“תולדות האמנות, של וקסמן, הוא רומן על האמנים כבני אדם בשר ודם.
האמן והסופר יוסי וקסמן, ועל הציור בכריכת הספר.
יוסי וקסמן תושב עין הוד, הוא סופר, צייר אקספרסיבי ואמן וידאו ארט שבמקביל לכתיבת ספרו הציג תערוכת יחיד בעין הוד בשנת - 2013, הנותנת ביטוי לטראומה שהותירה השרפה על הכרמל ב-2010. ציור כריכת הספר, הוא חיבור מיוחד בין התערוכה הויזואלית לרומן כמילה כתובה.
הציור מעורר תהייה, ברקע השחור שלו ההופך בהדרגה לכחול כהה מלנכולי. במרכז, מרחף בשמיים, חזיר בר נמלט ומבועת, הדועך לחיוורונו. האדמה זרועה כתמים מלבניים בוהקים, שרידי חורבות, מהם צומחים חיים חדשים, כמעגליות של חיים ומוות. הציור המתעתע בין אשליה למציאות, הוא רקע מעורר עניין לשאלה המתריסה של הרומן, מי הם האמנים ומהי האמת שלהם ?
הרובד הראשון של הרומן, עוסק בסביבה בה בחרו האמנים לגור, האם היא אכן תבנית יצירתם ?
השריפה פורצת כאירוע הפותח את הספר, כיסוד אפוקליפטי, המאיים להשמיד את בתי הכפר, ומהווה נקודת מוצא לסיפור הכפר ודמויותיו, אנשים וטבע, הרוח, השריפה והחזירים הנמלטים מהיער, כל אחד מספר את סיפורו, במחרוזת קולות היוצרת תמונת רומן ייחודית ומרהיבה.
יוסי וקסמן, מבלי שהתכוון, עוסק בכתיבה פוליטית, הקשורה לעברה של עין הוד שנבנה על יסודות הכפר ערבי עין חוד, שתושביו גורשו במהלך מלחמת העצמאות. במקום הוקם כפר אמנים ב- 1953 על ידי מרסל ינקו שזוהה עם זרם האמנות הדאדאיסטי, בכפר צמחה גם אסכולת אופקים חדשים שציירה מופשט לירי. עין הוד הפכה לבועת בוהמה, סצנה שהתיימרה להיות קוסמופוליטית והדחיקה את המציאות הכעורה של הארץ בשנות ה- 50, והתכחשה לטבע הראשוני של עין הוד, ולאמנים שלא היו בקונצנזוס האמנות המקומי. השרפה שפרצה, היא קללת תושביו הקודמים של הכפר ושל הטבע. במאזן שבין טבע לאמנות, בין יוהרה לצניעות, הצניעות והטבע תמיד גוברים.
הרובד השני של הרומן עוסק באופן שבו האמנות מגדירה את עצמה, באמצעות לוקאליות ויוצרים אנונימיים.
תולדות האמנות, סיפרו של וקסמן, מתכתב עם הספר המונומנטלי, קורות האמנות של ארנסט גומבריך, שהגדיר אקדמית את הקאנון האמנותי. וקסמן מבקש לספר סיפור אחר, על האופן שבו בכפר אמנים קטן במורדות הכרמל, קיימים יצרים ותככים של אנשים מובסים, כהשתקפות מראה עקומה המגדירה אמנות באופן שונה, כמושג הפכפך של חיים שבהם אמת והעמדת פנים שלובים זה בזה.
הרובד השלישי והעמוק של הרומן, מציג את גיבוריו תושבי הכפר, האמנים כבני אדם.
התאהבתי בדינה ליווין, גיבורת הרומן שדמותה צוירה בתנופה רבה, כדיוקן אקספרסיבי, המשורטט במשיכות עזות של מכחול, בצבעים עזים ומנוגדים, שהציפו אותי ברגשות סותרים. דמותה הסוערת גרמה לי להרהר במהות החיים, האם לאמן תפיסת חיים היכולה לרגש אדם מרובע כמוני ? כך הרגשתי כלפי דינה ליווין, צחקתי יחד איתה, כשצחקה על הגברים שלה, נעצבתי וריחמתי עליה כשהגברים והנשים של היישוב עלבו בה. דינה ליווין מלאה אותי באהבה מכמירה כששכבה בלי חשבון עם הגברים שלה, כאובססיה נואשת לאהבה.
דינה ליווין, האישה והאמנית האנונימית, אני רוצה לספר עליך, על האופן שדמותך מייצגת את קסם הרומן.
דינה ליווין דוגמנית העירום, חסרת האחריות, שיש לה אפוטרופוס המנהל את חייה, החליטה יום אחד להיות ציירת, לכן היא כונתה דינה דאדא, יש בכך כפל משמעות, כמי שציוריה מזכרים את סגנון הדאדא באופן לא מחמיא, וגם את דדיה הגדולים, המייצגים נשיות פורצת ומופקרת.
דינה ליווין, חייתה בשנות החמישים בכפר האמנים, השאירה כעשר יצירות בלבד, אחת מהן, דיקט פשוט עליו מצויר גבר עירום בצהוב זרחני, המבטא רשעות ושחצנות גברית, הבולט באברו הגברי, הנטול עכבות וגדוש במיניות גסה, ובחושניות של מי שאהבה. חזיר שוביניסט אהוב שלי, כך היא קראה ליצירתה הנשכחת. היא הייתה אנרכיסטית לטעמם, המאהבת של מייסד הכפר, כזאת שיכולה לייצר שם רע לחזותו התרבותית בורגנית, ולכן השכיחו אותה, כפי שהגדירה זאת האוצרת המקומית, "ומי צריך בעיות עם מיתוסים, מיתולוגיה לחוד, וזיונים לחוד." (ע' - 68)
היא הייתה אישה יפה ומושכת, חתולת מין פרועה, למרות שהייתה שמנה כמו גיגית, הייתה כאלה כנענית המייצגת נשיות קמאית. דינה הזכירה לי את הנשים הסקסיות הענקיות של רובנס, שופעות האברים והבוהקות בחיוורונן, אותן ראיתי במוזיאון של בריסל, ולא הפסקתי להתרגש מעוצמת נשיותן. דינה היא דמות של אישה בארוקית בעולם לבנטיני, המנסה לעמיד פנים כמודרניסטי.
אני מבקש להשמיע את מילותיה של דינה דאדא, הן מהדהדות בעד עצמן, סרקסטיות ובוטות, קורעות מסכות של צביעות, חושפת אמנים הדוניסטים המרוכזים בעצמם:
"והיינו שחקנים מצוינים, הגשמנו את הציונות בידיים ובשפתיים ובישבנים ובאברי המין." {ע'- 48)
"הייתי מדמואזל דאדא מושלמת, ניהיליסטית במחשוף שלי ואנרכיסטית בתחתונים שלי." (ע' - 46)
הרגשתי כמו מבקר בסטודיו של יוסי וקסמן, אני מביט אליו כשהוא מצייר בריכוז, ובו בעת הוא מספר בתערובות של אמת ואגדה, על הטבע ותהפוכותיו, הוא נופח חיים במתים, באלו שנשכחו, או הודחקו ונעלמו, במי שאהבו ונבגדו, בחולמים הגדולים שחלומותיהם התנפצו לרסיסים, בבני האדם על מה שהם, בשר ודם. יוסי וקסמן מספר סיפור אנושי מייחוד, באופן נפלא, בהומור, כאב ובחמלה.”
