“האמת היא שכבר באמצע הספר השני הבנתי שזו “בשורה” שאני רוצה להפיץ והתחלתי לחשוב מה אני אכתוב בהמלצה. עכשיו כשסיימתי אני כמובן – ממליץ :)

אני רוצה להפנות את ההמלצה שלי בעיקר לנשים מביניכן. את הספר המין השני כתבה סימון דה בובאר כאישה הכותבת לנשים, והוא עוסק באופן מובהק בבעיות הנשיות. (גם גברים מוזמנים לקרוא, אבל תסכים איתי סימון שהמהפכה הפמיניסטית היא בראש ובראשונה מהפכה שהנשים – צריכות לחולל עבור עצמן.)
המתודה (“אופן ניתוח”) שמשתמשת בה דה בובאר היא מתודה אקזיסטנציאליסטית – בעיית האישה היא בראש ובראשונה בעיה קיומית, העובדה שנגזלה ממנה האפשרות לכונן את עצמה כיישות סובייקטיבית בעולם שמעוצב עבורה ע"י גברים.

היא מערבת בכתיבה שלה גם ניתוחים ביולוגיים, פסיכואנליטיים ומארכסיסטיים (מטריאליסטיים-כלכליים) – אולם בכל השיטות הללו היא משתמשת כדי לבסס את טענתה המרכזית – הגבר בחברה שלנו ניתפס כ"האדם השלם", אדם שהוא יישות טרנסצדנטית (משהו שקיים מעבר לגשמיות ובצורה מסוימת אף לא תלוי בה) הפועלת על המציאות, בעוד דמות האישה מעוצבת כ"אחר" – יישות אימננטית (גישמית בלבד) וזאת בניגוד לטבעה האנושי האמיתי.

את חייה של האישה היא מתארת כשרויים בניגוד המתמיד הזה בין המהות האנושית שלה לתפקיד אותו היא צריכה לשחק על מנת לזכות בקיומה החברתי – ובד"כ גם החומרי.

לספר שני כרכים : כרך א’ – העובדות והמיתוסים – עוסק ב"מיתוס האישה" – כלומר התפיסה המוטעית שלאישה אופי “טיבעי” המגביל אותה לתפקידה החברתי הנשי. בספר זה היא מפריכה את המיתוס (שוב בכלים ביולוגיים, פסיכואנליטיים ומארכסיסטיים), נותנת הסבר משלה כיצד התעצב המיתוס באופן היסטורי משחר האנושות ועד היום, ומביאה דוגמאות מהסיפרות בת זמנה לאופני ביטויו של המיתוס.

כרך ב’ – המציאות היומיומית – עוסק בחייה של האישה בת זמנה של סימון. הוא מחולק לחלק העוסק ב"היתגבשות" – תהליך החניכה שאותה עוברת הילדה המכשיר אותה לשמש כ"אישה", המצב – המתאר את חייה של האישה הבוגרת כרעיה, אם, אשת חברה, תהליך הזדקנותה של האישה ואף סוקר את הנשים המצויות בשולי החברה – זונות, החלק השלישי עוסק בצידוקים שנשים נותנות למצבן והחלק הרביעי “לקראת שיחרור” מתאר את הנסיון להתעלות מעל המציאות הנשית וכן מסכם את מסכנות הספר.

באופן אישי אני ממליץ דווקא להתחיל מהכרך השני, שאני מצאתי אותו כעוסק יותר במציאות האישית ופחות בתיאוריה עיונית יבשה, ולכן גם יותר מעניין ומזמין לקריאה, ולמרות שהוא נשען על תוכן מן הספר הראשון אני חושב שאפשר להבין גם מתוכו את התיאוריה עצמה.

חשוב להגיד שהמציאות אותה מתארת סימון דה בובאר היא מציאות חייה – המציאות של תקופת שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת. מציאות מאוד שונה מהמציאות היום: רק בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 ניתנה זכות הבחירה לנשים בחלק ניכר מהמדינות המערביות, נשים באותה תקופה היו נישאות בגילאים מאוד צעירים, החינוך המיני היה שמרני ברובו וחלק ניכר מהנשים היו נחשפות למין באופן ראשוני רק במיטת הכלולות וכו’. למרות הארכאיות אני מאמין שהספר הזה עדיין יכול לשפוך אור עבור הרבה נשים (וגברים) על מיתוסים שעודם קיימים – גם אם חלקים לובשים צורות אחרות, ולא פחות חשוב מכך הספר גם יכול להצביע על שינויים משמעותיים שכבר התחוללו במעמד הנשים בחברה שלנו ולהראות לנו שניתן לשנות הרבה מאוד דברים. אם מישהו מחפש ספרות פמיניסטית יותר עדכנית אני מאוד ממליץ על “מיתוס היופי – נעמי וולף” (למרות שגם הוא נכתב בשנות ה-80 המאוחרות וחלק מהדברים הכתובים בו קיבלו גוונים חדשים).”