“ר' חסדאי קרשקש, רב, הוגה דעות ופילוסוף בן המאה ה-12. אין רבים ששמעו את שמעו של ר' חסדאי, ולימוד כתביו מצומצם מאוד, גם בין לומדי מחשבת ישראל בישיבות ובאקדמיה. אף על פי כן מי שמכיר ומתעמק בהגותו מוצא בו את אחד המקוריים והנועזים בהוגים בימי הביניים בכלל ובין היהודיים בפרט.

שמחה בונים אורבך, מגדולי חוקרי הוגי ימי הביניים, הקדיש לו כרך שלם מבין ספריו ('עמודי המחשבה הישראלית'), וכך כותב עליו בראשית ספרו: "ר' חסדאי קרשקש הוא הפרי הבשל ביותר של תנועת המחשבה העברית בימי הביניים ומפעלו הפילוסופי הוא אחד הגילויים הנהדרים של הגאון השכלי-המדעי הישראלי... משנתו הפילוסופית היא הביטוי המקורי ביותר של ההגות הישראלית, כי היא נובעת כולה ממעמקי הרוח היוצרת הישראלית ללא תלות בגורמים זרים... אחר ר' יהודה הלוי, קרשקש הוא הוגה הדעות העצמי הישראלי ביותר והוא עוד עולה עליו בחריפות השכלית, בהיקפו הרעיוני, ביסודיותו המדעית, בעוצם חדירתו לתהומות הדעת האנושית ובריבוי חידושיו המחשבתיים". את הדברים הללו קראתי לפני שנים אחדות אבל, לצערי, לא מצאתי את הזמן להעמיק בספרו של אורבך המתפרס על קרוב לשש מאות עמודים צפופים ומעמיקים. לכן שמחתי כשהוצאת שז"ר החליטה לצרף את קרשקש לסדרת 'גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי'.
הכתיבה של זאב הרוי הוא קולחת וידידותית, ולהערכתי, גם בעלי רקע מינימלי בהגות ימי הביניים ייהנו מהספר הזה המכיל את עיקרי משנתו של קרשקש בפחות ממאתיים עמודים.

קרשקש הוא מבין מבקריו הגדולים והמעמיקים של הרמב"ם, אך בניגוד למבקרים שביקרו את הרמב"ם בצורה קשה של חרמות, קרשקש מעריץ ומעריך את הרמב"ם ומתוך כך מבקר אותו בלא מורא: הן ביקורת על ספרות ההלכה של הרמב"ם, בעיקר ביקורת מתודולגית. והן ביקורת עקרונית על הפילוסופיה האריסטוטלית של הרמב"ם, ובעיקר כלפי הפרשנים הרדיקליים של המורה נבוכים.
הביקורת שלו, שהמניע שלה היה תיאולוגי, סיפקה מהפכות של ממש בתחום הפילוסופיה של המדע, והוא היה בין האישים הנועזים של המאה הארבע-עשרה שהתחילו את תהליך התפוררות המדע האריסטוטלי הנוקשה והשולט בכיפה, עד לקיצו במאה השש-עשרה (קטעים רבים מספרו שהיה כתוב עברית תורגם ללטינית). עיקר חידושו היה קביעתו שמושג האינסוף בזמן ובמרחב הוא בפועל ולא רק בכוח, נקודה שגררה מהפכה מחשבתית, והשפיעה גם על פילוסופים מאוחרים כמו שפינוזה. ועל אף הנושא המרתק לא ניכנס לכך :)

נקודה נועזת לא פחות במשנתו היא הדטרמיניזם, תפיסה שלא מתיישבת על נקלה עם תפיסת היהדות המקובלת, והוא בוודאי בין ההוגים היהודים הבודדים שהעזו ללכת בכיוון הזה (ובדורות האחרונים האדמו"ר מאיז'ביצה ור' צדוק הכהן מלובלין מההוגים הנועזים של החסידות המאוחרת). גם בתחום זה המחקר מראה שהייתה לו השפעה לא מעטה על שפינוזה. וקראתי במקום אחר שקרשקש העדיף "את הנחמה שיש בקשר התמידי עם הא-ל על פני הבחירה היוצרת של האדם העצמאי". לדעת ר' חסדאי הבחירה נותרת רק ביחס הנפשי שמאמץ האדם לאמונה ולמעשים הכפויים עליו על ידי שרשרת של סיבות בלתי ניתנות לשינוי. העיקר לדידו הוא השמחה במצוות וההתכוונות הדתית. ללא ספק דעה נועזת מאין כמוה, ולפיכך יש להודות גם דחויה, ביהדות לדורותיה.

והנקודה האחרונה ואולי החשובה ביותר, ואצטט מדברי הסיכום של הרווי: "קרשקש שחרר את הדת מכבלי הפילוסופיה, ואגב אורחא שחרר את הפילוסופיה מכבלי הדת. משמע: הדת כבר לא הגנה על פילוסופיה גרועה, והפילוסופיה כבר לא הגנה על דת מזויפת... תפיסתו של קרשקש, שלפיה הדת והמדע הם בלתי תלויים אבל עקיבים, מציעים אלטרנטיבה הן לשעבוד הדת לתבונה ("אינטלקטואליזם") והן לשיעבוד התבונה לדת (פונדמנטליזם")... בניגוד לפילוסופים האריסטוטליים הוא לא סבר שהעיקר כמה האדם יודע, אלא מה הוא אוהב".

ספר חשוב ומעניין למתעניינים בהגות היהודית בימי הביניים.”