"בימים אלה של כמו טירוף ומחשבות מבולבלות, חידדו גלי רגישות עמוקים את התפיסה החושית שלו, או שהביאו לכך שטיפטף משהו משלו אל תוך הסביבה".

הציטוט הזה היה בשקית הפתקאות שלי. זו שקית עם אוסף מחשבות, ציטוטים, ועוד כל מיני חצאי רעיונות כתובים בכתב יד מקוטע ותשוש,נרגש ואפוף ובעיקר לא מובן- כיאה לכתב שנכתב מתוך שינה, נסיעה, פאב צפוף או סתם ברחוב. ברגעים מסויימים, כשהולך לי לאיבוד הלך רוח מסוים אני חוזר לפשפש בשקית הפתקאות. את הלך הרוח שחיפשתי לא מצאתי הפעם -הוא הגיח רק לרגע וחלף עם הרוח, השאיר אחריו רושם שתכף ישוב ואת "הפסולת המטבולית של העייפות" של מוזס אלקנה הרצוג.
קשה לי להעביר חוות דעת על הספר "הרצוג" בפעם הקודמת שניסיתי למצוא מילים שיתארו את החוויה שהייתה לי כשקראתי אותו רשמתי פשוט אאאאאאאאאאאה (זה אאאאאאאאה של צעקה טובה מכל הלב) וכשהנהלת סימניה ראתה חוות דעת שכל מה שיש בה זה אאאאאאאאאאאה היא החליטה למחוק אותה (והאמת שהנהלת סימניה פעלה בחוכמה, כי הינה אני כותב את חוות הדעת מחדש...טוב.. זה לא בדיוק חוות דעת...כמו יומני היקר)
על כל פנים....מה שיש לי לומר על הספר הרצוג זה אאאאאאאאאאאה:)...ברגעים הספר אחז בי כמו מאמא גדולה שמטלטלת כתפיי נער וברגעים אחרים נכרכתי בספר כמו ילד בשמיכה שלו. אין לי מושג אם הספר הזה כל כך ענק כמו שאני חושב או שפשוט קראתי אותו בזמן מאוד משמעותי מבחינתי...קראתי אותו במשך שלושה חודשים (ספרים טובים אני קורא לאט) בקיץ שלפני 3 שנים ואני לא יכול לחשוב על הספר מבלי להיזכר באותם חודשים...המציאות של אותם ימים ו"הרצוג" התערבבו להם וצרבו בתוכי איזשהו זיכרון של אאאאאאאאאאה.... אני זוכר שקראתי את הדף האחרון בים של תחילת ספטמבר וכשהפכתי את הדף הרגשתי את סופה של תקופה ונשארתי מלוחלח על החול לאיזה עשרים דקות (איזה נעים זה להיזכר בזה עכשיו כוסססעממ..:)
טוב...לסיום...לא אשאיר את קוראי חוות הדעת/יומני היקר הזה עם צעקהת אאאאאאאאה סתומה ואספר ש"הרצוג" הוא ספר מעולה עבור אוהבי אדם, עבור כאלה שכשהם הולכים ברחוב הם לא מפספסים אף עובר אורח ומביטים בו בסקרנות מחוצפת ובלתי נשלטת, כאלה הרעבים לחטיפים פילוסופיים על מצע רומנטי, כאלה שאוהבים לכתוב (בעיקר לכאלה שאוהבים לכתוב...סול בלו הוא בית ספר לשרטוט דמויות) וכאלה שנקודת הג'י שלהם היא בראש יותר מבלב או בבטן.

הסופר איאן מקיואן אמר על "הרצוג"
"אני מכיר קטעים שלמים מהספר הזה בעל פה. הלוואי שיכולתי לכתוב יצירת מופת כזו. אנחנו חייבים לה הכול."

את "המיתוס של סיזיפוס" הייתי מסכם באפוריזם אחד.


אקסיסטנציאליזם אופטימי: לשאול מה הטעם בחיים אם ממילא נמות, הוא כמו לשאול מה הטעם לאכול אם ממילא נהיה רעבים. אבסורד הוא להתכחש לכוח החיים הממלא את הרוח והגוף.

הספר טרחני ומייגע לטעמי ובקלות ניתן לטעות בו ולבלבל בין המסרים, הייתרון היחיד שמצאתי בו הוא אוסף הגדרות ועובדות שקשורות להיסטוריה של הפילוסופיה.
נ.ב
אפוריזם דומה במשמעותו לאפוריזם למעלה נאמר על ידי סארטר או קאמי, או אף אחד מהם אני לא בטוח, בכל מקרה....גם הוא מבטא ועונה בקצרה ובתמציתיות על שאלות קיומיות אשר קיבלו תשובות באורך של מאות עמודים..

"רואה אני עתה כי התקווה תוקפת גם את אלו המבקשים להשתחרר ממנה"

כמה דברים... כמה פרטים,עשרות מאות אלפים של פריטים חסרי חשיבות..הפרקים הראשונים דמו למקדחה.אסוציאציות של גבר מקורזל שיער ופנים מופתעות(ז'ורז' פראק) עובד לי עם טוריה על הראש קפצה לי מידיי פעם.אסוציאציה של סרט צרפתי ישן ומקוריין.

שוטים בשחור לבן של גבר ואישה מביטים זו בזה ושותקים.שוטים של חדרים מלאי חפצים.שוטים של חבורת צרפתים צעירים יושבים בחדר ומעשנים...מפנטזים על מהפכה,דנים באומנות,סרטים,בישול...סוגדים "לאצולה אנטלקטואלית" חולמים על כסף בדרכים לא מציאותיות ועל בית בכפר.



הספר כולו אבל כולו מסופר בגוף שלישי רבים-הם,עליהם..הלכו ..היו עושים..הם אהבו...הם רוצים וכו.......-וזה היה קשה מאוד לעמוד בפני הציפור ניקנור שמנקר לך בראש בקצב של 80 bpm (גם אחת האסוציאציות)



כשהמצב הופך להיות קשה מנשוא הנטייה הטבעית אצלי היא להתפוצץ מצחוק ובאמת התפוצצתי... על עצמי ועל הרגלי הקריאה הכפייתיים שלי(לא להפסיק באמצע לעולם ספר שהחלטתי לקרוא...דפוק אנוכי מה לעשות:)





אך כמו לרוב הסיפורים גם כאן יש סוף טוב(בכאן...אני מתכוון לסיפור שלי ולחווית הקריאה שלי)



מתוך הדחק הזה נולד חוג מדליק.

מאחר ולא הצלחתי לקרא את הספר "הדברים" לבדי ביקשתי מחברה ותיקה את עזרתה.בטוב ליבה היא הגיעה לביתי וכך במשך כשעתיים קראנו את הספר בקול רם,כל אחד בתורו קרא פרק.והפלא ופלא הספר פתאום היה מעניין יותר ואפשר לומר אפילו טוב!(כנראה שהאסוציאציה המקוריינת לא צצה לה בלי סיבה)




מפה לשם אני מקיים עכשיו מפגשי קריאה מידיי פעם.המעוניינים להצטרף מוזמנים ליצור קשר.


ציטוט נחמד מהספר:"אבל כאשר אחד הזוגות זכה במה שהיה בעיני זולתו הון,או הבטחה להון,ואילו האחר,לעומת זאת,הוקיר את חירותו המשומרת היו אלו שני עולמות שנצבו כמדומה זה כנגד זה".

ספר מעולה לטעמי.כתיבה מיוחדת במינה ובאמת שמעולם לא נתקלתי במשהו דומה.הספר מומלץ במיוחד לאלה שהתחביב שלהם הוא כתיבת יומן פרטי בצורה פיוטית למען צמיחה אישית,שהייה בגלי אלפא וסיפוק המוזה:)
ועכשיו,סלחו לי שבחרתי להביא את הכתוב בדף האחורי של הספר ,פשוט לא הייתי יכול לכתוב משהו נכון שיפתה יותר לקרוא את הספר.

"זיכרונותיו של מת`, שהופיע לראשונה ב 1800 ומשהו , הוא הרומאן החמישי (מתוך תשעה) שחיבר ז`ואקים מאריה מאשאדו די אסיס, גדול סופרי ברזיל במאה ה19-.

מאשאדו די אסיס נולד בריו די ז`אנירו ב1839- לאם פורטוגזית ואב מולאטי, שהיה בנם של עבדים משוחררים. הוא למד קרוא וכתוב מאמו החורגת ומאופה שגר בשכנות, וכבר בגיל 15 החל שולח ידו בכתיבה בכל ז`אנר אפשרי. בבגרותו היה, ללא עוררים, בכיר אנשי הרוח בארצו. היה ממייסדי האקדמיה הלאומית בברזיל ב1897-, וכיהן כנשיאה הראשון עד מותו ב1908-. ספריו תורגמו לשפות רבות והם נושא לפעילות ביקורתית ומחקרית ענפה.
שם גיבור הספר "זכרונותיו של מת" הוא בראז קובאס והספר מסופר מפיו בגוף ראשון -זוהי מסכת ארוכה של אפשרויות גדולות ושל החמצות גדולות לא פחות, של שאיפות ואשליות למיניהן ושל התפכחות מכל המניע את בני האדם בעולמנו זה: תאווה ואהבות, רדיפת הבצע, הכבוד והשררה. במגמה אנטי רומאנטית מוצהרת, ובניגוד לנאטוראליזם של ימיו, בחר מאשארו די אסיס לפתח טיפוס של רומאן שהיה אז מאד בלתי אופנתי. דווקא במחצית השניה של המאה ה20-, עם התחדשות הענין בצורות כתיבה אירוניות ובעירטול התחבולה הספרותית, נראים ספריו רעננים ומודרניים מתמיד. עם הופעת תרגום ספר זה לאנגלית זכה הספר לשבחים מופלגים (שלא ניתנו לו בעת הופעתו), ומיד עורר השוואה עם לורנס סטרן ו`טריטראם שאנדי`. ואכן, בדומה לבורחס בתקופה מאוחרת יותר, גם במאשאדו די אסיס ניכר משהו מן האנגלופיל. מלבד אזכורים ומובאות משקספיר וממסורת השירה האנגלית, מגלה כתיבתו זיקה מיוחדת לרומאן האנגלי של המאה ה18- דווקא. הדבר מתבטא לא רק בעלילה אפיזודית ששזורים בה במתוחכם משלים קטנים ומוסרי השכל שנונים, אלא גם באירוניה שאינה מסתירה את היותה, קודם כל, הגנה מפני הפגיעות ורגישות היתר - אותה מטבע דו צדדית של הסנטימנטאליזם נוסח סטרן. האמביוואלנטיות הזאת היא שמקנה אנושיות עמוקה לספר היפה הזה".

אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם בספרים זה להתאהב בדמות.ובסיפור אוטוביוגרפי שכתוב בתבנית ספרותית כזו ההנאה היא כפולה.
כותרתו של כל פרק היא יסוד כימי מהטבלה המחזורית של מנדלייב,כשהיסוד משמש כמוטו או כחוט,אשר בעזרתו טווה פרימו לוי את סיפור חייו.
הספר נושא רווח בצידו מאחר והוא מספק מידע מעניין מאוד על היסודות הכימיים שמקיפים אותנו.והוא עושה זאת באופן מרתק במיוחד(מסתבר שיסודות כימיים הם חומר נפלא למטאפורות).
פרימו לוי היה כימאי מרבית חייו.הוא שרד את אושוויץ וכתב את "הזהו אדם".הצניעות והנועם הנובעים מדמותו עוררו בי רצון להידמות לו.
כדאי להתאמץ לקרוא בתקופה שהאנרגיות נמוכות.(נשמע כמו מרשם לא?:)
נ.ב
לחובבי או נרתעי ספרי שואה
על תקופת אושוויץ שלו,דילג פרימו לוי למרות שהיא שם כצליל רקע עמום.

נער הודי ומשפחתו מחליטים למכור את גן החיות שבבעלותם ולעקור מהודו לקנדה.האוניה שמובילה את המשפחה והחיות טובעת בלב ים.
הנער ההודי פיי,קופץ לסירת ההצלה ומוצא בה את הצבוע ,הזברה,הטיגריס והאורנג אוטן.כאן מתחיל מסע הישרדותו בלב ים שנמשך לאורך מאתיים עשרים ומשהו ימים ולעוד מאתיים ומשהו עמודים.
הספר כתוב טוב ומעביר את הזמן בנעימות רבה.
במהלך הקריאה חשתי סוג של אופטימיות ובריאות נפשית-וזה לא שחסר לי,אלא זה פשוט שם בין השורות,אם מכורח אופיו המיוחד של המספר פיי או מהתאמצותו המאולצת מידיי לפעמים של המחבר.
בסך הכול זה נגע בי ונהניתי מאוד.

נ.ב
הספר האחרון שקראתי לפני "חיי פיי" היה "על הפיקחון" והוא היה הספר הגרוע ביותר שקראתי בחיים(בלי תחרות בכלל)
אז יש מצב שהעובדה הזו גרמה לי לאובר התלהבות "מחיי פיי".

ספרים סוחפים שנקראים בנשימה אחת,בדרך כלל מחביאים בתוכם איזה טריק מניפולטיבי שצובט את הקורא באחד ממרכזי העצבים שלו.כן מידי פעם זה כיף לטגן את המוח אם איזו טלנובלה או איזה נראטיב של "הטוב הרע ומי יהיה עם מי בסוף".

אבל הנאה וסיפוק אמיתיים אני שואב מספרים כמו "חמצן".

קראתי אותו בקמצנות ראויה לגנאי כל לילה לפני השינה במשך אולי חודשיים.

זה נעים לקרוא ספר שלא איכפת לך מה יקרה בו בסוף,שאתה יכול לעצור ולהפסיק בכל עמוד,ספר שהוא סוג של טיול מנטלי או אינטלקטואלי(מעייף וטוב) ולא בגלל שהוא עמוס בחומר עיוני אלא בזכות תובנות רגשיות עמוקות וכתיבה מופלאה.אהבתי אותו מאוד מאוד.

על מה מסופר?כתוב מאחורה.

באופן כללי זהו ספר על אנשים,על התמודדות,קונפליקטים פנימיים,חשבון נפש ושיערוך חיים של מספר דמויות בינם לבים עצמם.



הקשר בין הדמויות שמרכיבות את הספר רופף, ונדמה שחסר איזה שהוא "דבק" שיחבר אותן לכדי "מכונה" אחת שתניע את הספר ותסחוף קדימה.אך מנגד,האינדיווידואליות "והבדלנות" של כל דמות,היא זו שמפנה את הזרקור אל העומק והדיוק של תיאורי הדמויות והמצבים.

כנראה שבזכות הספר הזה מילן קונדרה קנה את מעמדו כאחד הסופרים הבולטים.
נהניתי למרות המלנכוליות שבוקעת מהדפים.ולרגעים הרגשתי שחשוב לקרוא את הספר הזה.
הסיפור סובב סביב נער משורר בשם ירומיל שדרך עולמו הפנימי העשיר אנו מתוודעים אל התמימות והסכנה שבלהט הנעורים.
היחסים המורכבים שבין ירומיל ואימו,והתיאור המפורט של המחשבות והרגשות שלהם נמתחים על רקע תקופת המהפכה הקומוניסטית בצ'כיה.
מרתק לגלות כיצד החזון הקומוניסטי נתפס בעיניי הדור הצעיר ואנשי הרוח של התקופה לעומת החזון הקומוניסטי בעיני אנשי הצבא והמשטרה.
המספר חודר לשכבות העמוקות בנפש הדמויות ומעניק לנו נקודות תצפית שונות ומיוחדות,אשר עם חלקן נוח להזדהות וחלקן היו לי חדשות ומעניינות.

"ומה עם זה?-זה אינו ספר,זוהי רכילות,השמצה,הוצאת דיבה.זה אינו ספר במובן הרגיל של המילה.לא,זוהי פגיעה מתמשכת,גוש רוק בפרצוף של האמנות,בעיטה בביצים של האל,האדם,הגורל,הזמן,האהבה,היופי...."
כך פותח הנרי מילר את ספרו חוג הסרטן.הספר בהחלט לא יצירת מופת,הבעיטה בביצים של האל מתבטאת בזלזול של המחבר לאיזה כומר ואיזה רב שמופיעים ונעלמים אחרי כמה גידופים.הבעיטה בביצים של היופי והאהבה מתבטאת בזה שכל הנשים בספר (ומוזכרות המון)הן זונות טיפשות.הספר מעצבן,המטפורות מטומטמות ולא תמיד קשורות,מילים כביכול "מפוצצות" חוזרות על עצמן יותר מידיי פעמים,
ויחד עם כל האמור לעיל זה הוא אחד הספרים המשפיעים והחשובים שנכתבו אי פעם.הנרי מילר כתב כל מה שעבר בחייו ובראשו מבלי להתחשב בנורמות החברתיות,המוסריות והספרותיות שהיו נהוגות בזמנו(שנות ה30-40 )
בכך הוא פתח צוהר-או תיבת פנדורה לטעמם של אחרים-ונתן לגיטימציה לכל אדם לכתוב."כתוב כמו שאתה מדבר".
תרומתו לאירוטיקה הספרותית הייתה בכך שהוא סיפק את יצר המציצנות האצור ששרר בקרב רבים,והוא עשה זאת בבוטות שיצרה הדים.ראוי לציין שהספר נאסר לפרסום בארצות הברית ונערך משפט בגינו,דבר שמן הסתם תרם ליחסי הציבור של הספר.