1


גובהו היה מטר ושמונים, אולי סנטימטר או שניים פחות, גופו חזק ושרירי, והוא נהג להתקדם היישר אל בן שיחו, בכתפיים כפופות מעט וראש נטוי קדימה, מבטו הנוקב נשלח מלמטה, כמבטו של שור מסתער. היה לו קול רם ועמוק, ובכל הליכותיו ניכרה נחישות עקשנית שלא היה בה שמץ תוקפנות — היא נבעה כנראה מתוך כורח, והופנתה כלפי עצמו באותה מידה שכּוּונה כלפי אחרים. הוא התלבש בדייקנות מושלמת, בלא רבב, עוטה לבן מהנעליים ועד למגבעת; ובנמלי המזרח, שבהם עבד לפרנסתו כסוכן שטח של סַפּק ציוד לאוניות, היה אהוד מאוד.


סוכן שטח פטור מכל מבחן עלי אדמות, אך עליו להיות מוכשר במיוחד בתחומו ולהוכיח את כישרונו בפועל. תפקידו לצאת לים בסירת מפרש, סירת קיטור או סירת משוטים, להקדים את כל סוכני השטח האחרים במרוץ לעבר כל אונייה שעומדת לעגון, לברך בלבביות את רב־החובל שלה ולתחוב לידיו כרטיס ביקור — כרטיס הביקור של סַפּק הציוד ששלח אותו; ובירידה הראשונה של אותו רב־חובל לחוף לנווט אותו בתקיפות אדיבה ובענייניות לעבר חנות דמוית מאורה השופעת מיני מזון ומשקאות וכל מה שנחוץ לאונייה כדי שתהיה ראויה לשיט ויפהפייה, החל בעֶרכּה של וָוֵי שרשרת לכבל שלה וכלה בגיליונות של ריקועי זהב לדמויות המגולפות בירכתיים. ובאותה חנות מקביל סַפּק הציוד את פני רב־החובל כאילו הוא אחיו עצמו ובשרו, אף שלא פגש בו מעולם, ומציע לו טרקלין קריר, כיסאות נוח, בקבוקי משקה, סיגרים, מכשירי כתיבה, עותק של תקנון הנמל והכנסת אורחים חמימה, שבכוחה להמס את שכבות המלח שהצטברו על ליבו של ימאי בשלושה חודשי הפלגה. סוכן השטח ממשיך ומטפח את הקשר הזה בביקורים יומיומיים, כל עוד האונייה עוגנת בנמל. הוא נאמן לרב־החובל כידיד נפש וקשוב לו כמו בן, סבלני כמו איוב, מסור בכל ליבו כרעיה ועולץ כחבר לבילוי. אחר כך נשלח החשבון. זאת עבודה נאה ואנושית. ובגלל כל זאת סוכני שטח טובים נדירים כל כך. כשסוכן כזה לא רק ניחן באותו כישרון מיוחד אלא גם הוכשר בעצמו לעבודת הימאי, יתרונו גדול והוא שווה למעסיקו כסף רב ועוד אי אלה מענקים. ג'ים תמיד קיבל משכורת גבוהה ובצידה מענקים שיכלו לקנות אפילו את נאמנותו של אויב, ולמרות זאת תמיד היה מתפטר פתאום מעבודתו בכפיות טובה שוטמת ונעלם. הסיבות שסיפק למעסיקיו היו בעיניהם בלתי משכנעות בעליל, וברגע שהפנה את גבו והלך הפטירו "אידיוט מושלם" — זו הייתה הביקורת שלהם על רגישותו המופלגת.


האנשים הלבנים בעסקי הימאות וקברניטי האוניות ידעו רק שקוראים לו "ג'ים", לא יותר. היה לו, כמובן, גם שם משפחה, אבל הוא הסתיר אותו בקנאות. האלמוניות הזאת, שהייתה מחוררת כִּכְברה, לא נועדה להסתיר את אישיותו אלא לכסות על מעשה שעשה. וכשהאלמוניות התמוטטה ודבר המעשה התגלה, היה מסתלק בפתאומיות מהנמל שעבד בו באותו זמן ונודד לנמל אחר — בדרך כלל הלאה אל המזרח. הוא לא נטש לגמרי את הנמלים כי היה ימאי שגלה מהים, ואותו כישרון שניחן בו לא הועידו לעבוד אלא כסוכן שטח. וכך נדד עוד ועוד מזרחה לכיוון השמש העולה, ואותו מעשה שעשה שב וצץ בדרכו בגחמנות אך בהתמדה. אחרי שנים הכירו אותו בערים בומביי, כלכותה, רַנגוּן, פֶּנַנג ובָּטָוויה בזו אחר זו — ובכל אחת מהתחנות הללו נודע רק כג'ים סוכן השטח. לימים דחקה בו רגישותו המחודדת לבלתי נסבל לעזוב לצמיתות את הנמלים ואת האדם הלבן ולהרחיק עד לב יערות העד. המָלָאים תושבי הכפר בג'ונגל, שבו בחר להסתיר את תכונתו המחפירה, הוסיפו מילה אחת לאלמוניות החד־הברתית של שמו הפרטי. הם קראו לו "טוּאַן ג'ים": לורד ג'ים.


הוא גדל בביתו של כומר. רבים ממפקדיהן של אוניות הסוחר הטובות באו ממעונות כאלה של יראת שמיים ושלווה. הידע שהיה לאביו של ג'ים על רזי המסתורין הגדול הלם היטב את הגינותם של שוכני הבקתות הכפריות, בלי שיפריע את מנוחתם של אלה שהגורל (הצודק תמיד) הועיד להם בתי אחוזה. לכנסייה הקטנה שעל הגבעה היה צבע אפרפר־טחוב, כמו של סלע המציץ מתחת למעטה עלים. היא ניצבה שם מאות שנים, אך העצים סביבה ודאי עוד זכרו איך הונחה אבן הפינה שלה. תחתיה זהרה החזית האדומה של בית הכומר בגוונים חמים בין מדשאות, ערוגות פרחים ועצי אשוח, עם בוסתן מאחור, חצר אורווה מרוצפת משמאל, וזגוגיות משופעות של בית חממה לאורך קיר לבנים. המשפחה התגוררה שם דורי דורות, אבל לג'ים, אחד מחמישה בנים, נקבע ייעוד אחר: בעקבות קריאה מרובה בספרות פופולרית הוא החליט להקדיש את עצמו לחיי הים, וכך נשלח ל"אונייה להכשרת קצינים בצי הסוחר".


הוא למד שם קצת טריגונומטריה ואיך מתקינים מפרש על קורת התורן העליונה. כולם חיבבו אותו. בניווט הגיע למקום השלישי והנהיג את החותרים בסירת המפרש המובילה. כיוון שניחן ביציבות טבעית ובמבנה גוף מעולה הוא עשה חיל בגבהים. הציבו אותו במרומי התורן הקדמי, ופעמים רבות הביט משם מטה, בבוז האופייני לאדם שנועד לגדולות בלב הסכנה, אל צפיפותם השלווה של גגות שהגאות החומה של הנהר חוצה לשניים, ואל שולי מישור שארובות בתי החרושת המנקדות אותו מזדקרות אל עכירות השמיים, דקות כעפרונות ועשֵנות כהרי געש. הוא ראה אוניות גדולות מפליגות, מעבורות רחבות משייטות בלי הפוגה וסירות קטנות צפות הרחק למטה תחתיו, כשהדרו הערפילי של הים זוהר במרחק ובליבו תקווה לחיים מסעירים בעולם שכולו הרפתקה.


על הסיפון התחתון, בתוך המולה של מאתיים קולות, היה שוכח את עצמו, חי בדמיונו את חיי הים של הספרות הפופולרית. בעיני רוחו ראה איך הוא מציל טובעים מספינות נטרפות, מפיל תרנים בעיצומה של סופת הוריקן, צולח בשחייה גלים מקציפים כשהוא קשור בחבל; או שראה עצמו כניצול בודד, יחף ועירום למחצה, צועד על שונית המבצבצת מן המים בחיפוש אחר צדפות לפני שיגווע ברעב. הוא נלחם בפראים על חופים טרופיים, הכניע מרד בלב ים, ובספינה קטנה הרחק באוקיינוס עודד את רוחם של המיואשים — תמיד מופת של נאמנות למשימה, ניצב ללא חת כמו הגיבור בספרים.


"משהו קורה. בוא."


הוא זינק על רגליו. הבחורים שטפו במעלה הסולמות. מעליהם נשמעו צעדים נחפזים וצעקות, וכשיצא מתוך הפיר נעצר ועמד כהלום רעם.


הייתה זו שעת בין ערביים ביום של חורף. רוח שהלכה והתגברה מהצהריים וסיכלה את התנועה בנהר נשבה עתה בעוצמה של הוריקן, בהתקפי סער שרעמו כמטחי תותחים על פני האוקיינוס. הגשם התלכסן ביריעות שהצליפו ושככו, וביניהן ראה ג'ים בהבזקים מאיימים את הגאות המתגלגלת והבחין בכלי שיט קטנים תועים לאורך החוף, בבניינים ניצבים בקיפאונם בערפל הנודד, במעבורות עוגנות מיטלטלות בכובד תנועה מגושם, ברציפי הענק הצפים שנישאים מעלה ומטה, מוטחי רסס. משב הסערה הבא מחה לגמרי את כל אלה. מים מתעופפים מילאו את האוויר. בסופה הייתה איזו כוונה מרושעת, רצינות זועמת הייתה בצריחת הרוח ובהמולה הפראית של ים ושמיים, וכל זה נדמה כמכוּון היישר אליו והוא עצר את נשימתו במורא. הוא קפא על עומדו. נדמה היה לו שהוא מסתחרר במקומו.


מישהו דחף אותו. "עלו על סירת ההצלה!" בחורים נחפזו סביבו. ספינת משא שאצה לתפוס מחסה התנגשה במפרשית עוגנת, ואחד המדריכים באונייה הבחין בתאונה. בחורים בהמוניהם טיפסו על מעקות הסיפון והתגודדו סביב המנופים של סירות ההצלה. "התנגשות. ממש מולנו. מר סימונס ראה אותה." הוא נדחף מתנודד לעבר תורן הירכתיים ונאחז בחבל. אוניית האימונים הזקנה, כבולה בשלשלאות לטבעות העגינה, נרעדה כולה, קדה בעדינות לרוח, כבליה הרופפים מהמהמים בקול בס עמוק את השיר הנרגש של נעוריה בים. "הנמיכו אותה!" הוא ראה את סירת ההצלה, מאוישת עכשיו, נוחתת באחת מתחת למעקה והתחיל לרוץ לכיוונה. הוא שמע את קול הנתז. "שחררו, פנו את המשטח!" הוא גחן מעבר לדופן. הנהר געש בזינוקי קצף. בחשכה היורדת אפשר היה להבחין בסירת ההצלה מיטלטלת לצד האונייה, לכודה לרגע, מכושפת מן הגאוּת והרוח. צעקה שבקעה מתוכה הגיעה לאוזניו בקושי: "תמשיכו לחתור, פרחחים, אם אתם מתכוונים להציל מישהו! תמשיכו לחתור!" ופתאום היא זקפה את החרטום לגובה, ובעודה מזנקת מעל גל במשוטים מורמים התנערה מהכישוף שהטילו עליה הרוח והגאות.


ג'ים הרגיש שמישהו אוחז בכתפו. "מאוחר מדי, בחור." קברניט האונייה הניח יד מרסנת על הנער, שנראה כעומד לקפוץ למים, וג'ים הרים מבט שנשקף בו כאב של הכרת התבוסה. רב־החובל חייך באהדה. "בהצלחה בפעם הבאה. זה ילמד אותך להיות יותר ערני.״


תרועות עידוד צורמניות קיבלו את פניה של סירת ההצלה. בדרכה חזרה ריקדה על הגלים, מוצפת למחצה, ושני ימאים תשושים מוטלים ספוגי מים על קרקעיתה. ההמולה והאִיוּם שברוח ובים נראו עכשיו עלובים בעיני ג'ים, והוא התחרט עוד יותר על פחדו מאיומי השווא שלהם. עכשיו כבר הבין איך להתייחס לכל זה. הוא חש שהסערה שוב אינה נוגעת לו. הוא מסוגל להתמודד עם סכנות גדולות הרבה יותר. כן, כן — וטוב יותר מכולם. אפילו שבריר פחד לא נותר בו. ובכל זאת מחשבות קדורניות פקדו אותו באותו ערב כשאחד מחותרי הסירה, בחור בעל פני נערה ועיניים אפורות גדולות, היה לגיבור הסיפון התחתון. סקרנים להוטים התגודדו סביבו, והוא סיפר: "ראיתי את הראש של הבנאדם צץ וזרקתי את המוט קֶרֶס שלי למים, והוא נתפס בכתפיות שלו וכמעט עפתי למים בעצמי, זה בטוח היה קורה אם סימונס לא היה עוזב את ההגה ותופס לי ברגליים — הסירה כמעט הוצפה. סימונס הזה באמת בחור רציני. בכלל לא אכפת לי שהוא עצבני עלינו. הוא קילל אותי כל זמן שהחזיק לי את הרגל, אבל ככה הוא התכוון להגיד לי לא לעזוב את הקרס. הסימונס הזה חתיכת רגזן, הא? לא — לא הבלונדיני הקטן — ההוא, הגדול עם הזקן. כשמשכנו אותו הוא לא הפסיק ליילל, 'או, הרגל שלי! הרגל!' והעיניים שלו התהפכו למעלה. מצחיק שבחור ענק כזה מתעלף כמו ילדה. למה, מישהו כאן היה מתעלף בגלל קרס? לא אני. זה נכנס לו לרגל בכזה עומק," הוא שלף את הקרס שהביא במיוחד להצגה ועורר ריגוש בקרב שומעיו. 'לא, טמבלים! לא הרגל החזיקה אותו — רק הכתפיות! וכמה דם זרם שם."


בעיני ג'ים זו הייתה תצוגה נלעגת של יוהרה. הסערה הכתירה את מעשיהם באות גבורה כוזב, ממש כמו האימה שהתיימרה להלך. הוא כעס על ההמולה הפרועה של שמיים וארץ, כי ניתכה עליו כשלא היה ערוך אליה ושיבשה באופן לא הוגן את נכונותו הנדיבה להיקלע לסכנה ולהינצל בנס. אבל מלבד זאת די שמח שלא עלה על סירת ההצלה, כי להשלמת המשימה לא היה נחוץ כאן מעשה גבורה יוצא דופן. הוא למד מהמקרה הרבה יותר מאלה שביצעו את המשימה בעצמם. כשהאחרים יהססו ויירתעו — בזה היה בטוח — הוא לבדו יֵדע להתמודד עם האיום הכוזב של רוח וים. עכשיו הכול היה ברור לו: צריך להתייחס לאיום כזה בשוויון נפש, ואז הוא נראה עלוב. התרגשותו נעלמה כלא הייתה, ובסופו של הניסיון המטלטל, כשהוא נבדל מגדודם הסואן של שאר הבחורים ואיש אינו מבחין בקיומו, התרוננה בו אמונה מחודשת בתשוקת ההרפתקאות ובאומץ ליבו מרובה הפנים.