"עידו ועינם" הוא אחד מהסיפורים האניגמטיים ביותר שכתב ש"י עגנון. בסיפור, המתרחש בירושלים המנדטורית טרם קום המדינה,ד"ר גינת הוא חוקר לשון עתיקה ששמה "עידו", יחד עם המנונים הנקראים "עינם", אותם מלמדת אותו גמולה הסהרורית, אשתו של החוקר הנוסע גבריאל גמזו. את הסיפור הזה החליטו ברשות השידור להפוך לתוכנית טלוויזיה, אולי לסדרה. החליטו זו מילה גדולה, עלה הרעיון, התחילה עבודה, ואז נפסקה, היו ענייני תקציב שקטעו את העבודה באמצעה, אבל סוף כל סוף ההדורים יושרו והשחקנית של גמולה הולכת לעשות את הצילומים האחרונים.
או שלא. כי מישהו מת, ואז עוד אחד, ועוד, והכל כנראה קשור.
הימים הם סוף המאה העשרים. אחרי רצח רבין אבל לפני באג אלפיים וקריסת התאומים. יש רשות שידור בגירעון תקציבי, אבל עוד לא סגרו אותה ועוד לא הקימו את "התאגיד" במקומה. מעבר לערוץ הראשון הממלכתי יש ערוץ שני מסחרי ובחלק מהמקומות גם טלוויזיה בכבלים, אבל עוד לא הוט ויס. יש טלפונים ניידים, לפחות לחלק מהאנשים שעבודתם מצריכה אביזר כזה, אבל אין הודעות טקסט. יש פיגועים, אבל עוד לא אינתיפאדה שניה. ביבי, אלא מה, ראש ממשלה. ופועלי מפעל "חולית" נמצאים בגל הפגנות מתמשך כנגד שרת העבודה והרווחה תמנע בן צבי. סגן ניצב מיכאל אוחיון, הלא הוא הבלש הקבוע של סדרת הספרים של בתיה גור, מגלה זירת רצח נוספת, וכמו בכל הפעמים הקודמות החקירה מכניסה אותו אל עולם אחר, קליקה סגורה עם שפה פנימית, משקעי עבר, תרבות אירגונית ונורמות.
אוחיון מנסה לעקוב אחרי החוטים השונים, הכניסות השונות למקום, הבריתות, יחסי הגומלין, הקינאות וצרות העין, ויחסי הכוח. הוא צריך לפענח מה קשור ומה לא קשור לתעלומה. האם זה ההון התקציבי שהושקע ב"עידו ועינם"? האם זה משולש האהבה בין תרצה, מנהלת התפאורה, ובין בעלה לשעבר ובן זוגה הנוכחי, שכולם חברים מנוער ועובדים באותו מקום עבודה? ואיך בכלל אדם יכול להתגרש מאשתו ולהישאר חבר של מי שהוא עכשיו בן הזוג הנוכחי שלה. האם החקירה של נטשה קשורה לנושא, ומי זה שהטעה אותה ושכנע אותה לפרסם כתבה שגויה? מדוע השובתים בחולית שתפסו את שרת הרווחה כבת ערובה ביקשו כמתווך את עובד הרשות? והאם עיתונאות היא דיווח ועמידה מהצד, או שבעצם קיומה העיתונות גם משנה דברים?
מיכאל אוחיון אמור להיות הדמות המקשרת בין הספרים, אבל הוא לא. הספר עמוס מונולוגים ודיאלוגים בשפה שאולי בסוף שנות התשעים של המאה שעברה היתה יומיומית מעודכנת וזורמת, והיום נקראת אנכרוניסטית ומעייפת. אנחנו לא לומדים שום דבר חדש על הבלש, ואם ככה למה בכלל לבנות דמות קבועה ולרוץ איתה קדימה. ההיסטוריה היא היסטוריה, ורשות השידור היא אחת, והיו בה אנשים מסוימים בתפקידים הנקובים, אנשים שבספר יש להם שמות אחרים וזה עושה את הקריאה בספר מאוד מוזרה. כאילו ישראל, אבל ישראל אחרת.
כהרגלה של בתיה גור העלילה הבלשית היא לא העיקר אלא רק התירוץ. תירוץ לחשוף קבוצה שמתפקדת כקליקה סגורה, בין אם החוג לספרות באוניברסיטה, אגודה של פסיכו-אליסטים, או עובדי הטלוויזיה הישראלית. בנוסף היא מנסה להעלות דרך העלילה סוגיה או עניין חברתי, פוליטי או נקודה עמוקה אחרת, והיא זו שנמצאת בשורש התעלומה. הבעיה שבין כל הדברים המאוד חשובים האלה, המניעים והבריתות הצולבות וגלי העומק והיסטוריה ציונית, בתוך כל זה לא רק הבלש עצמו מתפזר, אלא העלילה הבלשית כולה. אם יש לי קטיגוריה שנקראת "בלשים עם ערך מוסף" הרי שספרי בתיה גור שייכים כנראה לקטיגוריה אחרת והיא ערך מוסף בלי הבלש.


















