זו כנראה דעה לא פופולארית, אבל אני כל כך בטוחה בה שאין בי חשש להגיד שלדעתי הוא יותר טוב מהראשון.
"מה זה הספר הזה?!" - זו שאלה שהגיוני שתעלה בראשו של מי שקרא את הראשון ומצפה שדברים שלא נפתרו בראשון יפתרו כאן, מה שאגב לא קורה.
אני מניחה שזה הרגע להזהיר מפני ספוילרים עבור הספר הראשון "Carry on".

השליש הראשון של הספר הזה היה מאוד משעמם, שום דבר שקרה לא עניין אותי ולא היה אכפת לי מהדמויות.
היית מוותרת על הספר הזה אם לא היה לי כבר את השלישי בהיכון, כי באמת שההתחלה שלו לא עשתה לי חשק להמשיך לקרוא בכלל.
שמעתי כבר שהספר הזה קצת חסר, ושהוא לא ממש מרגיש כמו ספר שלם, ואם תשאלו אותי אני אכן יכולה להסכים שיש לו קצת וייב של פילר אבל אני לא יכולה להסכים עם זה שהספר חסר, כי לא היה חסר לי שום דבר מרוב שנהניתי מרובו כולל הסוף.

בספר הראשון סיימון מאבד את הכוחות שלו, ובספר השני אנחנו מגלים שהוא נהיה ממש ממש מדוכא, ושהוא ובאז כבר לא כל כך מתקשרים אחד עם השני.
באז הולך על ביצים בסביבתו כי סיימון לא נותן לו לגעת בו ולא מתחשק לו לדבר איתו ובכל זאת הם עדיין ביחד וזה מצב נורא מוזר.
ואז פנלופי, שלדעתי יכולה להיות דמות מאוד מאוד מעצבנת לפעמים, מציעה לנסוע לאמריקה לבקר את חברתם אגתה שעזבה את אנגליה כדי להתחמק מקסם וצרות.
פנלופי ממש כופה את מה שהיא רוצה לעשות, אפילו שאגתה אמרה לה שהיא לא תהיה בבית ושהיא הולכת עם חברה לאיזו סדנת נופש במדבר, וזה הכל בגלל שפנלופי רוצה לסדר את המצב.
לא רק עם אגתה שלא עונה לה לשיחות, ולא רק כדי לבקר את החבר מרחוק שלה, אלא גם לתקן את סיימון שנהיה שבר כלי שלא זז מהספה.
לראות את סיימון ככה היה ממש לא כיף, ובכללי טיפוסים שמאבדים את עצמם בקלות ובקושי יכולים להרים את עצמם מהספה תמיד צורמים לי.
אולי כי אני מפחדת להגיע לאותו המצב, אולי כי באיזושהי מידה, אני יודעת כמה אני קרובה בדיוק למצב הזה לא משנה כמה אני משתדלת להחזיק את עצמי ישר.

בכל אופן, אז הם נוסעים לאמריקה ושם הם מסתבכים בצרות ונהניתי מאוד ברגע שזה התחיל לאט לאט להיות מותח.
אני חושבת שבחוויה האישית שלי, נהניתי יותר מהספר הזה והייתי יותר בעניין שלו ובמה שקורה בו.
המתח שהיה בספר הראשון היה מתח מסוג אחר, מתח כי אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה, מתח שנובע ממסתוריות.
המתח כאן לא היה ממסתוריות, אלא פשוט כי דברים ממש מגניבים קרו.
אני לא יודעת, אולי אני פשוט ממש אוהבת ערפדים...אבל בחיי שהיו רגעים שהעבירו בי צמרמורת וגם רגעים שריגשו והצחיקו אותי.
זה לא ממש משנה מה זה היה, בשורה התחתונה סיימתי את רוב הספר בחג הזה, ומכיוון שנהייתי ממש עצלנית עם הקריאה שלי - זה אומר שסיימתי כי פשוט לא יכולתי שלא לסיים.

הייתי מעורבת רגשית במה שקורה, והייתי לחוצה עבור אלו שהיו בסכנה וממש במתח כי לא היה רגע של שקט.
אפילו האפילוג, שבספר הראשון היה קצת מאכזב, היה כאן יותר משמעותי עבורי, ונתן לי את ההרגשה שהכיוון שאליו הספר הבא הולך ממש ימצא חן בעיניי.

בגלל שלדעתי הספר הזה יותר טוב מהראשון, אז אני מסיקה שעבורי השלישי יהיה מדהים כי יש משהו שעבר אליי בספר השני והיה חסר בראשון.
אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אולי...אולי הספר הזה פשוט היה פחות פאנפיקי מהראשון.
זה הרגיש שהסופרת יותר יודעת מה היא עושה עם הספר הזה...
אפילו אם הוא לקח לה יותר זמן לכתוב, והוא יותר קצר מהראשון, לדעתי הוא מחמיא לה יותר בתור סופרת מאשר הראשון.

נהניתי מאוד, והסיבה שאני נותנת לו רק 4 כוכבים, היא רק בגלל ההתחלות הנורא איטיות של הספרים שלה.
לקרוא את הספר הזה הרגיש כמו להביט בציור מתהווה, ובכלל לא להתרשם מההתחלה שלו, עד שפתאום אתה נמשך ומתעניין בבחירת הצבעים ומהתפתחות הצורה, עד שאתה בטוח שזה הולך להיות ציור טוב ונשאר עד הסוף.

מאיך שהספר הזה הסתיים, אני משערת שההתחלה של הספר הבא לא תהיה איטית, אז אני מקווה לתת לו חמישה כוכבים.

באיחור אופנתי, ובתחושת סיום מסלול ארוך כמעט כמו התואר שלי, אני סוף סוף מתיישבת לכתוב ביקורת על "לכל מקום אליו הרוח נושבת", שסיימתי סופסוף לקרוא אתמול.

מה אפשר לומר?
נו, ברצינות, מה באמת.

אתחיל בלומר - אם אין לכם מושג מה זה הספר הזה ועל מה אני מדברת ולמה יש כנפיים של דרקון על הכריכה, אז לכו בבקשה לקרוא את הספר "פאנגירל" בלעז או "מעריצה" בלא-לעז וחזרו אלינו כשאתם משכילים.

מכאן והלאה ייתכנו ספוילרים.

- בואו, קודם כל, נדבר על סגנון הכתיבה של ריינבואו. היא כותבת מוזר, ריינבואו שלנו. אחת מהסופרות שאצלן יש לי תחושה ברורה שהכל נכתב באיזשהו רצף מחשבתי, קצת אסוציאטיבי, לא מאוד מתוכנן, מעין איגוד רעיונות שמתממש לכדי ספר כי למה לא. התוצאה יפה, כי ריינבואו יודעת לכתוב. האם זה מצדיק המשך לטרילוגיה? האם היא אומרת פה משהו עוצמתי מאוד? אני לא בטוחה לגבי אף אחד מהסעיפים, אבל מוכנה לבצע השעיית ספק ולקרוא בכל זאת, כי התחושה שנובעת מזרימה עם השגעונות שלה לאורך ארבעה ספרים היא בסוף די מתגמלת.

- בכנות, אני לא בטוחה שיש לי מושג גם אחרי הקריאה. הבחירה להסתובב סביב כל כך הרבה תמות, וכל כך הרבה עלילות - וכל כך הרבה נשיקות, הו אלוהים - יוצרת איזו ערבוביה. שעובדת בהרבה רמות, כי בסוף היא לוקחת עולם פנטזיה שלא ממש הכרנו וחוקרת אותו מזווית כל כך רנדומלית, כל כך קז'ואלית, עד שהתוצאה חייבת להיות מרתקת. כמו סעיף באנציקלופדיה, אולי, או כמו דוקו על חרק מסוים בנשיונל גיאוגרפיק. אתה מתמקד, זה מעניין, אתה חושב על המון דברים שלא חשבת עליהם והכל מאוד מוזר ומרתק, ואז אתה יוצא ושואל את עצמך רגע מה לעזאזל קראתי עכשיו.

- אז למה בעצם כן לקרוא את הטרילוגייה-רביעולוגיה הזו?
כי, ובכן, מדובר בעולם מודרני, מורכב, קסום אבל ריאליסטי שלא פוגשים הרבה. זה קצת כמו לכתוב סדרת פנטזיה על השעה שבה אתם נוסעים בבוקר לעבודה: שום דבר לא יכול לקרות שם, אבל אם נדון בזה מספיק לעומק נמצא המון דברים מעניינים ודילמות מוסריות ומחשבות שכשנעלה אותן על הכתב נקבל תמונה ריאליסטית באופן קצת מפחיד שעדיף לא לחשוב עליה יותר מדי כדי לא להיכנס לדיכאון.

כי, ובכן, באז גרים-פיץ' הוא חתיך על חלל וכולנו צריכים להעריץ אותו.

כי אף פעם לא תדעו לאן תגיעו: זה יתחיל עם דיון בדמות "הנבחר" וימשיך למשברים נפשיים ויתגלגל להיווצרות כתות סביב ציפייה לישועה חיצוני, והפסקת ביניים לטובת הערצה לסנדוויצ'ים, ובאמת, זו סדרה ביזארית אבל היא פותחת את הראש. וזה וואו. סיפור לא-מושלם הוא לפעמים הזדמנות להרגיש דברים שלא חשבנו עליהם, דווקא כי כל דבר יכול להגיע ליטרלי לכל מקום.

לא מבינים על מה לעזאזל אני מדברת? כן, סורי, אין לי הרבה דברים קוהרנטיים לכתוב הפעם; זה ניסיון להעביר תחושה ייחודית שרק הסדרה הזו הצליחה לתת לי. ערב נעים שיהיה :)
(בתגובות אשמח לספר קצת יותר, אם מישהו ירצה, על הסדרה עצמה ועל דברים טכניים ומוזרים כמו דמויות ועלילה.)

הרגע סיימתי לקרוא אותו.(הכריכה של העותק שלי יותר יפה מזאת)
הדבר הראשון שיש לי לומר, זה שהסוף לא פאקינג מספק!!
אז מזל שכבר יש לי את ההמשכים שלו על המדף.
בכל אופן.
עכשיו אפשר להתחיל בביקורת.

ריינבו ראוול כתבה ספר בשם "FANGIRL", הוא תורגם לעברית, קוראים לו "מעריצה", והכריכה שלו מזוויעה.
לא קראתי אותו, אבל ידוע לי שהוא מספר על דמות בשם קאט שכותבת פאנפיק על "סיימון סנואו", שהוא בעצם סוג של הארי פוטר.
כלומר, הספר הזה הוא לא פאנפיק של הארי פוטר, אלא סיפור שריינבו ראוול החליטה לספר בעקבות כתיבת הספר "מעריצה".
שמעתי שהתרגום שלו לעברית לא משהו, וכבר אמרתי שהכריכה שלו מכוערת, וללא ספק לא חשוב לקרוא אותו כדי להבין את הספר הזה, אז אפשר להפסיק לדבר עליו עכשיו.

נראה לי שאנשים כבר כתבו לפניי על הקסם בספר הזה, ולי אישית אין ממש מה להגיד על זה, פשוט נהניתי מהרומנטיקה.
אם אני אגיד ממה בדיוק נהניתי, זה יהיה קצת ספוילר, אבל סתם שתדעו שכבר ידעתי שהם יהיו ביחד.
וואו.
ממש נהניתי ממנו, אבל מסתבר שאין לי הרבה מה להגיד עליו.
הוא היה קיטשי, וגיי לאללה, אבל מתתי על זה.
הכתיבה מצאה חן בעיניי, למרות שאני יכולה להבין למה אנשים אחרים ירגישו שזה קלישאתי להם מדי.
מעניין, נראה לי שבעברית הספר הזה לא ממש יעבוד.

הסוף באמת לא היה מספק עבורי.
וזה לא בקטע של-"עכשיו אני חייבת להמשיך כדי לדעת!!", אלא יותר-"בחייאת. זה מדכא שככה זה מסתיים".
והסוף בכלל לא עצוב!!
זה פשוט-
אוקיי, תחשבו על זה רגע, כשאתם קוראים ספר אתם מצפים שהסוף יגע בכם איכשהו לא?
זה אפילו לא משנה באיזו דרך, אתם פשוט מחכים למילים האחרונות האלה, לאיך שהסופר בחר לחתום את היצירה שלו...
כי אתם יודעים - שהרגע שבו הסופר בוחר לעצור, זה הרגע שבו שאתם יכולים להפסיק.
פשוט להפסיק.
להפסיק לדאוג, להפסיק לצפות, להפסיק לקרוא-
אתם רק - מעכלים.
אני חיה בשביל הסופים האלה!!!
נראה לי שזה שאני לא מצליחה לכתוב עליו שום דבר אחר מלבד זה שאני ממורמת לגבי הסוף, רק מוכיח כמה המילים האחרונות חשובות לי.
אני מרגישה שלא סיימתי לקרוא אותו, ושוב, לא בקטע של- "יאו אני במתח", אלא בקטע של-
"למה דווקא שם בחרת לעצור?".

אין שם כלום! שום ציפייה לעתיד! זה פשוט-
כאילו קטעו את הסיפור לקראת הסוף. כי לא יכול להיות שזה הסוף! זה לא סופי בכלל.
אם כבר, זה אפילוג מעפן.
אה, עכשיו אני נזכרת שבאמת קראו לחלק הזה בספר אפילוג.

בכל אופן.
כבר שמעתי דעות על הספר השני, והרבה אמרו שהוא לא מרגיש כמו ספר שלם, ושברגע שהם סיימו לקרוא אותו הם רצו להמשיך מיד לשלישי.(שיצא ביולי האחרון)
אני כבר יודעת שהספר השני ירגיש כמו האפילוג הזה...
כמו תחנת ביניים, ריבאונד.

שורה תחתונה, אני לא מרוצה, אבל קראתי את הספר הזה בתקופה של בערך חודש(שזה הכי מהר שיצא לי לקרוא ספר באנגלית), אז אני נותנת לו 4 כוכבים.
בחייאת, הייתי רוצה לתת 5, אבל איך אני יכולה כשהרגעים הכי מספקים היו באמצע הספר, והסוף היה פשוט כל כך...אוך.
זה מזכיר לי בשיעורי ספורט, שאחרי הריצה המורה הייתה אומרת לנו לעשות הליכה כדי להוריד את הדופק, ולא ישר להתיישב.
אז אני לגמרי מבינה למה זה בריא ללב,
אבל אני לא רוצה את הדברים האלה בספרים שלי!
אני רוצה לקרוא את הסוף - ולמות!!!
זה אפילו לא משנה ממה.
אני פשוט רוצה למות.
ולא קיבלתי את זה פה.
ואם אני לא אקבל את זה בספרים הבאים, אני ללא ספק לא אקרא עוד ספרים שלה.

היא נכנסה לרשימה השחורה לבינתיים.
הרשימה השחורה עד עכשיו לא הייתה קיימת, אבל עכשיו יצרתי אותה, אז הנה:

הראשון: חיים שפירא.
זה שכותב ספרים מפוזרים שמאבדים מומנטום בערך אחרי המחצית.

השנייה: אורלי קראוס-ויינר.
זאת שהספרים שלה ניראים בז'אנר הלא הנכון, וגורמים לך להרגיש שרימו אותך, כי האווירה מאוד שונה ממה שהבנת מהתקציר.

השלישית: ריינבו ראוול.
זאת שלא יודעת לשמור על איזון, ולהשאיר את הקורא ברמת מתח הגיונית בהתאם למיקומו בסיפור.

עכשיו כשמדברים על זה, ההתחלה הייתה נורא משעממת עבורי.
רק בעמוד 151, תחילת הספר השני בסיפור, באמת התחלתי להינות מהספר.
אם הכתיבה לא הייתה כל כך קלילה עבורי, כנראה שלא הייתה לי סבלנות, וזה מדהים כי היו כאן הרבה מילים בריטיות שהייתי צריכה לתרגם, אבל זה לא הפריע לי.

לא ייאמן, זו הביקורת הכי ממורמרת וחסרת תוכן שכתבתי בחיי.
אני מתה על זה.
זה כל כך כיף פשוט להתלונן במקום לנסות לשכנע אנשים למה כדאי, או לא כדאי להם, לקרוא את הספר.

תקראו לא תקראו, באמת לא אכפת לי.
פשוט נהניתי והתחברתי לדמויות, ולמרות שהספר בהחלט-
מרגיש כמו שקית צ'יפס שחצי ממנה זה אוויר...
בגלל הכתיבה הקלילה, הפרקים הקצרים, נקודות המבט המגוונות, הרומן הגיי, הקיטשיות...
אני ממש ממש נהניתי ממנו.
אבל זה כי אני פשוט כזאת.
אני החברה הזאת שצופה איתך בסרט, מוחצת לך את הזרוע כשהזוג עומד להתנשק וצועקת - "נו כבר!!!".
ואז צורחת ומתחבאת מאחורי הכרית כשזה קורה.

בחיי שאני כל כך בחורה שזה מבחיל.
אני אוהבת להרגיש דברים טובים, והספר הזה איפשר לי להרגיש הרבה דברים טובים, פרפרים וכו'.
הוא גם עובר במהירות את הרגעים הפחות נוחים עבור הקורא.
שלא כמו הספרים של אורלי קראוס-ויינר, שפתאום היא מחליפה לך ז'אנר למשהו שממש אבל ממש לא נרשמת אליו.
חזירים יעופו לפני שאני אצליח לסיים ספר ממנה.
ואני מניחה שגם אצל חיים שפירא זה ככה, חזירים יעופו לפני שאני אקרא ספר שלם שלו מבלי לדלג.

אז במקרה הזה, למרות שהיא איתם ברשימה השחורה, לפחות את הספר שלה - הצלחתי וגם מאוד רציתי לסיים.

פשוט לא ככה...
אבל שיהיה, זה לא כזה גרוע, אני סתם קוטרית.
-

לשאר הביקורות שלי:
https://did.li/XUZYH

יש פלונטר מובנה בקסם. יש בעיה מהותית. יש חור בהגדרה.
מהו קסם? הוא אמור להיות על-טבעי, או בלתי-טבעי. אך אם יש לו כללים - הוא פשוט ענף נוסף במדעי הטבע, כמו פיזיקה או כימיה. האם זה שהכללים האלה לא תקפים בעולם שלנו מספיק כדי להגדירו כפנטזיה? כקסם? השאלה היא מהותית, ואולי מתפשטת מעבר לתחומי הספרות: אם כל דבר ניתן להגדרה, אז הכל מדרדר לכדי מדע. ומדע הוא רק יש; אין במדע כדאי. והמשמעות נעלמת.
ואם אין כללים לקסם - מה הוא בכלל? האם ניתן לתלות תקוות בחוסר הבנה? באבסורדיות? הרי או שלקסם אין כללים באמת - ואז הוא חסר משמעות. או שעוד לא גלינו את הכללים - ואז אין לו משמעות.
מהו קסם? הדבר העל-טבעי. אך אם קסם קיים, הלא הוא חלק מהטבע. יוצא כי טבוע בהגדרת הקסם, כמלקוד 22, הוא שהוא לא קיים.
הרי לנו שִׁכתוּב של הצהרתו של ארתור סי. קלארק: כל קסם מספיק מפותח לא ניתן להבדיל מטכנולוגיה.

אודה כי הצגת העניינים עד כה היתה קצת חד-צדדית. ניתן לחלוק בכמה אופנים. אפשר לומר שעצם זה שזה בלתי אפשרי מדע שלנו מספיק כדי להגדירו כקסם (וכשאני מדבר על הגדרה, אני מתכוון לדבר באופן עמוק - באופן שמשמעותי לי, כקורא, כאדם). ארתור סי קלארק בעיבוד המקורי די אומר זאת (הציטוט המקורי טוען כי כל טכנולוגיה מספיק מתקדמת, לא ניתן להבדיל אותה מקסם). זה שיש הסבר לא משנה.
מאידך, אפשר להגן על האבסורד, על עצם חוסר ההבנה, על תחושת הפלא: הקורא עומד בפני הקסם, ולא מבין את חוקיו, אבל מתפלא, ויודע בלבו שזה קסם, ימותו הלוגיקנים!
אני רק תוהה, האם הקוסמים עצמם חושבים שהם קוסמים? או אולי באמת אין פשר והגיון, וזה מהות הקסם?

אני לא מתחבט בעניין בכל פעם שאני קורא פנטזיה. למעשה, אני פשוט קורא, ונותן לעולם של הסופר להקסים אותי, בין אם מערכת הקסם היא "רכה" או "קשה", במינוחים של ברנדון סנדרסון. השאלה היא איך הספר משפיע עלי, ואיך הקסם שבו תורם להשפעה זו.

בספר הזה יש את אחד ממערכות הקסם האהובות עלי. המערכת היא הגיונית; ניתן להבין ממה נובע הכח, מה מבדיל בין קסמים, מה עושה אדם לקוסם חזק. אבל היא לא מדעית; יש בה משהו מעבר, ואולי זה הסוד, היציאה מהפלונטר: הגיון של משמעות, ניתוח לוגי של מה שמעבר ללוגיקה, של מה שבתחום האנושות.
הספר הוא במודל ההארי-פוטרי, אפילו מתכתב ישירות עם דמויות ומוטיבים מהארי פוטר. יש אנשים מיוחדים שיש להם קסם, הם גרים בסודיות באנגליה, והולכים לבית ספר (פנימיה) לקסם. כל הקלפים מוכנים - הגיבור היתום וראש בית הספר המסתורי שמתפקד כדמות-אב; הרשע הבלתי-מנוצח והגיבור שיש לו קשר מיוחד אליו, שהוא "הנבחר"; תלמיד יריב מרושע סגנון מאלפוי; כל מה שבונה עולמות קסומים, מהארי פוטר עד פרסי ג'קסון.
ואז הספר הופך הכל על הראש. שובר סטריוטיפים, משחק עם מוסכמות. בלי ספוילרים, אבל זה גאוני. זה לא סתם הפיכה לשמה, אוי-תראו-הרשע-הוא-באמת-מסכן או כזה. הסופרת בוחנת מחדש כל מיני הנחות, כל מיני מוטיבים של עולמות קסומים כאלה, ויש לה הרבה זוויות חדשות להאיר. הספר מומלץ בחום.

מערכת הקסם היא לא מוקד הספר; הוא לא ירשים את הקורא במורכבות גאונית כזו או אחרת. אבל המערכת היא נהדרת, ומעבר לכך, היא קשורה קשר הדוק לדמותו של הגיבור, ולמשמעותו של הספר בכלל.
כי הקסם בנוי על מילים. כך גם בהארי פוטר, אבל לעומת הארי פוטר, שם הקסמים הם לכאורה רצף רנדומלי של צלילים (כקוראים אנו יודעים שזה בעיקר לטינית, אבל לדמויות הספר זה ג'יבריש), כאן כל הכוח של הקסם מבוסס על כך שלמילים יש משמעות. משמעות בעולם הרחב.
הקסמים הם ביטויים, משפטים משירים, פתגמים; דוקינס אולי היה קורא לזה ממים. אבל מילים.
ורק דברים עדכניים! קסמים חדשים באים לעולם בעקבות יצירת מופת חדשה; קסמים אחרים נעלמים כשספר או שיר נהיה מיושן. call me maybe מאבד את כוחו במהירות. ציטוטי שייקספיר הם בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר, אך מי יודע כמה זמן זה יימשך? וכל קסם עושה משהו שקשור למשמעות המילים שבה.
וזה כמו העולם האמיתי, בעצם. כי בעלי הכוח הם בעלי המילים. והמילים בעלות הכוח הם אלה שכולם מכירים, הם אלה שמרעישים את התרבות. מי הם הקוסמים הטובים? החכמים, הרהוטים, שלא מגמגמים, שדוברים את מילותיהם עם כריזמה. ובאיזה עוד בית ספר לקסם לומדים סמנטיקה ולשון? כן, מי שיודע לדבר הוא יכול לשנות את העולם רק במילים שלו. זה קסם, אבל זה גם המציאות שלנו.
וזה מביא אותנו לדמות הראשית, היפהפיה, שוברת הלב. כי סיימון הוא לא כזה. יש לו כוח עצום, אבל הוא תקוע בפנים. כל רצונותיו, כל כאביו, כל געגועיו זועקים מתחת לשטח; וסיימון מגמגם. הוא נופל על המילים, הוא מתבלבל, סומק עולה בלחייו; הוא לא אדון למילים. החברה הטובה שלו כן. היריב שלו כן - הוא צוחק עליו, לועג לו באלגנטיות של נחש. ורק סיימון שותק.
איזו דמות. איזו הזדהות. כי באמת מה יהא עליו, על האדם שאין לו את הכוח הזה, שלשונו אינה גמישה, שמשתתק מול קהל? כל יגונם נכלא בקרבם, על סף התפוצצות שלעולם לא תקרה...או שכן?
מילים, חבריי. למי יש את המילים? ומה יש למי שאין? ומה היחס ביניהם, בין שני האישים הללו? זאת השאלה הנסתרת של הספר, המתגלמת במפגש בין מערכת קסם לדמות. לשתי דמויות, בעצם.
המשמעות נובעת מתוך המערכת המיוחדת הזו, מתוך מערכת שאינה רק טכניקה מבריקה, אלא משהו מעבר.

עברה שנה מאז קראתי את הספר בפעם הראשונה, ועכשיו, גם אחרי קריאה שניה, עדיין לא הצלחתי לגבש עליו דעה מסודרת. אז בחרתי לכתוב עליו. זאת לא בדיוק ביקורת אלא יותר חשיבה בקול רם, לכן יתכנו ספוילרים. ורפרנסים לספרים אחרים. אין לי עם מי לשוחח על הספר הזה, אז מצטערת מראש.

הצד החזק בספר הוא הבניה של הדמויות. אין כאן אף קלישאה של דמות עגולה אבל חבוטה מרוב דרמה. הדמויות של ריינבו שרוטות אבל לא במובן הטרגי, אלא פשוט כי כולנו דפוקים פה ושם. זה הקסם בכתיבה שלה - לקחת דמויות קצת עקומות, שלא מרחמות על עצמן יותר מידי, ולהזיז אותן מצד לצד כמו בחיים האמיתיים.
חיבבתי אפילו את אגתה - אמנם לא הייתי רוצה להיות חברה שלה כי היא די מעצבנת, אבל הערכתי את המחשבה מאחוריה. בואו נאמר שלא הייתם מוצאים אחת כמוה בספר של ריק ריירדן למשל, או אפילו אצל ג'יי קיי רולינג. הם לא ממש מכירים את הקונספט של בריחה, או פחד.
זה מרענן לקרוא על דמויות שלא תמיד מקבלות את ההחלטות הנכונות. ואפילו לא את ההחלטות שמצופה מהן לקבל (הדמות של אב. וואו). ושהרשע הוא לא באמת רשע, אלא חוסר... ושיש דרכים אחרות להתמודד איתו. בעניין הזה, ריינבו באמת הצליחה. היא כתבה את "הקרב האחרון" של סיימון בצורה שממש העבירה בי צמרמורת. ויותר מזה אני לא אגיד כי יש גבול לספוילרים.
המלחמה בין הכוחות הפוליטיים בעולם הקוסמים (איזה עלוב זה נשמע בעברית, "עולם הקוסמים") הייתה מרתקת בהשפעה שלה על סיימון והשאר, ובכלל בעצם העובדה שהיא לא מוצגת כשחור-לבן. הצלחתי להבין את שני הצדדים. צידדתי בכך שלכולם מגיעה הזדמנות ללמוד בוואטפורד, והאליטיסטיות של מחנה פיץ' לא הלהיבה אותי; מצד שני, הם נהגו מתוך אכפתיות אמיתית לקסם, ולבית הספר, ואהבה לכל מה שהמילה "בית" מייצגת עבורם, גם אם זה שמרני באופן מחריד. וכשבאז דיבר על אמא שלו והציג אותה כנמרה ששומרת על גוריה, קצת קשה להישאר אדיש.

אני חושבת שמה שהקשה עליי להתמסר לחלוטין לסיפור היו הציפיות שלי אחרי Fangirl.
קודם כל, הכתיבה. בניגוד ל-Fangirl שנכתב בגוף שלישי מנקודת מבטה של קאת' בלבד, כאן אנחנו מקבלים כמה וכמה נקודות מבט, וכולן בגוף ראשון הווה. שזה מצחיק כי לאורך הקריאה חשבתי על זה שקאת' תמיד נמנעה מלכתוב בגוף ראשון, ובטח שלא בהווה.
זה הרגיש לי קצת... שגוי. זה הקשה עליי להתחבר. לדעתי, אפשר לספר סיפור בצורה טובה מנקודת מבט של מספר דמויות גם בגוף שלישי - לראיה ליהי ברדוגו ב-six of crows (שמסתבר שהיא חברה של ריינבו. ושהיא גרמה לה לבכות. קטע), שלהטטה בין 6 קולות כמו לוליינית ולא יכולת להוריד ממנה את העיניים; ושלא נדבר על מה שרובין הוב עשתה בסדרת הספינות החיות (טוב, זה לא הוגן להשוות אליה. היא מלכה ואוכלת את כולם לארוחת בוקר. וזה שעוד לא כתבתי על הספינות החיות זה רק מפני שאין מילים לתאר את החוויה המדהימה שהיא העניקה לי שם, וממשיכה להעניק לי בכל פעם שהגעגוע מחזיר אותי למדף שלה. אבל זה סיפור אחר).
בכל מקרה, אני חושבת שהייתי מסוגלת ליהנות יותר אם היא הייתה כותבת באופן טבעי יותר.

ההתחלה של הספר קשה. כן, גם בפעם השניה שקראתי אותה. אני מניחה שריינבו ניסתה להעביר לנו שסיימון מאוהב בבאז מבלי להיות מסוגל להודות בכך בפני עצמו, על ידי זה שהוא אובססיבי כלפיו ומחפש אותו בכל פינה, אבל בעיני אהבה ואובססיה הן בדרך כלל דבר והיפוכו. זה עושה לי רע כשאני קוראת על זה. ואני יכולה להבין למה פני לא אוהבת לפתוח את הנושא הזה מול סיימון.
הכל משתנה ברגע שבאז חוזר לתמונה. ממש נשמתי לרווחה כשהוא חזר. הוא הצליח להצחיק אותי, לעצבן אותי, ואני חושבת שמערכת היחסים בינו לבין פני היא אדירה (אם הייתי כותבת שיפ, זה לגמרי היה באז/פני. סליחה סיימון. אבל גם אותך אני אוהבת).

וגם, טוב, המאג.
לא אהבתי את מה שקרה לו בסוף. לא אהבתי שריינבו הציגה אותו כמטורף. זה לא הגיע לו, אחרי כל מה שהוא עשה. הוא גאון, כן, אבל יותר מזה, הוא בעל חזון. הוא הצליח לשנות את העולם, תרתי משמע, רק בכוח הרצון שלו ובאמונה איתנה באידיאלים שהיוו עבורו דלק כשאחרים ניסו להכפיף אותו לרצונם. לאורך הספר הוא הוצג כאדם שקול - דורסני אולי, אבל שקול - והתקף הטירוף שהוא שקע בו לקראת הסוף היה כל כך לא אופייני וזה פשוט תסכל אותי. חוץ מזה, נהניתי ממערכת היחסים שלו עם סיימון, שהייתה סמכותית מצד אחד ואינטימית מצד שני, וממש לא הייתה צריכה להסתיים כפי שהסתיימה.

זה ספר טוב, שלא תבינו לא נכון. חשבתי עליו הרבה גם אחרי שסיימתי אותו, והוא מעלה שאלות מרתקות. בכל זאת, חזרתי אליו לסיבוב שני. אבל... הייתי יכולה ליהנות יותר. במיוחד אחרי כל הפוטנציאל שהיה ב-Fangirl.
אל תמנעו מקריאה בגללי. זה ספר טוב. תקראו, ואל תלמדו ממני - תגבשו דעה :)

באתי לכתוב תגובה אבל פפריקה כבר אמרה הכל. או כמעט...
אז אכתוב ממש בקצרה תגובה נטולת ספוילרים- הספר הזה מדהים!
סיימתי אתמול בלילה ואני מרגישה מוזר היום (רק ספרים טובים עושים לי את זה) קשה לי להרפות מהספר- מנטלית. פיזית הרי כבר סיימתי אותו ואני לא מן הקוראים פעמיים.
נכון שעד עמוד 153 הייתי חסרת סבלנות (באז לא מופיע עד עמוד זה) וגם נכון שהסוף לא היה לגמרי לטעמי.
כן - הסוף לא היה לטעמי. למה? דבר ראשון ציפיתי לבום הרבה יותר גדול (חחח בדיחה פנימית נראה לי) אבל יותר בגלל שנשארו דברים בלתי פתורים עבור הגיבורים שלנו- ישנם דברים (שני דברים ממש ענקיים) שהגיבורים שלנו לא יודעים (רמז לקוראי הספר: המאג+ לוסי. וגם: באז לא סיפר לסיימון ש.... רצח את .....)
ברצינות! למה לעשות לי את זה. אני שונאת קצוות לא פתורים כאלו. בא לי לזחול לספר וללחוש לסיימון על האוזן "אתה לא 'נורמל' "....
מרגישה נבגדת על ידי הסופרת. היא חייבת להמשיך את זה. אולי היא תעשה את זה? בבקשה שתעשה את זה . ומהר.
אמרתי שאכתוב תגובה קצרה והנ אני נסחפת.
אז בחזרה לתלם- הספר מאוד מיוחד. נהניתי ואני כל כך שמחה שקניתי את הספר (לקרוא בטאבלט זה לא אותו הדבר) אני ממליצה עליו בחום - במיוחד לאוהבי הארי פוטר (ברור מהיכן באה ההשראה של הסופרת אבל היא לא עוצרת שם. היא לוקחת את הספר למקומות מעניינים. איא אפשר שלא להנות)
דבר אחרון- תודה לפפריקה שבזכות אחד התגובות שלך- נראה לי על 'מעריצה' גיליתי את הספר הזה.

אז נו, כן, התחלתי אותו השבוע. באנגלית. כי פשוט לא היתה לי סבלנות לחכות עד שהוא יתורגם, אם בכלל.
ונו, כן, סיימתי אותו השבת. בלי מילונית אפילו. נאבקת במילים הלא מובנות אבל ממשיכה הלאה כי אני פשוט מוכרחה לעזאזל לדעת מה קורה בהמשך. אני פשוט יכולה לעצור רק בעמוד האחרון. ואז לשבת, מתנשפת קלות, בוהה בלי מטרה היישר לפנים, מופתעת קצת לגלות שעדיין יש עולם מחוץ לדפים, נראה בדיוק כמו שהיה בפעם האחרונה שהרמתי את הראש מהספר.

קארי און הוא ספר יוצא דופן. ממגנט, אפילו מבעד למחיצת השפה. חכם. קווים עדינים של ביקורת, של אמירות על המציאות ועל הבדיה; רישום זהיר של רעיונות על גבורה, על פזיזות, על טירוף, על אהבה. דמויות רבות פנים, מעוררות הזדהות ומחשבה.
ומעל לכל, קסם. במובן הפנטסטי והמטאפורי. קסם, חי ושוקק בכל עמוד. קסם, סוחף וחסר גבולות ועוצר נשימה. קסם, יפהפה וכל יכול ושבור.
כמו סיימון. כמו באז.
כמו כולנו.

קארי און הוא בו זמנית ספר פנטזיה, ופארודיה קלה, מעודנת, על ספרות פנטזיה; או בעצם, על ענף ספציפי שלה - מה שריינבואו ראוול קוראת magical Chosen One stories. ז'אנר הנבחר. הז'אנר שהארי פוטר הוא המייצג הידוע ביותר שלו.
סדרת הארי פוטר היא סדרה מרתקת, מהרבה בחינות. שיחות עם חברים שלי מגיעות לעתים קרובות לניתוחי עומק של הסדרה והמסרים שמאחוריה. ריינבואו ראוול מנהלת מבין השורות שיחה כזאת ממש, באופן אגבי ומקסים.

למשל, השפה שסיימון, הנבחר שלנו, משתמש בה. המילה פאק על כל הטיותיה נוכחת מאוד במשפטים שלו. כמו כל נער מתבגר נורמלי. בייחוד אחד כזה שהחיים שלו באמת דפוקים, במחילה. שנבואות חזו את הגעתו והטילו עליו את תפקיד המושיע, ושמישהו מנסה להרוג אותו כל שנה, מילולית. להארי פוטר יש התקפי זעם (שניים. בשבעה ספרים.) והוא בהחלט מריר לפעמים, אבל אני לא חושבת ששמעתי אותו אומר משהו יותר חריף מאאוץ'. אה, רגע, למרבה הנוחות אפשר גם לומר "הארי קילל". בלי להיכנס לפרטים או משהו.

או למשל. בהארי פוטר יש בידוד כמעט מלא בין עולם הקוסמים (בריטניה הקסומה) לבין העולם הרגיל על אנשיו חסרי הקסם (מוּגלגים). רוב הקוסמים מפגינים חוסר יכולת מוחלט להשתמש בכסף מוגלגי, בטכנולוגיה בסיסית כמו טלפונים ועמדות למכירת כרטיסים, ובכל מה שמר הריסון קורא "אי הנוחות המודרנית". יותר מזה: טכנולוגיה משתוללת בסביבת קסם, וממילא לא יעיל בכלל אפילו לנסות להשתמש בה. רוב הקוסמים, גם אלה שלא מאמינים בטוהר הדם, מניחים אוטומטית שחיים של מוגלגים הם הרבה יותר מסורבלים מחיים של קוסמים. הדור המבוגר של הקוסמים לבוש גלימות, אם כי הנוער הולך בג'ינסים. יש להם רדיו אבל הם טופחים עליו עם השרביט, ויש להם תנור ממש, עם בולי עץ בתוכו, במקום הסקה מרכזית או מזגן. ארתור וויזלי, איש חכם לכל הדעות, מפגין טמטום מוחלט ביחס לאחד מתחומי העניין העיקריים שלו - חפצי מוגלגים. נראה שהוא לא יודע מאיזה צד להסתכל על טוסטר. ומחשבים, אם אינני טועה, לא מוזכרים אף ברמז באף אחד משבעת ספרי הסדרה.
בקארי און זה לא בידוד, אלא בידול. לכל המבוגרים יש לפטופים, וכל בני הנוער משתמשים בפלאפונים; אבל המאג, מנהל בית הספר לקסמים, אוסר על החזקת פלאפון בתחומי בית הספר. הקוסמים מכירים את העולם שבחוץ, אבל נראה שהוא פשוט לא מעניין אותם; ובעולם של ראוול, כעובדה, קסם מידלדל כתוצאה מנישואים בין גזעיים, מה שבהארי פוטר הוא חשיבה גזענית וחסרת יסוד.

הטרמינולוגיה היא עוד נושא מעניין. בהארי פוטר, האוכלוסיה הלא-קסומה נקראת בכינוי בעל הקונוטציה המעט בלתי נעימה "מוגלגים". בקארי און הם Normals. ומצד שני - "בריטניה הקסומה" נשמע הרבה פחות מתבדל מthe world of mages, שמעלה אסוציאציה של יקום נפרד לחלוטין.
ביקום של רולינג, העולם שבחוץ - אם זו בריטניה ואם העולם כולו - כמעט ולא נוכח. מול קארי און, העולם של הארי פוטר נראה פתאום פרובינציאלי להחריד, אף על פי ששניהם מתרחשים באזור נידח כלשהו באנגליה. כי ראוול שותלת כל הזמן אזכורים עדינים: החבר של פנלופה גר באמריקה, איקוני תרבות כמו שרלוק הולמס מופיעים בהקשרים שונים, יורקשייר ואוקספורד וסוהו וכיכר טרפלגר הופכים את הדימוי הבריטי של פודינג ובירצפת מהארי פוטר לממשי וחי. ובכלל, המוּדעוּת למה שמעבר לקיום הקטן והזניח שלנו צצה כל הזמן: הידעתם, למשל, ששדי שלג הם יצורים מוגנים בגלל אפקט החממה? והאין זה רעיון נבון, ללמוד מאופן ההתנהלות של קוסמים אמריקנים וסקנדינבים - <B>לדעת</B> שיש קוסמים אמריקאים וסקנדינבים! כי בהארי פוטר דומה שלא עולה על דעתו של משרד הקסמים הבריטי לבקש עזרה מקוסמים ממדינות אחרות! ואמא של פנלופה מאושרת לראות אותה מדברת עם אגאתה, כי "זה טוב לראות שיש לך חיים שיכולים לעבור את מבחן בקדל" (כמה צחקתי).

ויש עוד כמה הקבלות מעוררות מחשבה:
סיימון אומר פעם, ביחס למלחמות בתוך עולם הקוסמים, "הלוואי שהיתה רק מלחמה אחת, רק אויב אחד שיכולתי פשוט להתייצב מולו," מה שגורם לפוטרהד המצוי לחייך חיוך מר;
פנלופה מסבירה למה הערפדים והקוסמים מעולם לא חיו בשלום, "אנחנו צריכים את הנורמלים חיים, הערפדים צריכים אותם מתים". וזה גורם לך לתהות למה בעצם צריך נורמלס. מה הם מועילים. כלומר, ברור, זכויות אדם וכולי, ואנחנו לא רוצים שהם ימותו בהמונים, אבל האם עולם הקוסמים <B>צריך</B> נורמלס? ואם כן, למה? יחסי הגומלין המוזרים בין שני העולמות ביקום של הארי פוטר עוברים כאן הקצנה שמדגישה את חוסר ההיגיון שבזה.

<B>↗ספויילר בגודל של המפשייר ↘</B>
ביקום של ראוול, לוחם הצדק לכאורה, הפועל למען רפורמות שיאפשרו לכולם ללמוד קסם, מתגלה כנבל ומטורף, כאיש "המטרה מקדשת את האמצעים". העולם של הארי פוטר מתחלק באופן מאוד ברור בין טוב לרע: מי שגזען הוא מנוול, מי שמקבל יפה בני מוגלגים הוא בהכרח איש טוב. אבל אצל ראוול לגזענות יש לכאורה סיבה מוצדקת. והמאג, הלוחם למען זכויות שוות לקוסמים הפחות חזקים, מוכן לרמוס כל מי שעומד בדרכו, כולל <B>↗ספויילר עוד יותר גדול אפילו ↘</B> בנו שלו, והאישה שאהב.

ואם כבר מדברים - האם הארי פוטר נבגד אי פעם? אני מתכוונת, האם היה פעם אדם שהוא בטח בו, האמין בו, ראה בו מייצג של הצדק - והתגלה כבוגד? ג'יני נבגדה; ג'יימס ולילי נבגדו; קווירל התגלה כוולדמורט, אבל הוא מעולם לא היה איש אמונו של הארי; סנייפ לכאורה בגד, אבל הארי לא בטח בו מעולם, ולבסוף הסתבר שהוא גיבור לאומי. האיש שהתחזה להיות עין הזעם בגד קשות בדמבלדור נניח, אבל לא בהארי.
הארי פוטר מתקומם לעתים קרובות מול סמכות, אבל אף פעם לא סמכות שהוא מלכתחילה כיבד או העריך. סיימון סנואו נדרש לעמוד מול האדם שהביא אותו אל עולם הקסמים, האדם שהיה בעיניו הסמכות המוחלטת, הדמבלדור שלו. שלבסוף בוגד בו. שלבסוף מסתבר שהשתמש בו מההתחלה. שיצר אותו. וסיימון הצליח. היה צורך בגוּפה, אבל הוא הצליח.
<B>↗סוף ספויילרים ↘</B>

יש קטע נהדר בקארי און שבו סיימון אומר לבאז שהוא מנסה לא לחשוב. על כל דבר. שהוא עושה רשימות של דברים שעליהם לא חושבים.
ובאז שואל, למה?
כי, הוא אומר, זה כואב לחשוב על דברים שלא יכולים להיות לך, או שאתה לא יכול לשנות. עדיף לא לחשוב עליהם.
אז אתה <B>לא חושב</B>, באז מלגלג.
זה חסר טעם.
אני לא מבין אותך, באז אומר. אתה הקוסם הכי חזק שחי - שחי אי פעם, קרוב לוודאי. אתה יכול להשיג כל דבר שתרצה. איך זה חסר טעם לחשוב על זה?
וסיימון אומר, כי זה לא משנה. בסופו של דבר, אני אעשה מה שמצופה ממני לעשות. אני בין כה וכה אעשה את אותו הדבר. ההאמדראם [הנבל של הספר] יתקיף אנשים, ואני אגן עליהם. המאג יבקש עזרה, ואני אתן לו אותה. אני לא צריך לבחור או לתכנן. אני מגיב לסיטואציות, לא יוזם אותן. ובסוף, יום אחד, אני אתמודד מול משהו שגדול ממני, משהו שאני לא יכול לנצח, אבל אני אעשה את זה בכל זאת. אני אלחם עד שלא אוכל יותר - מה יש כאן <I>לחשוב</I>?
זה כל כך הארי פוטר שזה כמעט כואב.

והדמויות, וואו, הדמויות.

סיימון סנואו, הנבחר, שהוא בו זמנית קריקטורה מוקצנת של הארי וגם דמות נפלאה בפני עצמו. שלמרות מה שהוא אומר, הוא לחלוטין היוזם ולא המגיב במערכת היחסים המקסימה שעומדת בבסיס הספר הזה. שמבולבל ולא מוּדע לעצמו ועושה שטויות על ימין ועל שמאל ונראה שאף פעם לא חושב ותמיד פשוט רץ לתוך הלהבות, אבל בסוף של דבר מבין בחוש מה הדבר הנכון, הלא אינטואיטיבי, ועושה אותו.
<B>↗ספויילרים מכאן ועד הסוף, חוששני ↘</B>
הארי פוטר, במעשה הקרבה עצמית למען הצלת העולם, מתאבד. אחר כך הוא קם לתחייה (פעם הילד שנשאר בחיים, תמיד הילד שנשאר בחיים) והיריב שלו בסופו של דבר הורג את עצמו. כי הארי שלנו, אביר-טוהר-הנשק עד הסוף המר, לא מטיל אף פעם קללה הורגת. אחרים כן - סיריוס בלק, מולי וויזלי - אבל הארי פוטר מכוון שרביט לעבר הרוע הגדול ביותר וצועק לחש פריקה מנשק פשוט. הנבל, לעומתו, מכוון על מנת להרוג. ואז הקללה שלו עצמו חוזרת אליו והורגת אותו. זה תמיד שיגע אותי, יְפִי-הנפש הזה. הרי, ילדים, בדרך כלל הרשע משמיד את עצמו, נכון? אנחנו פשוט צריכים לעמוד שם בידיים מורמות ולחכות שהנאצים יתאבדו, שדאעש יְאַכְּלוּ את עצמם, שכל אויבינו יתפוגגו בעננת צדק וקשתות וחדי קרן.
אצל ריינבואו ראוול מה שנדמה כנבל הראשי בספר הוא בעצם חור. העדר. רעב. שסיימון מביס אותו באמצעות הענקת כל הכוח שלו לחור הזה, שמתמלא ונעלם. (המממ.)
אבל את המאג, האדם שיצר את המצב המטורף הזה, סיימון הורג. לא בכוונה. הוא פשוט מצווה עליו, בקסם, להפסיק להציק לו. ונדמה שהדרך היחידה שהמאג מסוגל לחדול, היא במותו. וכך הוא מת.
זה פציפיזם מהסוג שאני מוכנה לקבל. להילחם רק למען היכולת לחיות בשלווה.
סיימון מוותר על כל הקסם שבו למען עולם הקוסמים. הוא לכאורה הופך להיות נורמלי. אבל יש לו כנפיים וזנב. הוא חי עם ערפד. אני חושבת שכמו הארי פוטר, אם נולדת הנבחר, אין לך דרך לחיות חיים שפויים לגמרי. אף פעם.

פנלופה היא החברה הכי טובה של סיימון. דה סמארט וואן. אם נקביל שוב להארי פוטר, ראוול לכאורה לקחה את הרמיוני וחתכה החוצה את רון. אבל פנלופה היא לא בדיוק הרמיוני: היא לא מייצגת תמיד ובעקביות את הדבר הנכון, היא לא קול השפיות, היא לא קול הסופרת. היא פשוט דמות, בתוך הסיפור, חכמה ביחס לנתונים שלפניה. הרמיוני לא שגתה מעולם. פנלופה בהחלט יכולה לטעות. (הבית שלה, אגב, מזכיר קצת את המחילה, ביתם של הוויזלים. ואחיה הגדול, פרמאל, עובד בשרות המאג ונגד המשפחה - כמו פרסי, אחיו הגדול של רון. פרד וג'ורג' הם כנראה השכנים ממול.)
אבל פנלופה הביאה לשיא את "הֱיות הסיידקיק של הגיבור". כי היא לא משחקת תפקיד שולי. והיא תרוץ אל תוך הלהבות אחרי סיימון, אף על פי שאגאתה מטיחה בה שהיא לא תועיל שם כלום, שכל מטרת החברים של הגיבור היא לשמש עדים או בני ערובה או לרכב איתו אל השקיעה אחרי הסוף הטוב.
פנלופה אדירה לגמרי.
בעמוד האחרון של הספר, סיימון מבקש מבאז שיפסיק לקרוא לו הנבחר.
פנלופה אומרת, "אבל אתה בהחלט הנבחר. נבחרת להשמיד את העולם. זה שנכשלת לא אומר שלא נבחרת."
עם חברים כאלה, מי צריך אוכלי מוות?
(אני חושבת שהיא טועה, אגב. הנבואה שניבאה את כל זה אומרת and one will come to end us. and one will bring him fall. let the greatest power of the powers reign, may it save us all.
אני חושבת שהחלק הראשון מתייחס למאג, והחלק השני לסיימון. שלטון הכוח החזק יכול להתייחס לזה שברגע האמת סיימון פועל שלא לפי האינטליגנציה המזהירה של באז ופנלופה, אלא לפי אינסטינקט טהור, ומציל את המצב. אני יכולה להישען על העובדה שהשמדת הרע מתוארת כעובדה (סיימון היה מחסל את המאג בין כה וכה כשהוא היה קולט את הכוונות שלו) ולעומת זאת הצלת עולם הקוסמים היא אפשרות בלבד - כי אם באז לא היה מבין מהו בעצם ההאמדראם, ואם סיימון לא היה מבין מה צריך לעשות, ההאמדראם היה ממשיך לחסל את הקסם עד תומו.
ויש כאן אמירה מעניינת לגבי נבואות שמגשימות את עצמן, כי הרי המאג יצר את סיימון על פי הנבואה, אבל אני לא אכנס לזה.)

פיונה, הדודה של באז. יצור מקסים שכמוה, תבורך. ההומור והחוצפה ויותר מכל הלב.
לוסי, רחמים וצער והנה מסתבר שאהבה לא יכולה לעשוות כל דבר.
נטאשה פיטץ'-גרים, אמא של באז. שאהבה אותו באמת ובתמים, אבל התאבדה כשערפד נשך אותה. ולעולם לא היתה מקבלת את הבן הנפלא, המבריק, המוכשר שלה, כי הוא ננשך. ועל זה אני לא אסלח לה, ולא אכפת לי כמה מרשימה ומוכשרת היא היתה.
דייווי, אידאליסט חולה שמדגים נהדר את חשיבות הציניות.
אבא של באז, שילך לעשות פעולה התורמת לריבוי המין.
אֶבּ, שהתגלתה כמדהימה יותר ויותר ככל שהתקדם הסיפור. שמראה שכוח לא בהכרח משחית, אבל גם לא צריך לוותר עליו לגמרי כדי להישאר בידיים נקיות. שמראה שאהבה אולי כן יכולה לצלוח הכל, בכל זאת.

אגאתה. אוי אגאתה. שיש לה דחף שימור עצמי שאין ולא היה לאף אחד מהחברים של הארי פוטר. שמאירה - בקיצוניות - את חוסר הטעם שבכל זה. (פתאום שמתי לב, אגב, שבספר השביעי ג'יני נשארת בבית. מוּגנת. וזה נראה לכולם הגיוני משום מה.) אני אמביוולנטית לגבי אגאתה, כי היא אומרת דברים נכונים בחוסר רגש לא נכון להחריד. באדישות כמעט.
אגאתה בורחת. קשה להעריך אותה על זה, אבל קשה עוד יותר שלא להבין את ההיגיון שבפעולה. ואי אפשר שלא לזכור קול קר בבית הקברות של הנטינגטון, "הרוג את המיותר". ואם את מיותרת בסיפור, למה שלא בעצם תלכי לכתוב לך סיפור משלך.
אני לא אוהבת את אגאתה. אבל המשפט "אני לא רוצה להיות הפרס בסוף המסלול של מישהו" הוא, שוב, נכון עד כאב.

ובאז. באז, הדמות האהובה עלי. זאת שידעתי שאוהב עוד לפני שפתחתי את הכריכה. זאת שאהבתי עוד לפני שבאמת הופיעה, באיחור ובצליעה, רק מלשמוע אחרים מדברים עליו. באז, תמיד בשליטה, מוּדע לעצמו עד כאב, חכם להחריד, אומלל כל כך. באז, משאלות יכולות להתגשם. באז, יער בלהבות וחלומות קמים לתחייה ומתנפצים. באז, כאב ושנאה עצמית וחיוך מלגלג. באז, עם הדרכים שלא ייאמנו להביע אהבה. באז, משפטי המחץ הכי טובים אי פעם. ממזר יהיר עד העמוד האחרון.
באז, הדראקו הכי מושלם שהפאנדום הזה התיימר אי פעם ליצור.
והוא כל כך הרבה יותר מזה.

הספר הזה הוא מעין הספר המוּער של הארי פוטר.
אבל הוא גם כל כך הרבה יותר מזה.
והלוואי שהיו שמונה. אבל יש רק אחד.
והלוואי שהיו מתרגמים אותו.
אבל בינתיים, I`ll carry on.

אני חושבת שאפשר לחלק את הביקורות שלי לשני סוגים:
1. ביקורות יפות וברורות, היה יפה יישר כח תודה
2. ביקורות מטורללות שבהן אפחד לא מבין מה אני רוצה מהחיים שלכם (כוללות הרבה אעעע)

אז זו אחת של אעעע.
(סתם. אסביר בהמשך שאת האעעע אני משאירה לאחרים כי הוא מובן מאליו. זו תהיה ביקורת של "המציאו מושג ונתחו דברים ספרותית בעקבות זאת. ואז התפלאו למה אף אחד לא הבין מה רציתם מחייו")

רקע כללי: (אנסה לקמץ בספויילרים)
יש ספר קוראים אותו פאנגירל ("מעריצה" בוז הוצאת מטר) הוא על ילדה סטודנטית חמודה יש לה חיים היא כותבת פאנפיקים - שזה בעצם סיפורים על כל מיני סיפורים - באינטרנט. היא כותבת על סדרה שנקראת סיימון סנואו (מקבילה מכוונת להארי פוטר) וסך הכל ספר נחמד מאוד ומכיר בזכויות הפאנגירלז תודה תודה.
ואז באה ריינבואו ואמרה היי בואו נכתוב את קארי און, שם יסופרו קורות סיימון ובאז בערך כאילו זה מין סוג של הפאנפיק שקאת כותבת. יאללה? יאללה.
בום. זה מהמם ומקסים ונפלא וגאוני.

(אני אוהבת להתייחס לקארי און כאל הפאנפיק של קאת. ההבדלים לא קריטיים מספיק וזה מאפשר פי אלף יותר ניתוחים)

פסקה ספרותית חפרנית:
אני אוהבת ספרים, או דברים, שמודעים לעצמם ברמה נסתרת. כלומר שמנתחים את עצמם תוך כדי התרחשות הסיפור. שמאפשרים ביקורת עצמית. שמאפשרים מחשבה על הפלטפורמה עצמה תוך הקריאה.
הסבר דוגמאתי:
אם אני סיפור שמספר על איך כותבים אותו אני מודע לעצמי בצורה גלויה. אין לי בעיה עם זה אבל זה לא העניין פה.
אם אני סיפור שמסופר ברצינות מלאה כסיפור, אבל הקורא הנבון יכול להבין מהסיפור דברים על כתיבתו - מבלי שהדמויות בסיפור יבינו שהן כתובות - זו מודעות עצמית נסתרת.
הרבה פעמים, כמו כאן, ייעשה שימוש באינטרטקסטואליות.
(דוגמא, להבדיל - איוב. וזה כבר מוסיף לנו ממד של אמונה וזה מדהים. אבל לא עכשיו)
מה שכל כך מדהים בעיניי בקארי און, חוץ מ[הכניסו פה פסקה על איך הסיפור יפה וחכם והדמויות מקסימות ובכיתי והשיפ שיפי ואוי מיי ליטל פאנגירל הארט איימ אאוט - בחיי שאין צורך לחפור על זה יותר, עשו זאת לפניי ויעשו זאת אחריי, והריני הנ"ל מצטרפת לכל הנאמר וחותמת כאן] הוא המשחק המדהים הזה, של מודעות סיפורית, משלושה צדדים שונים.
כן, שלושה! לא אחד, לא שניים, זהו ספר תלת-משמעי, וזה פשוט פשוט פשוט ג-א-ו-נ-י.
הדברים שאני חושבת שקארי און מבריק בהם:

1. ממד תיקון הקאנון של הארי פוטר ושל סיימון סנואו -
מאחר שההנחה של ריינבואו היא שלכולם ברורה ההקבלה להארי פוטר נפתח כאן עולם חדש ומדהים של משחקים. מעבר לעניין הפאנפיקים - נדבר על זה עוד מעט - גם הקאנון (הכתוב המקורי) משחק תפקיד.
ריינבואו מרשה לעצמה למתוח לא מעט ביקורת על הארי פוטר, אבל גם מפרגנת מכל הלב.
ראשית, הדמויות.
סיימון-הארי: ריינבואו דוגלת בגישת "הארי אידיוט פזיז" ועל כן סיימון הוא מעין השתקפות של הארי. דברים שהארי לא עשה או אמר במפורש, סיימון (האמת שזה תקף גם לשאר הדמויות) יאמר ויעשה. כך סיימון הופך להשתקפות של הארי, אבל אחת שמקצינה לנו את הדמות ומאפשרת למתוח עליה ביקורת אבל גם לבודד - וזה חשוב - את התכונות הטובות שלה, ואת הסיבות לחיוב או לשלילה.
באז-דראקו (לא מתה על ההשוואה, אבל בלית ברירה זו ההשוואה המתבקשת. שיהיה. מותר לי לחלוק על הנחת היסוד ועדיין להנות) מקצין עד מוות את ניסיונות המוות. (הא הא)
פני-הרמיוני: פה התפספס לריינבואו. כי לא כל אחד יכול ליצור הרמיוני, אפילו היא לא. אבל יש שם אמירות מעניינות על סדרי העדיפויות של הרמיוני, ועל הבחירה לשים אותה בתפקיד החברה הצמודה - ולהשמיט את רון - יש הרבה מה לחשוב.
אחרי הדמויות מגיע עניין העולם: המון המון ביקורת על חוסר ההתייחסות בקאנון הפוטרי (ואני משערת שגם הסיימוני) לעניין העולם המקיף את עולם הקסם. איך? אם דמויות אומרות משפטים כמו "באמריקה קורה ככה וככה" ישר מתחילים לחשוב מה בעצם קורה באמריקה. עד כדי כך פשוט ונפלא.
ואז הקסם. יש הרבה דרכים להתייחס לקסם, לא אלאה (חה), וריינבואו בוחרת לפרק את הקסם לגורמים מסוימים ולהתעלם מאחרים: היא מתעסקת בסוגיית השרביטים (למה צריך אותם), מנסה לגעת בעניין כוחות קסם (ונכשלת קשות, לעניות דעתי), ומטפלת יפה במילות קסם.
כמו כן היא בוחרת, כעוד התייחסות צינית ביקורתית, לשבץ בעולם המאגים טכנולוגיה. הרבה פעמים ישנה ירידה על העובדה שגיבורים נוטים לעשות דברים בדרך כלשהי כשטכנולוגיה יכלה לסייע יותר. אישית אני לא מסכימה עם הטענה הזו - שהארי פוטר יכל להיות חזק באותה מידה ללא ההתעלמות מהעולם המוגלגי - אבל אין ספק שהנאה צינית מופקת בשמחה רבה.

2. ממד הרמיזות לפאנגירל וקאת (והעולם שלנו) -
אז קארי און בא ואומר ככה: יש לי בעיה עם זה שהארי פוטר (וכן, סיימון סנואו הקאנוני) לא מתייחס לעולם האמיתי. ולכן, וזה כבר מתקשר למגמה רווחת של פאנפיקים, הוא ייתן המון התייחסויות אקטואליות, היסטוריות ותרבותיות לעולם שסביב. מסטארבאס, דרך דוקטור הו ומוסיקות מוכרות.
זו גם אמירה, כאמור - תיקון הקאנון נעשה באמצעות חיבור שלנו לפאנפיק דרך התייחסויות שקרובות אלינו, וגם דרך ליצור צרחות פאנגירליות - כי תמיד כיף להיתקל באזכורים פאנדומיים.
מעבר לכך ישנו ממד מרתק שקשור לפאנגירל. הפאנפיק לא רק מקשר להארי פוטר אלא גם מקשר לכותבת הפאנפיק שהכרנו בפאנגירל - קאת. זה מקסים. מרמיזות של מצבים דומים שקאת בעצם הכניסה לתוך קארי און (ליווי וסטארבקס) עד הידיעה שמועצמת כל כך יפה - שמעצם העובדה שקאת כתבה אותו אנחנו יכולים ללמוד עליו יותר.
בפאנגירל לא האמנתי. לא אוהבת שמתארים לי יצירה מדהימה בספר ומצפים ממני להאמין שהיא מדהימה כשאני לא חשה שיש לזה אסמכתא (אהמ אשמת הכוכבים). לכן בפאנגירל לא האמנתי, ולכן הופתעתי כל כך לטובה. כי קאת, בתור הכותבת לכאורה של קארי און, מתגלה ככותבת באמת מוכשרת. שנונה וחדה, מבינה את הדמויות באמת, שכתבה ספר שבפני עצמו, מבחינתי, טוב יותר מהספר עליה עצמה.
זה נהדר.
דבר יפה נוסף הוא הרצון והיכולת של קאת להוסיף לספר שלה את מה שחסר בקאנון. זו ביקורת חריפה מאוד על הארי פוטר, אגב. היא בוחרת להכניס בין השורות דברים כמו מוצא אתני, נכויות ולקויות - יחד עם הסתכלות כללית יותר בוגרת על העולם מסתם קאנון שמתמקד בפנטזיה. וזה מהמם גם כפאנפיק וגם כהצעת תיקון הקאנון.

3. ממד עולם הפאנפיקשן -
והנה השלב האחרון. מה שקורה בפאנגירל הוא סיפור על עולם הפאנפיקשן מבחוץ. בקארי און נוסף עניין שלם של שיקוף וירידה על עולם הפאנפיקשן הקיים, מבפנים.
כל מה שאמרתי - על נטיות של פאנפיקים לתיקון הפאנדום דרך מציאות, על מתיחת הביקורת מכל כיוון - הכל קורה פה.
ועניין יפה - פאנפיקם מסוגלים (ורובם אכן כאלה) להיות נוראיים. או להגזים עמוקות. וקארי און בא לתקן גם את זה; הנה תראו. ככה אמורים לעשות את זה. ככה שומרים על הדמויות כעל עצמן, ככה מבשלים את הקורא במשך חצי ספר בלי לאבד עניין.
מעולם לא קראתי פאנפיק טוב כל כך. (מצד שני - אני בררנית ואין לי סבלנות. אז תכלס זה לא שאין כאלו)
כל כך יפה האופן בו ריינבואו בוחרת להביע דעות במרומז על ידי דוגמא עצמית חיובית.

(לא יודעת אם החפירות היו מובנות. אם הבנתם משהו ממה שניסיתי לומר אשמח שתגידו)

אני חושבת שבספר הזה ריינבואו גילתה את יכולותיה האמיתיות. הלוואי שהיא תפיק עוד כמה פנינות פוסט-מודרניסטיות שכאלה.

לקרוא ולהתפעל.