעת, כך שכול אחד יכול להיות אייכמן קטן שרוקד לצלילי הוואלס של היטלר.

בימנו- עשו אותו דבר לספרות- יער האמזונס נקרת בשם הלבידו הנשי, או בעברית יפה ' ספרות רומנטית
(ויקטור הוגו ואיין ראנד, מחלוצי הז'אנר מתהפכים בקברם!!).

היום 'סופרים', במיוחד ברפובליקת הקרפיונים שלנו, שמים את הבלילה בהוצאה, הקופירייטר ינסח תוכנית עבודה ו הבלילה כבר ארוזה בחנות, 'במבצע'- רק היום , רק החודש , מזל שהגעתם לקניון.
שם המוכרת, שהחיוך שלה עולה 98 שקל, תפלרטט עם מי שקונה, תדפוק מבט של זונה עוף מפה למי שמתחכם ואין את הספר א ד ו נ י !.

כיום יש אישה ששואפת להתאפר כמו זונה מהפרסומות וללבוש חליפת חצאית ולעלות למטוס, להגשים עצמה כדיילת (איך אפשר?? להיות ארוזה ואקום, להתאפר כמו גילה אלמגור ולשחק עם הגרביונים ברכבת הביתה?).
וכך יוצא שמי שמפרסם היום ספר רצה להיות ברמן והמוכרים והמוכרות רצו להיות באל על.

מטלון, גאווה יחידה לגני תקווה, הגשימה את החלום ושברו להיות סופרת ומרצה.

לא משהו מקורי, אלה מכבסה המתחכמת עם הז'אנר הסיפורי של סיפורי משפחתה ושנות קום המדינה
(אני מנחש שבני משפחתה לא מצאו מה להגיד לה על אותו סיפור שחוזר על עצמו, מקסימום זה לא היה ככה!!).

ובכול זאת כול ספר שלה זה צביטה בלב, אפר הסיגריות חודר לתאים האפורים במקום למאפרה.

ב 2008 'קול צעדינו' שלה, מן הרומנים הראשונים שקראתי, השאיר אותי ספיצ'לס!.
אני הייתי הכבשה השחורה שמפספס את האוטובוס האחרון מהשכונה. אני הייתי זה שבא למאפייה וצורח זה מרגרינה קיבינימט!!

את העשור הראשון למילניום עשיתי באוניברסיטה, לומד ספרות. שנאתי את המוסד המדופלם וכל חלק מתועב בקן החולדות השוקק אוטובוסים ויעני עתיד בפוטנציה.

וכן החלק היחיד שאהבתי היה הקטע הזנותי- ללבוש סקיני ג'ינס שאז כבש את העולם, ואם אפשר בשחור.
להדליק ס י ג ר י ה ! מול עדה ודעה .
וניסיתי להתקבל לסדנת הכתיבה של הגברת מטלון. כישורים ספרותיים והבעה בכתב לא היה לי , ויש יגידו עד היום! מה אתה מטריד את מנוחתנו בסימניה??
לא עברתי את הסלקציה של מטלון, הייתי בקורס סמוך לסדנה באותם השעות ודפקתי לה מבט יקח אותך.. שהעיניים מוכתמות הפודרה שלה טרחו להטיב להביט, מצעיר לבן אשכנז עם שיער מטולטל ארוך, יענו ישו ידפוק אותך, עם הטי שרט כאילו אני חבר מחתרת ביהודים?

כל מה שנשאר היה להיתקל בה פה ושם בקן בקן החולדות. תמיד לבושה כחלום הרטוב של כל סטודנטית- 'אמא תני לי כסף לקנות את כל השמלות והמעילים שאני רוצה, כאן זה אוניברסיטה! 20 שנה בתלבושת אחידה עשיתי בשביל להגיע למעמד המיוחל...

בפעם האחרונה שראיתי אותה- ירדתי מהאוטובוס. היא עשנה סיגריה בבית הקפה שעל הרמפה כניסה למוסד. משומה חשבתי 2 דברים- מה הספר הבא?
וכן זאת תיהיה הפעם האחרונה שיצאה לראות אותה, וזאת הייתה באמת הפעם האחרונה.
היא הייתה אישה יפה י חביבתי!

והספר הזה שיטרח לכתוב עליו הוא סטירה מטלונית מצלצלת למען ולשם עדות המזרח, כפי שאומר הדוד סיקוראל מקמרון.
"זה עם הפנים אלינו" מספר באמצעות תמונות (האמת לא כל כך, רובם חסרות) שושלת משפחתית ענפה שהתבססה במצרים, שם גרה כל החמולה באחוזה, שאפילו המשרתים ישבו לסעוד עם האדונים היהודונים. חומוס, מאפים עם גבינות ותרד וחלב מרוכז שהפך לסבון שמן שהיו זוללים מרוכלי הרכוב שמהבוקר עד הלילה באו למכור להם.
מהדוד סקוראל ואשתו בדואלה , קמרון, ששונאת את אסתר השם ירחם בדמות מטלון.
מהאפיזודות הכושלות בישראל ואפילו בסוף דחקה לניו יורק.

הספר נפתח בקמרון, שם הדוד סיקוראל יחד עם ז'וליאן הצעיר והנחשק על יא אסתר, המעבירה את שנות הטישפעשרה בדואלה, קמרון- באחוזה עם ברכה, איך לא?! של הזוג סיקוראל.
הדוד ועוזרו ז'וליאן עובדים בנמל, בסחורה ובמפעל ובמשרדים . הדוד מלכלך על בני המשפחה במצרים ועל האבא הארור של מטלון שעושה שמות להחריב את העולם כדבריו.
בהמשך מסופר על המשפחה ב קהיר. האב הבטלן, עם רוח המהפכה הסוציאליסטית. על האח הציוני רחמנא ליצלן. על הדודה והדוד- נונה פורטונה, הדודה הדעתנית יראת שמים השומרת על פני הדברים וכלפי חוץ. על איך היא עולה על העצבים של אסתר ששואלת כל פעם תמורת אגורות בודדות מה קרה בכול תמונה. האחות נדין של אביה של מטלון, הזנוחה בגפה שם במצרים.
וכך הספר מזגזג לו בין קמרון למצרים.

בת 17 מתיכון מגיע אסתר לדואלה, קמרון. אוהבת להקשיב למוזיקה, לקרוא , אולי גם ללמוד.
אסתר נדלקת בז'וליאן אחרי שהם משחקים בחצר והוא מקלף לה מנגו, שואל אותה עם היא הולכת להתחתן עם ארואן פופו?, אחד הנאלחים שעובדים בשביל הדוד והיא אומרת 'מה פתאום!'.

" את לא רצית לבוא, אסתר?"
"רציתי, זה לא העניין, זה סיקרן אותי.
"אם רצית אז באת וזהו".
"כן, אבל למה דווקא אני?
"כי מצאת חן בתמונה שהיית מאוד קטנה שאמא שלחה"
"וזה הכול?"
"זה הכול. שנים שכול בן משפחה מבקש ממני משהו. (..) את לא ביקשת אף פעם , אני אוהב אנשים שלא מבקשים". (ע"מ 56).

הדוד סיקוראל לא הסתדר בהיררכיה המשפחתית בקהיר ובנה עצמו בדואלה קמרון, לאחר שהתחתן ברזויל ב1954 עם מארי אנז', גברת סיקוראל הלבנה שמתחנת השם ישמור עם ערבי. היא התאהבה בו, הוא חמד אזרחות צרפתית, כדי לא להיות מגורש בפעם הרביעית ממדינה אפריקאית. העלילה בספר מתרחשת לרוב בין שנות ה-40 לשנות ה-70, ומסתיימת בביקור מפתיע בהילטון בתל אביב ב 1986.

נונה פורטונה מתחתנת עם גבר ז'אקו פשוט שפגשה שלוש פעמים בנעוריה ויאללה. אביה שנא אותו. אינס, אמא של מטלון גרה בקהיר עם כולם עד שעלתה ארצה.

"אני רואה את זה לפעמים אצל לבנים שחיים כאן, מין הכחשה של הטבע (..) אנשים שבאו לעשות כסף היו מאוד נצלניים כלפי המקום. טרגדיה נוראית(..) אפריקה. מצד אחד היופי הממכר הזה, ובצד השני הסבל של אנשים, לא ראית ,ולא תראי כזה סבל" (ע"מ 91).

שח ז'וליאן עם אסתר מדוע ולמה הדוד לא אוהב את הג'ונגלים ועל מעללי החברה הצעירים בטבע- יערות וחופים של אפריקה.

"אסתר חושבת שאנחנו מנצלים את הכושים שלנו"
"באמת" משתומם הדוד
"אני לא אומרת את זה, לא אמרתי שאתם מנצלים באופן מיוחד. זה לא בסדר שכל השחורים משרתים וכל הלבנים מעסיקים, זה מה שאני חושבת" ( ע"מ 116).
מאדאם סירוקאל ואסתר מסתכסכות, זאת מתה להעיף אותה וזאת מתה לעוף.

בחזרה למצריים, ז'אקו, בעלה של נונה פורטונה מפסיד בקלפים, מכריח את פורטונה ובן הדוד שאמצו מאחותה לעבור מבית אל בית. עד שסוף סוף מגיעים למשהו שקט ונקי, לא מתאים לז'אקו והם עוברים לאזור צפוף בלב קהיר, הוא תולה דגל של איטליה, לגיבורו מוסליני בזמן מלחמת העולם, על חמת הציונות והבריטים שנאי נפשו.

באמצע הספר מטלון/אסתר, אמא, הדוד אדוארד עם השיניים התותבות ונונה פורטונה נוסעים לדוד בקמרון, לחמת רוחה של מאדאם סיקוראל. וגם שם יבואו סיפורים מאלה שעלו ארצה.

באוגוסט 1954, עוזבת אמא של מטלון אינז יחד עם נונה פורטונה, אסתר הדוד אדוארד ועוד כמה לארץ, לעשות עלייה מנמל מרסי.הם מגיעים לקיבוץ לעבוד בפלחה, מה שלא עוצר את האב להמשיך להסתובב בחליפות 3 חלקים.

"הוא אירגן שביתת שבת והפגנה במשרד הרווחה בפתח תקווה, צייר שלטים: לחם עבודה! (..) מוחה נגד הפרוטקציות לאשכנזים. המפא"יניקים נבהלו, עשו לו כבוד, מרחו מפה ומשם: הוא קיבל משרה.
(ע"מ 192).

"הנאורים שלך שם בקיבוץ, הגזענים והעלובים האלה שיושבים על אדמות של ערבים, הם טובים או הרעים? מה תעשה תקלף ךהם את העור" (ע"מ 236).

האב נטול השם של מטלון לא מסתדר בקיבוץ, רץ לרשויות המקומיות, רוצה ללמוד ציור. בסוף הכול מתפוצץ- הוא עוזב להיות מדריך חקלאי בגליל התחתון, עוקץ את הדוד מואיז להוט אחר סוציאליזם וציונות.

"שעות דיבר על ליבה(..) טורח להראות לה מה שלא רצתה לראות: שרק האנוכיות ופינוקה מונעים ממנה להכיר בעובדה שכולם, כמעט כולם, השאירו מאחוריהם, ממש כמוה, עולם שנחרב, שכבר לא קיים והוא בחזקת משאלת לב בלבד, חלום או געגוע- הגרמנים, הפולנים, ההונגרים, הרומנים, כולם-כולם.
"אין יותר מצרים של המלך פארוק והמלך פואד, וגם לא תיהיה, הטעים"
(ע"מ 246).

הדוד סיקוראל באה עם מאדאם לארץ, ומנחם את אחותו נונה פורטונה , שלא סובלת את הארץ ודלותה, לאומת פאר המולדת האהובה, מצרים הישנה והטובה שחדלה ונעלמה.

בהמשך אבא ואסתר נוסעים לניו יורק, לחפש את אחותו נדין.

לאורך הספר באים קטעים של ז'קלין כהנוב, מה וכיצד לבנטיניות התקיימה בקרב עדות המזרח ששו לאירופה.

"אני רוצה שתעשי מה שאת רוצה, לכי תכבשי את העולם יא אסתר, תראי להם", לקראת סוף הספר.

וכן אסתר- זאת אומרת רונית מטלון עשתה הרים וגבעות ברומנים המשפחתיים שלה, שעלו מחדש על הקונצנזוס בעשור הקודם, אם עליית 'החברה הגאונה' והרומנים המשפחתיים על מעללי הסבים סבתות ועד ימינו ממש.

אם הייתה בחיים, הייתה ללא ספק כוכבת הפגנות מחאה והייתה מכבה סיגריה על כל האדונים והגברות המדברברים בחדשות, כמו ששמה קצוץ, ב ד' אמותיה של הכלה ששמה קצוץ על הז'אנר הרומנטי, נוסח דרמה טורקית אחת גדולה, מתומצתת ע"י אסתר אחרת חחח עכשיו ראיתי

לילה מעברות ושיכונים הרמנו לכם פה.

ורונית מטלון מתה בשיא הצלחתה. לפני שבוע עברתי דירה למרום כרמל, ליד איפה שגרה המנוחה ואיפה שפגשתי אותה, ממש אירופה , פסטורלי ושקט.

לב ליבו של הספר היא פרשיית אוהבים. פרשיית אוהבים שזוג האוהבים בה יעבור מהמורות רבות. בעת הקריאה ננעץ בחזי חץ מכיוון שהרגשתי שאני מזדהה באופן מסוים עם הכתוב.
גם אני אהבתי בחור שהכרתי שנים אך באבחה אחת נאלצנו לקטוע את הקשר עקב משפחתו. משפחתו לא רצתה בי בגלל מעמדי הפחות מהם. לצערי הרב, הם לא הסתכלו מעבר למסגרת המקובעת של מעמדות וכסף, על האדם שהייתי, על מי שייחלתי להיות אלא על הסטטוס הנתון שמה לעשות הוא לעיתים אינו בשליטתו של אדם. מים רבים עוברים בנהר השוצף והגועש והם משנים סדרי עולם, מטלטלים עולמות ומשנים גורלות ומה לעשות שקורים דברים והאדם נופל לתהום כלכלי ובריאותי.
רק בגלל שאין למשפחתי די כסף ומעמד, דיני נחרץ. אז מה שאין? מי אמר שלי עצמי זה יקרה אותו דבר? הרי החיים דינמיים. אדם שיש לו היום, מחר יכול לאבד את כל כספו ולהפך, אז בשל כך להסתמך על דעה כל כך מטופשת? זה מקומם ומכעיס אותי עד עצם היום הזה.

שנים הידיעה הזאת טלטלה אותי והיה לי קשה להתאושש ממנה. זו הייתה מהלומה מתחת לחגורה ממש אך ניסיתי לא לוותר, ועד היום זו מלחמה כי גם אם חומרת העוקץ התפוגגה הזכרונות המרים, תחושת התסכול וההחמצב נותרו ובעיקר המחשבה הבלתי פוסקת: איך אפשר לגדוע ככה קשר רב שנים? ולהעמיד פנים כאילו מעולם לא התקיים? התסכול ועוגמת הנפש שחש אברם על גורלו ועל גורל משפחתו גרם לי להזדעזע אך גם להזדהות.

העולם מתפתח בקצב מסחרר. טלויזיות חכמות, טכנולוגיה רפואית מתקדמת, בינה מלאכותית אך ישנם דברים שהבסיס להם מושרש עמוק באדם עד שלא ניתן להסירם גם אם יחלפו מאות שנים ונלחם בהם בשיניים.
השד העדתי תמיד יוותר כצל, נוכחותו תהבהב בכל צעד ושעל. המדינה מחולקת לשמאלנים, ימינים, עשירים ועניים, מוצלחים יותר ומוצלחים פחות, דתיים וחילונים, אשכנזים בני אליטה ומזרחים עמך.
הכעס מפעפע בלבבות האנשים והאדישות למצוקות האדם ולצרותיו תמיד תהיה ברקע. על כך הסיפור שלפנינו. סיפור העוסק בתקופה בוערת בישראל, ממש לאחר מלחמת העולם השניה, שהמוני יהודים עלו ארצה והתערבבו אלה באלה.
יהודים מעדות שונות, כור היתוך שלם שסך חלקיו אינו אחיד. האשכנזים הם האליטה השלטת, על פיהם יישק דבר. בחיפה של שנות ה-50 הם מתגוררים בהר, בחלק הגבוה ביותר של העיר, אל מול המזרחים "הפראיים" שאלה שמסופר עליהם כאן הגיעו כבר זמן רב לארץ אבל האפליה לא מוגרה. אין מדובר באותם מזרחים שעלו ארצה בשנים הללו ושוכנו במעבורות אך גם הם סבלו מיחס מזלזל וניכור.
ניכור שזועק כאן מכל שורה עד כדי התקוממות כנגד הדבר אך ללא הצלחה יתרה והתסכול מהאכזבה הנחרצת מכרסם בכול עמוד.
הספר משרה רוגע ואווירה נינוחה מאוד אך זו היא נינוחות מתעתעת כי מתחת לפני השטח רוחשים היצרים האמיתיים: הקיפוח, הכעס וכמובן שנאת החינם לצד כל המשברים האחרים שהחיים, ובפרט חיים במדינה כה צעירה וטרייה, מביאים אל פתחם. אלה מספר שנים לאחר מלחמת העולם השניה ומלחמת השחרור. שתיהן מלחמות מצלקות ובשתיהן השתתפו יהודים בני הארץ.
על אחדים מהם מסופר כאן. בראשיתם הגיבור אברם בן המזרח שזכרונות המלחמות ההן לא משות מזכרונו ומוסיפים על קשייו לשרוד את החיים בדרך נאותה.
לצדו, מתוארת דמותו של אחיו הצעיר ניסים שהשתתף בקרב אחד אך כבר נפצע אנושות ושילם מחיר נפשי וגופני כאחד- רגלו נקטעה והוא נ כה לכל ימי חייו. נכות המשפיעה עליו בכל קנה מידה ופרמטר אפשרי. נכות אשר משפיעה כמובן, בגלוי וגם בעקיפין, על אחיו הבכור אברם שרגל הפרוטזה היא עבורם כעצם בגרון. מחדדת אף יותר את ההבדלים ביניהם לבין האשכנזים "המושלמים".
הסטריאוטיפים צפים מעל פני הים. היותך מזרחי מעכבת את הצלחתך בלשכות העבודה והדבר מותיר אותך בגפך אל מול מערכת נוקשה שכבר בימים ההם הייתה אטומה לרגשות ולתחושות וגם אם תסתחרר סביב עצמך מליוני פעמים הדברים ישארו כמות שהם.

אברם נואש מכל. מן המערכת, מן החיים ברחוב המדרגות שהדלות היא סיממן ההכר המרכזי שלה. הסירחון והלכלוך הם מעין כתם נצחי על מצחו, עד כדי כך שהוא חושש מן היום שחברתו אראלה תבקר אצלו ונמנע מכך בכל מחיר.
חברתו אראלה היא אשכנזית טהורה, צהובת שיער. שערה הצהוב מקרין הילה זהובה שהולכת לפניה ומסמלת את בואה ומבדלת אותה מסובביה המזרחים, השחרחרים. הסופרת מציגה בפנינו את האהבה העזה בין השניים אך גם את תחושת התסכול והזרות שהם חשים, בייחוד אראלה זה כלפי זה. כאילו מצויה חומה ביניהם, חומה בצורה ובלתי עבירה אשר מאיימת על יחסיהם ועל הבנתם זה את זו.
אביה של אראלה, דגן, הוא איש נדל"ן אמיד וממולח שאינו רואה בעין יפה את הקשר בין השניים, הוא בולע את רוקו ורוקם תוכנית להפריד בין השניים, לאט אך בטוח. כמו מארב הלביאה לזברה שמתקיים אפילו שעות אבל נוחל הצלחה. הוא אינו יכול להרשות לבתו יחידתו להינשא לאספסוף לא מוצלח ולהכתים את שמו המהולל והדגול וסירובו יוצר משבר ומועקה בלב הדמויות ומעצים את הקרע העדתי עוד יותר.
מעבר לדמויות הללו, הנדל מרבה לתאר את הווי החיים ההם לא רק באמצעות הנוף ותיאורי הבתים אלא מהצטרפותן של דמויות קשות-יום אחרות שמקנות ביטחון והבנה בדבר ההתנהלות שהייתה נהוגה בימים עברו. מוסה, בעל החנות הערמומי שמנצל את כספיהן של אחרונות לקוחותיו, משדלן במילים יפות לקנות מסחורתו. עובדיה , דודם של אברם וניסים שאהב מאוד את אימם של השניים וחוסר התגברותו על מותה הוביל אותו אל הטיפה המרה. מלכה, השכנה שבנה שמעון נהרג וכל יום מאז הוא כאילו היום בו הוא נהרג.
הפינחסים, שכנים מרובי ילדים שלאב המשפחה חנות נוצות, שיש בהם תקווה אחרונה לחיים טובים ולכן שמים פעמיהם לעיר אחרת, למורת רוחו של הבן הצעיר ז'קו, שאוהב את המקום בו גדל כבבת עינו.
כל הדמויות הללו מרכיבות תמונה שלמה ואחידה על שנות ה-50 במאה ה-20 של מדינת ישראל. מדינה צעירה אך לא חפה מהבדלים בין תושביה. חיים פשוטים וקשים. עמלים בפרך, עמל שניתן לזהותו בידיה המחוספסות של מלכה שהייתה כובסת שעות בבתיהם של אחרים עד מות בנה. מאז, דבר מה בה נשבר וחדלה לפעול כראוי.
אפילו דמות האם של ניסים ואברם נוכחת -נפקדת. אם קשת יום גם היא, שהזכרונות ממנה לא משים.
הדמויות מצויות בדיאלוג פנימי מתמיד בינן לבין עצמם. כל משפט הוא בגדר חידה ויש לקוראו פעמיים על מנת לוודא שלא פספסת את עיקר דבריה של המחברת.
גם פער בין דורי נוכח כאן בשפע, לצד הקונפליקיטים העדתיים, אנחנו עדים גם לפער בין האב, הבת אראלה והסב. הזכרונות אופפים גם אותם, בייחוד את הבת אראלה שייסורי אהבתה מובילים אותה לבחון את יחסיה עם האב והסב. הסב הבלתי מובן, נטע זר ואהוב עליה, שבנו אינו מבין לליבו הזקן, שכל מאוויו מסתכמים בממון וניירות מרשרשים. אינו נתון לבתו ולאביו וחושב שיודע הכי טוב עבורם וגם הם מסתובביפ מתוסכלים ונאנחים. הבת אצל חבריה והסב מדשדש בבוץ בכרם הזיתים שלו שהוא משאת ליבו היחידה והמרגיעה.

הספר רווי מטאפורות ותיאור נוף באמת מן המקסימים שקראתי. הוא כתוב, בנוסף לכך, באופן מיוחד שמשווה קול ייחודי לדמויות. כיצד דיברו בימים ההם, כיצד התנסחו וחשבו בימים ההם. מאוד אותנטי ומוסיף עניין לקריאה. זהו לא ספר קל מבחינה מחשבתית, צריך לקוראו לאט, להעניק למשמעות האמיתית שבו לחלחל באין מפריע אך כאשר זה מתרחש אתה מבין שהגעת לספר באמת טוב מאוד ויוצא דופן.
הבדידות היא שם נוסף המהלך כאן. גם ניסים ואברם בודדים בדרכם, על אף שהם גרים בבתים שהם כמעט שיתופיים, בחצר אחת שכל בית פתוח בה לרווחה לאחר. ספר הנע בין משלב לשוני גבוה, עשיר מבע ותעוזה ציורית אך גם עממי, מתאים לזמנים שבהם נכתב, מעביר, לנו, הקוראים, את אורח החיים ההם, את העצבות, הקושי ובעיקר אוזלת היד, חוסר יכולת לפעול. את ההתקוממות והכעס כנגד אותם גופים נעלמים שמותירים את האדם להאבק על פת לחם לבדו בחוסר אונים מוחלט.

" היא התבוננה בצל אצבעותיה ששיחקה בהן על הקיר,. אצל אבא תמיד היה הכול פשוט. תמיד חשה דכדוך קל כששמעה את נשיפת המכונית שעה שאבא הדליק אותה, הוא נסע וחזר וכמעט תמיד שתק. היה שותק כשהיה מגפף אותה בילדותה בכפו הגדולה, השעירה, ולא היה ניכר בו אם הוא שמח או עצוב."

" העננים באו מן הימים שחורים ומתפרקים מעל לראשה של מלכה, שהייתה יושבת בתוך הערפל הסמיך תחת הגגון הרעוע של יצחק בכר. " תיכנס כבר הביתה, עוד רגע ירד מבול על הראש שלך" היא הוסיפה לשבת, מסורבלת בתוך סמרטוטיה, וידיה ממוללות בקישורי שביסה המצהיב, כמו אין להן לאצבעותיה דבר להיאחז בו אלא קישוריו של שביס מרופט זה. "

ככה באחור של 70 שנה החלטתי לקרוא את הספר שגרם בזמנו לרעש גדול והיום לא נותר אלא למשוך כתף ולהגיד: אין מה לעשות כך זה היה.

ס. יזהר ראה בעיניים קשות את הפינוי של האוכלוסיה הערבית מהכפרים בשנים 1948-49, את עקירתם של התושבים זקנים וצעירים מהבתים וחלקות האדמה שלהם למקום שהיום אנחנו יודעים שהוא מחנות הפליטים, ואת הגישה המאד מזלזלת של החיילים הצעירים בערבים שנראים להם כיצורים נחותים.

אין לי עניין בדיון פוליטי, היינו מוכים וחבולים אחרי רצח עם שנעשה בנו שלוש שנים לפני כן, צופים בחוסר אונים בהרג של קהילות שלימות כולל קרובי משפחה בלי יכולת לעשות משהו בעניין, ובן גוריון רצה מקלט ליהודים, מדינה שיהיה בה רוב יהודי. בדיעבד אפשר להגיד הרבה דברים, כמו שיזהר אומר בקולו של המספר "טוב תשאירו אותם, מה כבר הם יכולים להזיק", לך תדע מה נכון ומה לא.

יזהר מסיים עם השקט שיורד על הכפר הנטוש לאחר נסיעת המשאיות משם. שקט עמוק עם בוא הערב על הבתים הריקים.

הספר מתאר את סיפורם של חנה ומיכאל זוג צעיר החי בתקופת הצנע בישראל של שנות ה- 50, המסופר מנקודת מבטה של חנה.
בהמשך גיליתי כי זהו בין ספריו הראשונים של עמוס עוז ונכתב בהיותו בן 26.

הספר נכתב בעברית יפה, אך מדי פעם השפה הקשתה על הקריאה, במיוחד הקטעים על עולמה החולמני והמדכא של חנה.
אין יותר מדי עלילה, מסופר בחיי שגרה של זוג נשואי ועומלל.
חנה מנסה להבין למה מיכאל בחר בה, האם יד המקרה הביא אותם להיות יחד או כל בחורה אחרת שהיתה מועדת במדרגות היה מיכאל מתאהב בה.

למרות הקושי בקריאה היה מעניין לחוות את ירושליים בשנות ה- 50, את האנשים, המשפחות והשכנים, את מעמדה של האישה בתקופה זו.

הספר הזה חיכה זמן רב לתורו ולאור הביקורות היו לי הרבה ציפיות ממנו. אני אוהב את ספריו הדוקומנטריים של באר, הם מאוד מוצלחים, הוא כותב מעניין ומעשיר.

זהו סיפורו של ילד/נער/בוגר תלוי באיזה חלק של הספר מדובר שנקשר לדמות שנויה במחלוקת במשפחה ומושפע ממנה. בין השניים נרקמת מערכת יחסים עמוקה והיא שורש הסיפור כשברקע ירושלים של שנות החמישים והשישים.
רומן זה לא סיפק את ההנאה לה ציפיתי, הוא עמוס לעייפה בפרטים ודמויות והטקסט קופץ מנושא לנושא לעיתים קרובות מידי וכדי להוסיף תחכום ואתגר גם הזמנים משתנים מעבר רחוק לעבר קרוב ולהווה בתדירות גבוהה, בנוסף העלילה לא הייתה מעניינת מספיק.
לערך כל 10-20 עמודים רציתי לנטוש והתעקשתי להמשיך, באמת שחיפשתי להפיק הנאה מהספר, אך שורה תחתונה לא סיפק את שציפיתי.
לעיתים יש קטעים של פרוזה נהדרת.

איך שיר נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
ומתגלגל החוצה

איך משורר נולד?
כמו תינוק
בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכך נולד לו פנחס שדה, משורר, סופר ומתרגם, ואת סיפור חייו מגיל 14 בערך עד 27 אנו מקבלים כאוסף אנקדוטות מחייו, מהן קצרות יותר ומהן ארוכות יותר, החל בחייו בקיבוץ שריד, דרך ירושלים ולונדון. אף לפריז הגיע ממרסיי. את הוריו המפליגים בריבים עזב והעדיף שקט ובדידות, עד חרפת רעב, רק לא ויכוחים אינסופיים.
פנחס שדה נולד ב-1929 כך שתחילת הספר זמנה עוד לפני קום המדינה וההמשך בירושלים הגובלת בירדן. היו אלה זמנים של עברית נפלאה ומליצית, לא עגנונית, אבל לא זרוקה ואף לא מתחכמת רק כדי להראות שליטה בשפה ככותבים המודרניים. עברית בשרנית ובעיקר דרך דיבור צנועה וחפה מהתנשאות.
הכתיבה היא על גבול זרם התודעה, אוסף אינסופי של מחשבות על טעם החיים, חדלונם, הצורך בהסתפקות במועט ואף היכולת לחיות דרך המעט. יש תחושה לא פעם שדבר לא קורה, שזה לא ממש מעניין, אבל כמו-אוטוביוגרפיה של בן 27 יש בה משהו מושך. וכך חולף עוד עמוד ועוד עמוד, שדה נזרק לו לשדה אמיתי להרהורים, נוסע ללונדון בלי אגורה בכיסו ובלי אנגלית בפיו, מקריא משיריו בערב לכבודו ואינו מרגיש דבר. מה נרגיש אנו?
וכך חולפים להם 446 עמודים בגרסה המהודרת של עם הספר פרוזה ישראלית. הספר מעניין, אבל לא מרתק. נשמע כפרדוקס, אלא שזה לא ספר הנקרא בשקיקה. ההפך. צריך להניח את הספר מדי פעם, באשר הוא עמוס במחשבות של צעיר בעל מחשבות זקנות, אחד המעדיף שקט ובדידות ויכול כך סתם להביט בנוף שעות, רצוי נוף גשום, ירוק, רטוב ומנצנץ. אנחנו בעידן בו אנו חיים בקליקבייט, מאומנים לקלוט פיסות מידע חלקי, מעניין לרגע ונשכח כפגע. נשימה ארוכה דרושה לקריאת הספר והוא נקרא בקלות, תובנות אינסופיות עוברות מול עינינו וכל זאת מאדם צעיר עד כאב. לא מכיר רבים המוכנים לחיות מרצון בעוני, בדלות, ללא אופק תעסוקתי ותכנון פנסיוני. האם אלה החיים כמשל?

אז מה אם כן סוד קסמו של הספר "מיכאל שלי"? זה מה שניסיתי לבאר לעצמי משך כל הקריאה ברומן המדובר כל- כך של עמוס עוז ז"ל. ראשית חייבת לציין שזו היא
לי קריאה שנייה בספר זה. הראשונה אינה זכורה לטוב. מימי בית ספר התיכון הלא עליזים שלי במגמת ספרות. מיכאל שלי היה קריאת חובה ואני ניסיתי לצלוח אותו בקושי. אז הספר היה סתום בעיני. מלא במלל חסר משמעות ותיאורים על גבי תיאורים. כיום נושקת כבר קרוב לארבעים אני מסוגלת הרבה יותר טוב להבין ולהתחבר לסיפורה של חנה ולדמותה השנויה במחלוקת. יש אמרו התגלמות הפנקסנית לפי מה שקראתי. אני מצאתי את דמותה עגומה, שברירית, על גבול הדיכאון. כמי שסבלה מדיכאון אחרי לידה יכולתי להזדהות עם חלק מהרגשות שתוארו. עם העגמומיות האפרורית ועם חוסר העשייה והרצון להתחפר במיטה תחת עולם של חלומות ופנטזיות.

כל קורא מפענח את חנה ומיכאל בצורה אחרת ואולי זו המיוחדות של הספר הזה שאין בו עלילה רבה ודרמה גדולה ודמויות גדולות מהחיים. אלא סיפור חיים של אנשים אפורים, שוליים. של רגשות שניתן לפרש לכאן או לכאן. אני לעומת קוראים אחרים שכתבו ביקורת על הספר לא חשתי שחנה איננה אוהבת את מיכאל. היא אוהבת אותו אך הוא אינו מסעיר אותה, אינו מעביר בה רטט. היא ויתרה על חלק מחלומותיה ומנהלת חיים שאנחנו לפחות תופסים מהצד כאפורים. למעשה אלה חיים די רגילים. בנאלים כמו שחנה ומיכאל אוהבים לומר. עם מעט ריגושים ברוח תקופת הצנע. סוף שבוע בחולון. ביקור שבועי בסינמה. חלומות על נופש באילת ועוד. מיכאל נותר דמות בלתי ברורה עבורי. בעל מסור, איש חרוץ אך בעל רגש מאופק כל כך עד שיכולתי להבין לעיתים את זעקתה של חנה שמשוועת בכל דרך להוציא ממנו עוצמה של רגש. להוציא אותו מאיזון. כנשואה ליונה שלי. איש טוב, אמביציוני וחרוץ אך לא רגשני בעליל. (ההפך ממני) יכולתי להבין את הרצון שלה לביטוי רגש עזים יותר. אם כי גם היא לוקה בחסר בעניין זה. שניהם דמויות שלא ירדתי לעומקם. לעיתים מצאו בעיני חן ולעיתים הרגיזו. האדישות שלהם לעולם היצר. חוסר השמחה ואווירת המלנכוליה יוצרים אווירת דפרסיה לאורך כל הספר. ובסוף אחרי הכול דירגתי בשלוש. כי למרות המטען הרגשי שעם חלקו הזדהיתי. חסרה לי עלילה. חסר היה לי המתח, הדרמה. אוהבת את הספרים שלי עם רגשות מוחצנים יותר ודרמה גדולה. (כזאת אני, רגשנית כמו שאמרתי)

ועוד עניין בספר שהיה לי סתום ולא הבנתי במאה אחוז למה התכוון המשורר? האחים התאומים עזיז וחליל המלווים את חנה מילדותה ובחלומותיה. מה הערך המוסף שלהם? האם הם מסמלים את החלומות שלה על עולם מרגש ומסעיר יותר?? וכל עולם הצוללות וממלכת הקרח..