ספר ארוך מאוד ומלא בעבודת מחקר ספרותית של דה-בובואר שללא ספק מרשימה בעבודה מקיפה ונרחבת זו. הכרך הראשון עוסק בניתוח ביולוגי, היסטורי, תרבותי וספרותי של תפיסת האישה על ידי הגברים. באופן אישי, הפריע לי הסגנון/הגישה המתגוננת/תוקפת מצדה של בובואר (כלומר גישה מאוד לעומתית) -- בלא שתוצע השלמה לגבי נקודת מבטה של האישה ומה כן צריך להיעשות מעתה והלאה- לפחות בכרך זה.

במקביל לעבודה המרשימה עד מאוד - הספר הוא אבן דרך משמעותית בגיבוש התודעה הפמיניסטית- אי אפשר שלא לחוש כי הסופרת למעשה מציגה את הספר הזה בפני גברים ומוכיחה אותם. דווקא אני כקוראת אישה, הייתי חסרה את הפנייה אליי. ייתכן ואינני הוגנת עמה, ואיני לוקחת מספיק בחשבון את נסיבות הזמן בו הספר נכתב, ספר כמעט יחיד (יחיד בוודאי בהיקפו ועוצמתו) בעולם של ספרות ושליטה גברית.

כאמור, ייתכן ולכך קשור גם ההקשר התרבותי והזמן בו היא חיה. בעיני היה זה מוזר שדווקא מי שאמורה להוות את חוד החנית של המחשבה הפמיניסטית, נגלתה לי ככזאת מהכרך הראשון של הספר. ועם זאת, יש עוד כרך שלם לפני הנקרא המין השני- המציאות היומיומית ובו נדמה לי שהוא יעקוב יותר אחר האישה ומעשיה. במובן מסוים ייתכן והייתי צריכה להתחיל עם הכרך השני.

אשמח לשמוע מה אתן ואתם חושבות על כך.

קנו לעצמכם מתנה: את "המין השני" של סימון דה בובואר. קנו אותו, אפילו אם הוא סתם ישב על המדף בין שאר הספרים שצריך שיהיו בבית. קנו אותו אפילו אם לא תפתחו אותו, והוא יישאר על המדף בבתוליו. אפילו אם המילה "פמיניזם" עושה לכם פריחה, אפילו אם נדמה לכם שאתם כבר יודעים הכל ושאין לה מה לחדש. "המין השני" מורגל בציפיה שקטה, בהמתנה סבילה. אם הוא חיכה 52 שנה עד שתורגם לעברית, הוא יוכל לחכות עוד כמה שנים באיזו דירה ישראלית עד לרגע הנכון. אף פעם לא מאוחר מדי לאחד הספרים המהפכניים והחשובים של המאה העשרים.

סימון דה בובואר כתבה את "המין השני" ב -1949. בהקדמה לספר היא תוהה אם הנושא לא שחוק מדי. היא חוששת להישמע טרחנית ומיושנת: "זמן רב היססתי אם לכתוב ספר על האשה. זהו נושא מרגיז, במיוחד לגבי נשים, והוא אינו חדש. דיו רב נשפך במהלך המריבה שניטשה על הפמיניזם, וכיום הנושא סגור כמעט; אין דנים בו יותר. ובכל זאת ממשיכים לדון בו".

אילו רק ידעה עד כמה הספר יהיה רלוונטי גם היום. כמו אז, הרבה השתנה, אבל שום דבר לא השתנה. נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים. במקומות רבים בעולם הן עדיין שפחות מעונות וחסרות זכויות. הן עדיין מוכות על ידי בעליהן. הן עדיין נמכרות כשפחות לזנות. הן עדיין נרצחות בגלל חילול כבוד המשפחה. למה ללכת רחוק? הכל קורה גם כאן. בישראל, הנחשבת בעיני עצמה למדינה מתקדמת, עדיין אין נישואים אזרחיים. חוקי הדת העתיקים, המקלים עם הגבר ומחמירים עם האשה, עדיין שולטים בדיני האישות. אין לנשים הגדת פסח שמזכירה להן את צאתן מעבדות לחירות, ובכל דור ודור נולדות נשים חדשות שלא יודעות שזכותן להיות בנות חורין.

שאלה פשוטה - "מהי אשה" - היא בסיס הספר. כמו לכל שאלה פשוטה, התשובה מסובכת. סימון דה בובואר העזה לשאול את השאלה שלא על מנת לתת לה תשובה, אלא כדי להוכיח שאין שום דרך אובייקטיבית לחקור את הנושא. כדי להבין מהי אשה, צריך קודם לכתוב את ההיסטוריה מחדש, להמציא מיתוסים חדשים, לברוא מחדש את השפה. אין אפשרות לענות על השאלה הזאת, מאחר והתרבות האנושית, המיתוסים על הנשיות, המחקרים המדעיים והספרים על הנשים, כולם נכתבו על ידי גברים. "יש להתייחס בחשד לכל מה שכתבו גברים על נשים, שכן הם שופט ובעל דין גם יחד", היא מצטטת את פולן לה בר כמוטו לספר. הכרך הראשון שתורגם, "העובדות והמיתוסים", מכיל ציטוטים ודוגמאות מכל מה שנאמר ונכתב על נשים. סימון דה בובואר הפכה כל אבן וליקטה כל טקסט אפשרי: פילוסופי, מדעי, פסיכולוגי, דתי וספרותי, והניחה את היסודות לכל המחקרים שנעשו מאז. לא להיבהל מכמות העובדות: היא יודעת מה היא רוצה לומר, וכותבת בבהירות ובשפה פשוטה, בהגיון וצלילות מחשבה. גם התרגום העברי מוצלח.

מלבד העובדות והציטוטים, סימון דה בובואר גם טבעה כמה משפטי מחץ בלתי נשכחים. "לא נולדים אשה, הופכים לאשה", היא אמרה, ומאז לא מפסיקים לצטט אותה. למרבה האירוניה, חייה לצד הפילוסוף האקזיסטנציאליסט ז'אן פול סארטר הזינו דעה פופולרית, שהיא בעצם ביססה את ספרה על הפילוסופיה שלו. "האשה היא האחר" (עוד משפט מחץ שלה) נשמע מאוד דומה למשפט שסארטר היה יכול לומר. אהה, שוב קופץ השוביניסט הקטן ממעמקי תת התודעה - היא בעצם הושפעה מהגבר, מהפילוסוף הידוע. אופס - שוב טעות. יומן שכתבה בגיל 19, הרבה לפני שפגשה את סארטר, מוכיח שעיקר רעיונות "המין השני" היו קיימים אצלה כבר אז. כבר בגיל 19 היא גיבשה תוכנית עבודה לכל החיים, וגם את התיאוריה על "האחר". אם לא היתה האשה סימון דה בובואר, היה צריך להמציא אותה.

ספר חובה לכל מי שמתעניין בפמניזם וגם כאלה שלא...
סימון דה בובואר, בספרה החשוב מ-1949, "המין השני", פורצת דרך בחשיבה הפמניסטית.
לטענתה,"החלוקה בין המינים היא נתון ביולוגי, ולא חוליה בהיסטוריה האנושית...הגברים מפיקים תועלת מן האחרות של האישה..."
בובואר לא מתווכחת עם הביולוגיה ועם הנתונים הפיסיים של האישה כחלשה פיסית מן הגבר. היא מתארת את האישה כאסירה של הרחם ורואה את יכולת ההולדה של האישה כחיסרון ולא כיתרון. לתפיסתה, יכולת ההולדה של אישה הדירה אותה מהפוליטיקה וממעורבות כבר משחר ההיסטוריה והגבילה אותה לבית וללידה. על פי דעתה, אישה לא נולדת אישה אלא במהלך חייה נעשית אישה. בובואר תוהה על הגדרת האישה כ"אחר", למרות התלות שיש לגבר באישה.
היא מציינת את מצבה הייחודי של האישה "שבהיותה בעלת חירות העומדת ברשות עצמה, ככל ייצור אנוש, היא מגלה את עצמה בעולם שבו הגברים מכריחים אותה לתפוס עצמה כאחר."
ככזו היא אינה יכולה לממש עצמה כאדם. רק כאשר נשים תשחררנה עצמן מתלותן בגברים הן תוכלנה להתקיים בחברה שוויונית. על פי תפיסה זו לאישה יש זכות על גופה ולהחליט אם אינה רוצה ללדת: "אישה נאלצת לעתים קרובות ללדת בניגוד לרצונה."
בובואר ניסתה לקדם הפלות אפילו בדרכים לא חוקיות על ידי העמדת דירתה לרשת בלתי חוקית של פעילים להפלות בלתי חוקיות. ב- 1971 חתמה על עצומה שקראה לחוקק חוק למען הפלות. המודל של סימון דה בובואר שחיה ללא נישואין לצידו של ז'אן פול סארטר הפכו את בובאר לסמל הערצה כאישה משוחררת שחיה ללא נישואין וללא ילדים בדיוק כמו שהיא רוצה. הביקורת על בובאר הייתה שהיא משתמשת בשלילתה את האימהות ברציונאל "גברי".

ספר מדהים שהפך את המאבק שעד עכשיו ניהלתי על דמות האישה למורכב יותר ושלם יותר.

סימון מעבירה את הקורא תהליך חינוכי שבו היא מפרקת את כל הדימויים שקיימים לנו על מה נשי ומיהי אישה. היא עוברת ומעמיקה בכל מה שמגדיר אישה- מהפן הביולוגי וההיסטורי לאיך פסיכולוגים תופסים התפתחות של אישה ועד לאופן שבו נשים הוצגו בספרות ועל ידי מי. לכל פרק משקף קווים אחרים בעיצוב התודעה של האישה היום ולכן כל פרק הוא פיסה חשובה בתהליך של השחרור של הקורא.

תוך כדי הספר עלו לי שאלות על אופי המאבק הפמינסטי היום- כמה הוא עסוק בלעצב (שוב) את דמות האישה ביחס לגבר, מה שמשאיר את האישה כלואה בדימוי של ה"אחר" הנגדי והלא משמעותי, במקום לאפשר לאישה להבין שהיא צריכה להיות מונעת מהשאיפות והרצונות שלה בלי למדוד אותם בהשוואה לגבר.
סימון כותבת שכשאישה תתעסק במלאכה גברית לעולם לא יסתכלו עליה כאותנטית אלא כ'מנסה להוכיח' או כ'גברית', וזה באמת נכון, גם בכשנשים רוצות היום לפרוץ את גבולות התפקידים שלהן על מנת לעסוק במשהו שהן טובות בו או רוצות בו הן נכפות לעשות זאת בצורה ש'מוכיחה שהן יכולות' (גדוד הקרקל למשל, שמעתיק את מבנה החי"ר הגברי למרות שזה מבנה שלא מתאים לנשים, או המקום של פוליטיקאיות בתודעה הציבורית)

דמות האישה עוצבה ע"י גברים- הספר יוצר בך את ההבנה הזאת, מפרק בך את כל מה שחשבת שבלתי מעורער בך ומשאיר אותך לבחור מי את רוצה להיות עכשיו (או איך אתה מתייחס לנשים)- מה שהניע אותי לקרוא גם את הכרך השני כי זו שאלה קשה ומייאשת.


הספר כתוב בשפה לא קשה במיוחד ברגע שמבינים את המושגים. אני ממליצה לקרוא קצת על התורה האקזיסטנציאליסטית תוך כדי הספר או לפני כדי להבין את תפיסת העולם של סימון דה בובאר. חוץ מזה, אני כתבתי בספר הערות תןך כדי הקריאה וזה ממש חידד לי את ההבנות וגם היה נחמד להעביר את הספר לחברים (היו גם הערות לפניי).


חובה לכל בן אנוש.

האמת היא שכבר באמצע הספר השני הבנתי שזו “בשורה” שאני רוצה להפיץ והתחלתי לחשוב מה אני אכתוב בהמלצה. עכשיו כשסיימתי אני כמובן – ממליץ :)

אני רוצה להפנות את ההמלצה שלי בעיקר לנשים מביניכן. את הספר המין השני כתבה סימון דה בובאר כאישה הכותבת לנשים, והוא עוסק באופן מובהק בבעיות הנשיות. (גם גברים מוזמנים לקרוא, אבל תסכים איתי סימון שהמהפכה הפמיניסטית היא בראש ובראשונה מהפכה שהנשים – צריכות לחולל עבור עצמן.)
המתודה (“אופן ניתוח”) שמשתמשת בה דה בובאר היא מתודה אקזיסטנציאליסטית – בעיית האישה היא בראש ובראשונה בעיה קיומית, העובדה שנגזלה ממנה האפשרות לכונן את עצמה כיישות סובייקטיבית בעולם שמעוצב עבורה ע"י גברים.

היא מערבת בכתיבה שלה גם ניתוחים ביולוגיים, פסיכואנליטיים ומארכסיסטיים (מטריאליסטיים-כלכליים) – אולם בכל השיטות הללו היא משתמשת כדי לבסס את טענתה המרכזית – הגבר בחברה שלנו ניתפס כ"האדם השלם", אדם שהוא יישות טרנסצדנטית (משהו שקיים מעבר לגשמיות ובצורה מסוימת אף לא תלוי בה) הפועלת על המציאות, בעוד דמות האישה מעוצבת כ"אחר" – יישות אימננטית (גישמית בלבד) וזאת בניגוד לטבעה האנושי האמיתי.

את חייה של האישה היא מתארת כשרויים בניגוד המתמיד הזה בין המהות האנושית שלה לתפקיד אותו היא צריכה לשחק על מנת לזכות בקיומה החברתי – ובד"כ גם החומרי.

לספר שני כרכים : כרך א’ – העובדות והמיתוסים – עוסק ב"מיתוס האישה" – כלומר התפיסה המוטעית שלאישה אופי “טיבעי” המגביל אותה לתפקידה החברתי הנשי. בספר זה היא מפריכה את המיתוס (שוב בכלים ביולוגיים, פסיכואנליטיים ומארכסיסטיים), נותנת הסבר משלה כיצד התעצב המיתוס באופן היסטורי משחר האנושות ועד היום, ומביאה דוגמאות מהסיפרות בת זמנה לאופני ביטויו של המיתוס.

כרך ב’ – המציאות היומיומית – עוסק בחייה של האישה בת זמנה של סימון. הוא מחולק לחלק העוסק ב"היתגבשות" – תהליך החניכה שאותה עוברת הילדה המכשיר אותה לשמש כ"אישה", המצב – המתאר את חייה של האישה הבוגרת כרעיה, אם, אשת חברה, תהליך הזדקנותה של האישה ואף סוקר את הנשים המצויות בשולי החברה – זונות, החלק השלישי עוסק בצידוקים שנשים נותנות למצבן והחלק הרביעי “לקראת שיחרור” מתאר את הנסיון להתעלות מעל המציאות הנשית וכן מסכם את מסכנות הספר.

באופן אישי אני ממליץ דווקא להתחיל מהכרך השני, שאני מצאתי אותו כעוסק יותר במציאות האישית ופחות בתיאוריה עיונית יבשה, ולכן גם יותר מעניין ומזמין לקריאה, ולמרות שהוא נשען על תוכן מן הספר הראשון אני חושב שאפשר להבין גם מתוכו את התיאוריה עצמה.

חשוב להגיד שהמציאות אותה מתארת סימון דה בובאר היא מציאות חייה – המציאות של תקופת שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. מציאות מאוד שונה מהמציאות היום: רק בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 ניתנה זכות הבחירה לנשים בחלק ניכר מהמדינות המערביות, נשים באותה תקופה היו נישאות בגילאים מאוד צעירים, החינוך המיני היה שמרני ברובו וחלק ניכר מהנשים היו נחשפות למין באופן ראשוני רק במיטת הכלולות וכו’. למרות הארכאיות אני מאמין שהספר הזה עדיין יכול לשפוך אור עבור הרבה נשים (וגברים) על מיתוסים שעודם קיימים – גם אם חלקים לובשים צורות אחרות, ולא פחות חשוב מכך הספר גם יכול להצביע על שינויים משמעותיים שכבר התחוללו במעמד הנשים בחברה שלנו ולהראות לנו שניתן לשנות הרבה מאוד דברים. אם מישהו מחפש ספרות פמיניסטית יותר עדכנית אני מאוד ממליץ על “מיתוס היופי – נעמי וולף” (למרות שגם הוא נכתב בשנות ה-80 המאוחרות וחלק מהדברים הכתובים בו קיבלו גוונים חדשים).

האמת היא שכבר באמצע הספר השני הבנתי שזו “בשורה” שאני רוצה להפיץ והתחלתי לחשוב מה אני אכתוב בהמלצה. עכשיו כשסיימתי אני כמובן – ממליץ :)

אני רוצה להפנות את ההמלצה שלי בעיקר לנשים מביניכן. את הספר המין השני כתבה סימון דה בובאר כאישה הכותבת לנשים, והוא עוסק באופן מובהק בבעיות הנשיות. (גם גברים מוזמנים לקרוא, אבל תסכים איתי סימון שהמהפכה הפמיניסטית היא בראש ובראשונה מהפכה שהנשים – צריכות לחולל עבור עצמן.)
המתודה (“אופן ניתוח”) שמשתמשת בה דה בובאר היא מתודה אקזיסטנציאליסטית – בעיית האישה היא בראש ובראשונה בעיה קיומית, העובדה שנגזלה ממנה האפשרות לכונן את עצמה כיישות סובייקטיבית בעולם שמעוצב עבורה ע"י גברים.

היא מערבת בכתיבה שלה גם ניתוחים ביולוגיים, פסיכואנליטיים ומארכסיסטיים (מטריאליסטיים-כלכליים) – אולם בכל השיטות הללו היא משתמשת כדי לבסס את טענתה המרכזית – הגבר בחברה שלנו ניתפס כ"האדם השלם", אדם שהוא יישות טרנסצדנטית (משהו שקיים מעבר לגשמיות ובצורה מסוימת אף לא תלוי בה) הפועלת על המציאות, בעוד דמות האישה מעוצבת כ"אחר" – יישות אימננטית (גישמית בלבד) וזאת בניגוד לטבעה האנושי האמיתי.

את חייה של האישה היא מתארת כשרויים בניגוד המתמיד הזה בין המהות האנושית שלה לתפקיד אותו היא צריכה לשחק על מנת לזכות בקיומה החברתי – ובד"כ גם החומרי.

לספר שני כרכים : כרך א’ – העובדות והמיתוסים – עוסק ב"מיתוס האישה" – כלומר התפיסה המוטעית שלאישה אופי “טיבעי” המגביל אותה לתפקידה החברתי הנשי. בספר זה היא מפריכה את המיתוס (שוב בכלים ביולוגיים, פסיכואנליטיים ומארכסיסטיים), נותנת הסבר משלה כיצד התעצב המיתוס באופן היסטורי משחר האנושות ועד היום, ומביאה דוגמאות מהסיפרות בת זמנה לאופני ביטויו של המיתוס.

כרך ב’ – המציאות היומיומית – עוסק בחייה של האישה בת זמנה של סימון. הוא מחולק לחלק העוסק ב"היתגבשות" – תהליך החניכה שאותה עוברת הילדה המכשיר אותה לשמש כ"אישה", המצב – המתאר את חייה של האישה הבוגרת כרעיה, אם, אשת חברה, תהליך הזדקנותה של האישה ואף סוקר את הנשים המצויות בשולי החברה – זונות, החלק השלישי עוסק בצידוקים שנשים נותנות למצבן והחלק הרביעי “לקראת שיחרור” מתאר את הנסיון להתעלות מעל המציאות הנשית וכן מסכם את מסכנות הספר.

באופן אישי אני ממליץ דווקא להתחיל מהכרך השני, שאני מצאתי אותו כעוסק יותר במציאות האישית ופחות בתיאוריה עיונית יבשה, ולכן גם יותר מעניין ומזמין לקריאה, ולמרות שהוא נשען על תוכן מן הספר הראשון אני חושב שאפשר להבין גם מתוכו את התיאוריה עצמה.

חשוב להגיד שהמציאות אותה מתארת סימון דה בובאר היא מציאות חייה – המציאות של תקופת שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. מציאות מאוד שונה מהמציאות היום: רק בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 ניתנה זכות הבחירה לנשים בחלק ניכר מהמדינות המערביות, נשים באותה תקופה היו נישאות בגילאים מאוד צעירים, החינוך המיני היה שמרני ברובו וחלק ניכר מהנשים היו נחשפות למין באופן ראשוני רק במיטת הכלולות וכו’. למרות הארכאיות אני מאמין שהספר הזה עדיין יכול לשפוך אור עבור הרבה נשים (וגברים) על מיתוסים שעודם קיימים – גם אם חלקים לובשים צורות אחרות, ולא פחות חשוב מכך הספר גם יכול להצביע על שינויים משמעותיים שכבר התחוללו במעמד הנשים בחברה שלנו ולהראות לנו שניתן לשנות הרבה מאוד דברים. אם מישהו מחפש ספרות פמיניסטית יותר עדכנית אני מאוד ממליץ על “מיתוס היופי – נעמי וולף” (למרות שגם הוא נכתב בשנות ה-80 המאוחרות וחלק מהדברים הכתובים בו קיבלו גוונים חדשים).

בספר זה סוקרת בובואר באופן יסודי ומעמיק את המיתוסים שהביאו לתפיסת האשה, בעיקר על ידי הגבר, כנחותה ממנו ובעלת קיום רק בכפוף לו. היא מנתחת את המניעים לכך - הצורך בהצדקת תחושה של עליונותו של הגבר, שעל פי רוב מגיעה, לדעתה, מתחושת חוסר ערך, על ידי הורדת ערכן של הנשים, כפיפותן לבית ולמרחב הפרטי בעוד הגבר פועל באין מפריע במרחב הציבורי.
באמצעות הטבע, ההיסטוריה, הספרות ותפיסות שונות שליוו את הנשים טווה בובואר את הרקע להתהוות ולהתבססות התפיסות הללו אצל הגברים, וקבלתן ע"י הנשים, שהוטלו עליהן מגבלות שונות כדי שלא יוכלו לממש את עצמן כאינדיוידואליות.
ניכרת השכלתה הרבה של בובואר גם בתחומי הפילוסופיה, אקזיסטנציאליזם והבנתה את המודעות והתודעה האנושית המחפשת גרגר של וודאות בתוך הכאוס הקיומי.

נהניתי לקרוא את הספר, ואני מחכה בשקיקה לראית הספר השני. מומלץ לכל מי שמתעניין בפילוסופיה, מדע, מאמין בחתירה לשוויון. אוסיף ואביע צער על כך שמשנתה של בובואר לא ידועה יותר ברבים - הדבר היה עשוי לשפר את תפיסת הנשים את עצמן.