הקורונה הצליחה להוציא את המשכילה שבי.
מלבד עלייה משמעותית במשקל, נפילה שגרמה לנקיעת הקרסול וצפייה מרעילה בנטפליקס יצאו לי ממנה גם כמה דברים טובים.
החלטתי להרחיב את הידע המצומצם שלי בנוגע לש״י עגנון.
איש העט הידוע שעד היום מעביר גלי צונאמי של הערצה בקרב סופרים, אנשי רוח ואף אינדיבידואליים מהיישוב – לא עשה עלי רושם בתקופת התיכון.
למדתי את ״תהילה״ כמובן ״ובדמי ימיה״ ורק חיכיתי לצלצול הגואל.
המורה דקלמה את הטקסט מתוך הספרון המפורש וכמעט נרדמה בעצמה.
זה לא עזר לי לחבבו יותר מדי.
הווירוס העולמי גרם לאנשים להסתגר בביתם ולהתחרפן באיטיות אבל מוסד אחד החליט לנצל את השהיה המשמימה בבית ולהעביר הרצאות מקוונות לשימור משנתו של הסופר האלמותי.
בית עגנון יצאו בסדנאות חינמיות, הרצאות מרתקות ופרשנויות לרומנים המפורסמים שלו ואני החלטתי להשתתף בהן. בין כה וכה הריכוז שלי אינו בשמים וחשבתי שאולי אגלה אותו מחדש.
ואמנם חוויתי תחושות חדשות, תגליות שלוּ מוריי היו מודעים להן, יכולתי להיות היום במקום אחר לגמרי: חוקרת ספרות או אולי אפילו אשת עט.
יכולתי להעריך את כתיבתו יותר כי תיאמר האמת, חלק מסיפוריו אכן גאוניים!
מכיוון שאני חיה בארה״ב והמידע שברשותי מצומצם, חיפשתי ספריות וירטואליות שמהן אוכל לשאוב מקורות לגבי חייו של הפנומן וכיצד הגיע למעמד המכובד של חתן פרס נובל.
בירור קצר בגוגל העלה את ״כותר״ ספרייה מקוונת ובה אלפי ספרי ידע והעשרה: ביוגרפיות, פרשנויות לתנ״ך, מדעי הרוח והחברה.
עשיתי מנוי ובחרתי בספרו של דן לאור הידוע במחקרו על שמואל יוסף.
הוא כתב ספר זה וכרך נוסף, עב כרס ״חיי עגנון: ביוגרפיה״ שיצא בהוצאת שוקן והרגיש לי קצת מֻטֶּה, על כן החלטתי שלא לרכשו בסוף.
מאוד נהניתי מהקריאה ומהתובנות שבספר זה.
לאור כותב על עגנון בהערכה רבה אך גם בכנות בלתי מתפשרת; הוא מכבד אך אינו סוגד. הוא מתאר את מעלותיו וחסרונותיו, המחיר ששילמו סובביו על היותו פרפקציוניסט, על לילותיו שנעשו כימים – ביטוי עגנוני מובהק להירתמות קשה, מפרכת ובלתי מתפשרת למלאכת הכתיבה ועל הרומנים הגדולים שלו שהותירו את קוראיו בתדהמה שכן התגלה כהיסטוריון ממש, ככותב דברי הימים ואולי אף מעין אורקל: מנבא עתידות כמו בספר שאותו אכן אני מתעתדת לקרוא: אורח נטה ללון.
אני חושבת שלפני שניגשים לקריאת כתביו של כל סופר חשוב, רצוי ללמוד את ציוני חייו, מי השפיע עליו וכיצד ובכלל איזה מין אדם היה, איזה טיפוס.
לאחר מכן להתחיל בסיפורים קצרים אם ישנם ולקנח באפוסים.
לכן ספר זה מהווה בעיני התחלה טובה ומעניינת ללמידת משנתו של עגנון.

זה לא הספר הראשון על הרב קוק שאני קורא, וככל שהדבר תלוי בי, גם לא האחרון, יש עוד כמה שמחכים לי על המדף. כל ספר מוסיף עוד נדבכים להבנת תורתו והגותו של הגדול בהוגים היהודיים במאה העשרים שפעל באחת התקופות המרתקות של התחייה הלאומית שלנו - תקופת אנשי העלייה השנייה על שלל אישיה המרתקים.

על הביוגרפיה של הרב קוק לא ארחיב, ניתן בקלות למצוא ברשת חומר בנושא, וככל ספר ביוגרפי המוסיף עוד פרט כזה או אחר שאחרים התעלמו או לא התוודעו אליו, גם בספר זה ישנם פרטים רבים ומעניינים. הפרט המשמעותי ביותר מבחינתי הוא שכמעט כל היומנים שכתב הרב בימי שהותו בירושלים כרבה הראשי וכרבה הראשי הראשון של ארץ ישראל (שהם למעשה חמש-עשרה שנותיו האחרונות ומן הסתם הבשלות ביותר מבחינת הגותו) לא ניתנים עד היום לפרסום. [יש לציין שהספר נכתב ב-2006 ומאז יצאו כמה וכמה פנקסים מפנקסי הרב וחלקם מתקופת ירושלים, אבל ככל הנראה גם היום כתבים רבים עדיין גנוזים]. גם החמצת הפגישה בדגניה בינו לבין א.ד. גורדון, במסע המושבות שערך בשנת 1913 היה בשבילי פרט חשוב. הרב קוק וא.ד גורדון קיימו חליפת מכתבים ולטענת רוזנק ניתן להבחין כי גורדון היה נפש תאומה של הרב קוק במובנים רבים.

לעצם העניין, עיקר החידוש של הספר הוא הניסיון למצוא את הזיקה בין כתיבתו של הרב קוק שנעשתה בצורת יומנים אישיים, "באופן פזור, מחשבות מעופפות ללא כל שיטה וסדר... סימני נבואה השרויה על מרחבים גדולים של כתיבה ויצירה", לבין התקופה והמאורעות המקבילים להם (מה שקצת בעייתי בתקופת ירושלים, כאמור).
בנוסף ישנה התמקדות מיוחד לכל אורך הספר על השפעת תורת 'אחדות ההפכים' של הרב קוק שמקורה נעוץ בפילוסופיה מיסטית-קבלית על התנהלותו, ועל הסיבה שרבים, החלוצים מחד ואנשי היישוב הישן מאידך, לא היו מסוגלים להכיל את השיטה הדיאלקטית שלו ואת היותו נמצא בעולמות רבים וסותרים בעת ובעונה אחת.

בסוף הספר, בכמעין הערה אישית, המחבר לא מסתיר את מורת רוחו מחלק מתלמידיו ממשיכי דרכו שלדעתו "קיבלו את הדיאלקטיקה מן המוכן, וזו הפכה בפיהם להרמוניה חד משמעית ובטוחה בעצמה". ובכל זאת מסכים ש"שורשי דבריהם טמונים בין דפי כתביו", אלא שממש לאחרונה פרסם רוזנק ספר חדש (סדקים, רסלינג) בו, על פי מה שקראתי עליו, הוא דווקא מזהה בתלמידיו היותר אדוקים את המממשים בדרכם את תורת 'אחדות ההפכים' של רבם הגדול, מה שמסמן לי כבר את הספר הבא על הרב קוק שאקרא בעתיד...

ספר קולח, ממצה ומעמיק במידה הראויה ומומלץ למתעניינים.

ר' חסדאי קרשקש, רב, הוגה דעות ופילוסוף בן המאה ה-12. אין רבים ששמעו את שמעו של ר' חסדאי, ולימוד כתביו מצומצם מאוד, גם בין לומדי מחשבת ישראל בישיבות ובאקדמיה. אף על פי כן מי שמכיר ומתעמק בהגותו מוצא בו את אחד המקוריים והנועזים בהוגים בימי הביניים בכלל ובין היהודיים בפרט.

שמחה בונים אורבך, מגדולי חוקרי הוגי ימי הביניים, הקדיש לו כרך שלם מבין ספריו ('עמודי המחשבה הישראלית'), וכך כותב עליו בראשית ספרו: "ר' חסדאי קרשקש הוא הפרי הבשל ביותר של תנועת המחשבה העברית בימי הביניים ומפעלו הפילוסופי הוא אחד הגילויים הנהדרים של הגאון השכלי-המדעי הישראלי... משנתו הפילוסופית היא הביטוי המקורי ביותר של ההגות הישראלית, כי היא נובעת כולה ממעמקי הרוח היוצרת הישראלית ללא תלות בגורמים זרים... אחר ר' יהודה הלוי, קרשקש הוא הוגה הדעות העצמי הישראלי ביותר והוא עוד עולה עליו בחריפות השכלית, בהיקפו הרעיוני, ביסודיותו המדעית, בעוצם חדירתו לתהומות הדעת האנושית ובריבוי חידושיו המחשבתיים". את הדברים הללו קראתי לפני שנים אחדות אבל, לצערי, לא מצאתי את הזמן להעמיק בספרו של אורבך המתפרס על קרוב לשש מאות עמודים צפופים ומעמיקים. לכן שמחתי כשהוצאת שז"ר החליטה לצרף את קרשקש לסדרת 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי'.
הכתיבה של זאב הרוי הוא קולחת וידידותית, ולהערכתי, גם בעלי רקע מינימלי בהגות ימי הביניים ייהנו מהספר הזה המכיל את עיקרי משנתו של קרשקש בפחות ממאתיים עמודים.

קרשקש הוא מבין מבקריו הגדולים והמעמיקים של הרמב"ם, אך בניגוד למבקרים שביקרו את הרמב"ם בצורה קשה של חרמות, קרשקש מעריץ ומעריך את הרמב"ם ומתוך כך מבקר אותו בלא מורא: הן ביקורת על ספרות ההלכה של הרמב"ם, בעיקר ביקורת מתודולגית. והן ביקורת עקרונית על הפילוסופיה האריסטוטלית של הרמב"ם, ובעיקר כלפי הפרשנים הרדיקליים של המורה נבוכים.
הביקורת שלו, שהמניע שלה היה תיאולוגי, סיפקה מהפכות של ממש בתחום הפילוסופיה של המדע, והוא היה בין האישים הנועזים של המאה הארבע-עשרה שהתחילו את תהליך התפוררות המדע האריסטוטלי הנוקשה והשולט בכיפה, עד לקיצו במאה השש-עשרה (קטעים רבים מספרו שהיה כתוב עברית תורגם ללטינית). עיקר חידושו היה קביעתו שמושג האינסוף בזמן ובמרחב הוא בפועל ולא רק בכוח, נקודה שגררה מהפכה מחשבתית, והשפיעה גם על פילוסופים מאוחרים כמו שפינוזה. ועל אף הנושא המרתק לא ניכנס לכך :)

נקודה נועזת לא פחות במשנתו היא הדטרמיניזם, תפיסה שלא מתיישבת על נקלה עם תפיסת היהדות המקובלת, והוא בוודאי בין ההוגים היהודים הבודדים שהעזו ללכת בכיוון הזה (ובדורות האחרונים האדמו"ר מאיז'ביצה ור' צדוק הכהן מלובלין מההוגים הנועזים של החסידות המאוחרת). גם בתחום זה המחקר מראה שהייתה לו השפעה לא מעטה על שפינוזה. וקראתי במקום אחר שקרשקש העדיף "את הנחמה שיש בקשר התמידי עם הא-ל על פני הבחירה היוצרת של האדם העצמאי". לדעת ר' חסדאי הבחירה נותרת רק ביחס הנפשי שמאמץ האדם לאמונה ולמעשים הכפויים עליו על ידי שרשרת של סיבות בלתי ניתנות לשינוי. העיקר לדידו הוא השמחה במצוות וההתכוונות הדתית. ללא ספק דעה נועזת מאין כמוה, ולפיכך יש להודות גם דחויה, ביהדות לדורותיה.

והנקודה האחרונה ואולי החשובה ביותר, ואצטט מדברי הסיכום של הרווי: "קרשקש שחרר את הדת מכבלי הפילוסופיה, ואגב אורחא שחרר את הפילוסופיה מכבלי הדת. משמע: הדת כבר לא הגנה על פילוסופיה גרועה, והפילוסופיה כבר לא הגנה על דת מזויפת... תפיסתו של קרשקש, שלפיה הדת והמדע הם בלתי תלויים אבל עקיבים, מציעים אלטרנטיבה הן לשעבוד הדת לתבונה ("אינטלקטואליזם") והן לשיעבוד התבונה לדת (פונדמנטליזם")... בניגוד לפילוסופים האריסטוטליים הוא לא סבר שהעיקר כמה האדם יודע, אלא מה הוא אוהב".

ספר חשוב ומעניין למתעניינים בהגות היהודית בימי הביניים.

מי שרוצה להתוודע לאישיותו ולהגותו הגדולה של הרמב"ם בצורה שתהיה מקיפה וממצה מצד אחד, ובהירה ורבת עניין מצד שני, כדאי לו מאוד שיקרא את הספר הזה של פרופ' משה הלברטל.

המונוגרפיה הזו בנויה מארבעה ראשי פרקים עיקריים. החלק הראשון הוא סקירת חייו של הרמב"ם בצורה תמציתית ומעניינת תוך ניסיון למצוא את ההקשר בין קורות חייו ותקופתו לבין תודעתו העצמית והגותו.

החלק השני עוסק ביצירותיו המוקדמות של הרמב"ם בשנות העשרים לחייו: פירושו המקיף למשנה (שעד היום אחד מכתבי היד רבי-הערך ביותר של בית הספרים הלאומי הוא כתב היד המקורי של הרמב"ם לפירוש המשנה) ו'ספר המצוות', שבניגוד, אולי, למצופה הם אינם חיבורי בוסר אלא חיבורים שיש בהם משנה שיטתית וסדורה וכבר ניתן לאבחן בהם את תפיסותיו המטה-הלכתיות, כמו יחס נבואה והלכה, התגלות ופרשנות, אמת ומחלוקות בהלכה ומהותם של המידות שהתורה נדרשת בהם. כמו כן דיונים נרחבים באתיקה היהודית ובעיקרי האמונה. שלוש עשרה העיקרים הנאמרים עד היום בסוף התפילה, שהיוו מהפכה של ממש בעצם הגדרת עיקרי אמונה ליהדות ועוררו התנגדות עצומה, מקורם בחיבורו למשנה. עד היום 'הקדמות' הרמב"ם בחיבורו על המשנה, הלוא הם הקדמת הרמב"ם למשנה, הקדמת הרמב"ם לפרק 'חלק' והקדמת הרמב"ם למסכת אבות ('שמונה פרקים לרמב"ם') מהווים חיבורים מקוריים חדשניים וקנוניים בתחומם.

החלק השלישי עוסק ביצירתו המונומנטלית הכבירה של הרמב"ם, זו שהקנתה לו את מעמדו כפוסק בה"א הידיעה, וגם זו שעוררה עליו מתנגדים רבים, ה'משנה תורה'. עשר שנות עבודה רצופה של יצירת יחיד שאין דומה לה בעולם ההלכה היהודי בכל הדורות. בחלק זה מנסה המחבר להתחקות אחר כוונותיו של הרמב"ם בכתיבה החיבור, האם הוא ראה אותו כמייצג של ההלכה או כהלכה עצמה (תפיסה רדיקלית עד למאוד), אחר שילוב תפיסותיו הפילוסופיות של הרמב"ם בחיבורו ההלכתי ועוד נושאים רבים. המחבר מראה כיצד בעצם כתיבת ספר הלכה סדור ושיטתי המהווה גוף אורגני הרמוני, אחיד, צלול, חסכני ומדויק, יצר הרמב"ם קטגוריות הלכתיות מחודשות וחשיבה מושגית מקורית. דרך חשיבה זו של הרמב"ם מהווה מקור השראה גם כיום לחלק מדרכי הלימוד הישיבתיות העוסקות בניתוח אנליטי-מושגי של התלמוד וההלכה. ראו כיצד יפה כותב המחבר על יצירתו הכבירה של הרמב"ם:
"'משנה תורה' הוא לא רק חיבור גדול אלא גם חיבור יפה ואלגנטי. המרכיב האסתטי שלו נעוץ בכך שעקבות המאמץ העצום שהושקע בחיבורו אינם ניכרים בו. למתבונן מן החוץ נראה החיבור פשוט וצלול, כמו תנועה סבוכה של רקדן שאגלי זיעה אינם נוטפים ממנו. תלמידי חכמים גדולים, כמו מכותביו של הרמב"ם בלונל, שהכירו את סבך הסוגיות התלמודיות, היו מודעים להישג הגדול שהושקע בכל פרק ופרק של החיבור. דורות שלתלמידי חכמים עמלו לשחזר לאחר מעשה את ההכרעות הפרשניות של הרמב"ם וניסו לחשוף את התובנות החדשות שלו בתפיסת גופי ההלכה שארגן בספרו. לתלמידי חכמים של ממש היה ידוע שכדי לכתוב פרק אחד מבין חמש מאות הפרקים שבמשנה תורה, צריך היה הרמב"ם להגיע לשליטה מלאה ובו זמנית בכל הספרות ההלכתית הפזורה, שליטה שרק היא יכולה להקנות שקיפות וסדר" (עמ' 56).
"סגנונו של ה'משנה תורה' הוא אחד ההישגים הלושוניים הגדולים של הספרות העברית בכללה. הצירוף של חסכנות וצלילות, שאינן באות על חשבון הדיוק העצום וההבחנה הדקה, הופכות את הספר למסמך ההלכתי המרתק ביותר שנכתב בעברית למן ימי המשנה. הניסוח הקפדני והמדויק אינו מפריע כלל לשטף הנפלא של הכתיבה. המאמץ האדיר שהושקע בניסוח כאילו לא ניכר בקריאה הראשונית, ולפנינו עומד חיבור רב מימדי ועמוק ללא מהמורות. איש לא הצליח לשחזר הישג לשוני בסדר גודל שכזה. כל שורה ושורה של ה'משנה תורה' נושאת את החותם הלשוני של הרמב"ם ואת קולו הייחודי. האיכות הלשונית הייחודית של הרמב"ם עומדת כמה דרגות מעל כל מה שכתבו בעלי ההלכה לפניו ואחריו" (עמ' 212 בדילוג).

החלק הרביעי והאחרון עוסק כמובן 'במורה נבוכים' של הרמב"ם, אחת היצירות המסעירות, השנויות במחלוקת והאזוטריות ביותר בעולם המחשבה היהודי. אקצר ואומר שהמחבר משתדל ביותר גם בחלק זה להיות אובייקטיבי ככל הניתן, על אף שבנושאים אלו הפיתוי גדול לכפות על הרמב"ם ועל הקורא את הלך רוחך. הלברטל מציג את ארבעת 'הקריאות' האפשריות במורה נבוכים: הקריאה הספקנית, זו המגיעה לבסוף למסקנה כי אין בכוחה של השפה ואף לא במחשבה כדי להגיע לידי מיצוי, ועל כן מה שנותר הוא הדומייה, ואימוץ דרכיו של האל כפי שבחר להתגלות בעולם. הקריאה המיסטית אשר לאחר גילוי גבולות הידיעה והמחשבה האנושית בתהליך פילוסופי ארוך ומזקק, מעפילה להתנסות ישירה על-לשונית ועל-רציונלית. הקריאה השמרנית, זו המהווה סינתזה בין היסודות הפילוסופיים לאלו של היהדות. והקריאה הפילוסופית-רדיקלית המציגה את הרמב"ם כפילוסוף המתרגם את כל השפה והמושגים האמוניים לתפיסת העולם הפילוסופית. לדעת המחבר קשה מאוד להתאים למורה נבוכים פירוש עקבי יחיד וייתכן שזו הייתה כוונתו של הרמב"ם ברצונו לומר: "אפשר שתהיה יהודי על דרך הקדמוּת או על דרך החידוש (=מאמין בבריאת העולם או מאמין בהיותו קדמון ונצחי), ואפשר שהעיון הפילוסופי יוליך אותך אל ההתנסות המיסטית או לשיבה אל העולם. המבוכה שלך אינה שבר משתק שפתרונו כריתה של חלק חשוב של נשמתך ואיבוד נפשך לדעת. מבוכתך, הנובעת מן המפגש שבין התורה ובין החכמה, פותחת בפניך אפשרויות שונות של הקיום הדתי ושל משמעותו" (עמ' 301).

אמנם יצאתי מגדרי והארכתי מעט אך לא יכולתי שלא. זהו ספר עיון בהיר, ממצה, מקיף ומהנה. מומלץ מאוד.

הנושא והאישיות מעניינים ולמחבר יש ידע רב בנושא רש"י. קיימת חלוקה לתתי נושאים ויש בספר הרבה עובדות, הנחות ודעות אבל הוא לא שוטף לקריאה, קצת יבש וניכר פיזור רעיוני מסויים בכתיבה. ניתן לקרוא פרקים מסויימים ללא תלות באחרים. מחייב עיון נוסף.