העיניים הצהובות של התנינים – קתרין פנקול
לא מתקבל על הדעת לכתוב על פריז, עיר האורות והאהבות, מבלי להזכיר לקורא מה זו אהבה. ואכן, הסופרת פותחת את ספרה באהבות, בגידות, פילגשים ומביאה דוגמאות על בעל שעוזב את אשתו וילדיו ונוסע עם פילגשו, בעל שהחליט לישון על הספה, מזכירה צעירה שהיא המאהבת של הבוס המבוגר והשמן ועוד כהנה וכהנה. אצטט לדוגמא:
"...אהבותיהם של ג'ראר ובאבט השתלשלו כרומן בהמשכים... הם לא חדלו לריב, להיפרד, להתפייס, לעשות טעויות... לאהוב זה את זה..."
"...שישה חודשים שאיני יודעת מה קורה בפריז, מי שוכב עם מי, מי הרוס, מי נפל מגדולתו..."
"...לא איכפת לי שהוא זקן, שהוא שמן, שהוא מכוער, הוא האיש שלי, האיש שראוי לאהוב, האיש שאפשר לצחוק אתו, האיש שניתן ללוש אותו, שצריך לסבול אותו... אני יודעת מה עובר לו בראש, בעיניים הקטנות החכמות, בכרס השמנה..."
לאחר שהסופרת מכניסה אותנו לאווירת אהבהבים בהצלחה רבה, היא מתחילה להתקדם בצעדי ענק עם העלילה. בהמשך, אנו עדים לרעיון מקורי במיוחד שהייתי מכנה אותו "ספר בתוך ספר", כאשר על ז'וז'ו, הדמות המרכזית בספר ה"אמיתי" (העיניים הצהובות של התנינים), לכתוב ספר תוך פרק זמן קצר, מבלי להתחשב בהשלכות שתהיינה בעתיד כתוצאה מהתנאים שהוכתבו לה לכתיבת הספר. כחוקרת היסטוריה, היא מחליטה שהנושא יהיה מתקופת המאה השתיים עשרה, תוך התלבטות איך להציג את הדמויות. שוקלת על כל דמות שהיא מחליטה, ובעיקר בדמות הנשית הראשית של הסיפור. מעבירה דרכינו את כל מחשבותיה ותוכניותיה בקשר לתוכן הספר ולהתנהגות הדמויות. מחליטה כמה בעלים יהיו לדמות הראשית ואיך יגמר כל פרק בנישואיה על ידי רציחתו של הבעל או העלאתו לגרדום. כל זאת מלווה במנהגים ובאורחות החיים לאותה תקופה ובא להדגיש את מעמד האישה לעומת הגבר, כאשר הקורא ער להשוואת התקופה המשולבת, לסירוגין, בתוכן הספר ה"אמיתי".
לדעתי, עצם הרעיון של כתיבת ספר ולכלול בשליש הראשון ספר נוסף, נראה כביר. נכנסתי כקורא לשיקולים ולהתלבטויות של הסופרת, וכנגד זה, ניתנה לי האפשרות ללמוד על דרך חשיבתה בבניית הדמויות, התנהגותן, מראהן ועוד. ממש שיעור קצר בכתיבה יוצרת.
לא נכנסתי לפרטים בנוגע לתוכנו של "העיניים הצהובות של התנינים", אך אוכל לומר, כי נסחפתי בקריאה ונהניתי לקרוא את ספרה של פנקול.
לסיום, אביא בפניכם כמה פסוקי "חכמת חיים" שאני, אישית, אוהבת להיתקל בהם:
"לפעמים חיי נישואין מפרישים שעמום כה ענוג, עד שהם הופכים לסם מרדים."
"כשכותבים, מן הראוי לפתוח לרווחה את הדלתות לחיים כדי להישאב לתוך המילים ולהזין את הדמיון."
"האמביציה היא תשוקה הרסנית. הקמצן - ניזון מזהבו, שטוף הזימה - מבשר הגוף, הגאוותן - מתפטם מיהירותו, אבל השאפתן אינו מצליח. ממה הוא ניזון אם לא ממנו עצמו? אוכל את עצמו, הורס את עצמו לאט לאט, אינו יכול להרוות את צימאונו לזוהר, להצלחה. הוא מוכן..."
"להישרדותו של זוג, עדיפים שני שקרים יפים מאשר שתי אמיתות מכוערות."
"מזהים את האושר על פי השאון שהוא מקים בלכתו."
הספר זכה להצלחה מסחררת בצרפת ותורגם ל-28 שפות. הסופרת הפכה לאחת ההצלחות הגדולות של הספרות הצרפתית בשנים האחרונות.
