“זו כנראה דעה לא פופולארית, אבל אני כל כך בטוחה בה שאין בי חשש להגיד שלדעתי הוא יותר טוב מהראשון.
"מה זה הספר הזה?!" - זו שאלה שהגיוני שתעלה בראשו של מי שקרא את הראשון ומצפה שדברים שלא נפתרו בראשון יפתרו כאן, מה שאגב לא קורה.
אני מניחה שזה הרגע להזהיר מפני ספוילרים עבור הספר הראשון "Carry on".

השליש הראשון של הספר הזה היה מאוד משעמם, שום דבר שקרה לא עניין אותי ולא היה אכפת לי מהדמויות.
היית מוותרת על הספר הזה אם לא היה לי כבר את השלישי בהיכון, כי באמת שההתחלה שלו לא עשתה לי חשק להמשיך לקרוא בכלל.
שמעתי כבר שהספר הזה קצת חסר, ושהוא לא ממש מרגיש כמו ספר שלם, ואם תשאלו אותי אני אכן יכולה להסכים שיש לו קצת וייב של פילר אבל אני לא יכולה להסכים עם זה שהספר חסר, כי לא היה חסר לי שום דבר מרוב שנהניתי מרובו כולל הסוף.

בספר הראשון סיימון מאבד את הכוחות שלו, ובספר השני אנחנו מגלים שהוא נהיה ממש ממש מדוכא, ושהוא ובאז כבר לא כל כך מתקשרים אחד עם השני.
באז הולך על ביצים בסביבתו כי סיימון לא נותן לו לגעת בו ולא מתחשק לו לדבר איתו ובכל זאת הם עדיין ביחד וזה מצב נורא מוזר.
ואז פנלופי, שלדעתי יכולה להיות דמות מאוד מאוד מעצבנת לפעמים, מציעה לנסוע לאמריקה לבקר את חברתם אגתה שעזבה את אנגליה כדי להתחמק מקסם וצרות.
פנלופי ממש כופה את מה שהיא רוצה לעשות, אפילו שאגתה אמרה לה שהיא לא תהיה בבית ושהיא הולכת עם חברה לאיזו סדנת נופש במדבר, וזה הכל בגלל שפנלופי רוצה לסדר את המצב.
לא רק עם אגתה שלא עונה לה לשיחות, ולא רק כדי לבקר את החבר מרחוק שלה, אלא גם לתקן את סיימון שנהיה שבר כלי שלא זז מהספה.
לראות את סיימון ככה היה ממש לא כיף, ובכללי טיפוסים שמאבדים את עצמם בקלות ובקושי יכולים להרים את עצמם מהספה תמיד צורמים לי.
אולי כי אני מפחדת להגיע לאותו המצב, אולי כי באיזושהי מידה, אני יודעת כמה אני קרובה בדיוק למצב הזה לא משנה כמה אני משתדלת להחזיק את עצמי ישר.

בכל אופן, אז הם נוסעים לאמריקה ושם הם מסתבכים בצרות ונהניתי מאוד ברגע שזה התחיל לאט לאט להיות מותח.
אני חושבת שבחוויה האישית שלי, נהניתי יותר מהספר הזה והייתי יותר בעניין שלו ובמה שקורה בו.
המתח שהיה בספר הראשון היה מתח מסוג אחר, מתח כי אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה, מתח שנובע ממסתוריות.
המתח כאן לא היה ממסתוריות, אלא פשוט כי דברים ממש מגניבים קרו.
אני לא יודעת, אולי אני פשוט ממש אוהבת ערפדים...אבל בחיי שהיו רגעים שהעבירו בי צמרמורת וגם רגעים שריגשו והצחיקו אותי.
זה לא ממש משנה מה זה היה, בשורה התחתונה סיימתי את רוב הספר בחג הזה, ומכיוון שנהייתי ממש עצלנית עם הקריאה שלי - זה אומר שסיימתי כי פשוט לא יכולתי שלא לסיים.

הייתי מעורבת רגשית במה שקורה, והייתי לחוצה עבור אלו שהיו בסכנה וממש במתח כי לא היה רגע של שקט.
אפילו האפילוג, שבספר הראשון היה קצת מאכזב, היה כאן יותר משמעותי עבורי, ונתן לי את ההרגשה שהכיוון שאליו הספר הבא הולך ממש ימצא חן בעיניי.

בגלל שלדעתי הספר הזה יותר טוב מהראשון, אז אני מסיקה שעבורי השלישי יהיה מדהים כי יש משהו שעבר אליי בספר השני והיה חסר בראשון.
אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אולי...אולי הספר הזה פשוט היה פחות פאנפיקי מהראשון.
זה הרגיש שהסופרת יותר יודעת מה היא עושה עם הספר הזה...
אפילו אם הוא לקח לה יותר זמן לכתוב, והוא יותר קצר מהראשון, לדעתי הוא מחמיא לה יותר בתור סופרת מאשר הראשון.

נהניתי מאוד, והסיבה שאני נותנת לו רק 4 כוכבים, היא רק בגלל ההתחלות הנורא איטיות של הספרים שלה.
לקרוא את הספר הזה הרגיש כמו להביט בציור מתהווה, ובכלל לא להתרשם מההתחלה שלו, עד שפתאום אתה נמשך ומתעניין בבחירת הצבעים ומהתפתחות הצורה, עד שאתה בטוח שזה הולך להיות ציור טוב ונשאר עד הסוף.

מאיך שהספר הזה הסתיים, אני משערת שההתחלה של הספר הבא לא תהיה איטית, אז אני מקווה לתת לו חמישה כוכבים.”