הוצאה לאור›הספריה החדשה

קרה לכם פעם שהכרתם מישהי שנמצאת במערכת-יחסים עם מישהו שלא מגיע לקרסוליה, מכאיב לה נפשית, משפיל אותה, מדכא אותה והיא לא מסוגלת לעזוב? או מישהו במצב כנ"ל? כמו נחום-תקום, הם חוטפים בומבה לפרצוף בכל פעם מחדש אבל שוב ושוב משקרים לעצמם, מדחיקים את האמת שכולם חוץ מהם רואים, סוגרים אותה בתוך מגירה נסתרת בירכתי התת-מודע שלהם, נועלים וזורקים את המפתח, מפחדים פחד-מוות מלראות את מה שכולם מלבדם רואים: שהקשר ב

בשנות ה-90 הלך והתגבש קולו החדש של דור חדש וצעיר ברשות הרבים המילולית בישראל - בעיתונות ובספרות.
המנתח הטוב ביותר של המגמה החדשה היה גדי טאוב בספרו פורץ הדרך - "המרד השפוף" (1997).
טאוב לא כתב בספר זה על קובץ הסיפורים שהוא עצמו כתב כמה שנים קודם לכן (1992) ושהיה בעצמו מייצג מובהק של אותה מגמה תרבותית עצמה.

קובץ הסיפורים "מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב" היה ספרו הראשון של טאוב למבוגרים.

את הרומן הזה ניתן להגדיר כרומן הארכיאולוגי של השנה. רומן שכל כולו תלי תלים של חפירות, גבעות ענקיות של גבבת מלים, הרהורים על גבי הרהורים של גיבורת הסיפור ולפחות זו המספרת אותו. החפירות אינן מובילות לשום דבר ממש ושום דבר ממשי באמת לא קורה במה שמוגדר כסיפור אהבה גדול. הספר מוגדר גם כאחד מעשרת רבי המכר וזה תמוה כמו כל רב מכר נבוב.
במה דברים אמורים? הרעיון הבסיסי הוא מזהיר או שערורייתי, תלוי כמובן מה

לפעמים אני נתקלת בספר מצויין שפספסתי ואני חושבת כמה ספרים כאלו קיימים שאני לא יודעת על קיומם...

את השם "מט ילדים" (שם גאוני בעיניי) שמעתי כבר והוא גם הופיע ברשימת 75 הספרים שכל ישראלי צריך להכיר של "ישראל היום" (https://www.israelhayom.co.il/culture/books/article/13904116) במקרה במפגש האחרון של מועדון הקוראות שלי קיבלתי אותו בהשאלה מחברתי שלומית ליקה והופתעתי בגדול.
נתחיל מעיצוב הכריכה היפהפה.

ספר טוב העוסק בבני ובנות שתי משפחות שכנות באיטליה הפשיסטית, בתקופה שמתחילה מעט לפני מלחמת העולם השניה ונמשכת לכל אורכה. לשם שינוי הנקודה היהודית זניחה (אנחנו מוצפים בצדק בספרים על רקע השואה, אך אותי מעניין מאד גם ללמוד על מה שעבר באותה תקופה על מי שלא היה יהודי). מה שתורם לאיכות של הספר הזה הוא שהכותבת אכן בת התקופה ההיא, ולכן הסיפור, אפילו שהוא פיקציה, מעוגן באותנטיות של התקופה.

האיש שיום אחד האדמה קברה אותו

תחושת התיעוב שלי לדיין, צרובה אצלי במעמקי אפלת נפשי, כמי שמחזור הגיוס שלו היה ב- 1973, הוא עבורי האחראי לטראומת בני דורי. תחושה המסרבת להישכח ולהפוך לנסלחת, למרות שמאז חלפו כמעט חמשים שנה. במקביל ובצורה פרדוקסאלית דיין גם מהווה לגבי מושא להערצה, על הקשר הכמעט ארוטי שלו לאדמה ולשורשיה המקראיים, על היכולת שהייתה לו להיות אינדיבידואלי, בישראליות שהיתה קולקטיבית כפיי

רציתי לקרוא את הספר מאז זכה בפרס ספיר. עוד לא קראתי ספרים של קסטל בלום והעדפתי לגשת ליצירתה מספר שאינו דולי סיטי, ששמו יוצא לפניו והוא מסקרו אותי וגם מעט מאיים.
כתוב על הספר שהוא אוטוביוגרפי או סמי אוטוביוגרפי . הוא מרגיש ככזה אבל באותה מידה היה יכול להיות ממוצא כולו. האם אולי קסטל בלום היא הבת הגדולה? לפי הביוגרפיה שלה היא יכולה להיות ואם כן היא אינה חמלה על עצמה כלל.
אבל אני מקדים טיפה.
הרומא

את הטכניקה הוא לא המציא. אדם בן 72 יושב וכותב את הוידוי שלו, מפנה את זה לבחורה צעירה, מישהי שהוא לכאורה בקושי מכיר אבל היא מוצאת חן בעיניו, ובעצם המעשה הוא ממנה אותה (ואותי) להיות השופטת, שלו ושל חייו.

וזה אישי. מאד אישי. מדובר פה במי שלכאורה בגד במולדת שלו ואחר כך בארצו, חמור מזה, גם במשפחה שלו ובכל מי שאי פעם היה קרוב אליו, אבל גם בערכים שלו, אם בכלל היו כאלה, ודרכם בעצם גם בו עצמו, כך שבאמצע

אלישע קרא לבתו הֵדָה בגלל ההד.
לידת בתם של אלישע ועלמה היתה עבורו גם אובדן קשה.
הדה היתומה מאם גדלה למעשה אצל הוריה של יִסכָּה (אוסי) במושב דתי שמרני למדי בצפון הארץ. אוסי רואה בה מעין אחות קטנה (ובהזדמנות אחת גם מציגה אותה ככזו). היא גם רוחשת לאלישע המבוגר ממנה בשלוש עשרה שנה רגש עמוק בצד אובססיה ורואה בו אלמן שלא מסוגל להרפות מזכר אשתו שהלכה לעולמה לפני שנים. היא מנסה לפענח את המסתורין סביב ע