“״מפת הימים״ הוא הראשון בטרילוגיה השנייה בסדרת המעון של מיס פרגרין לילדים משונים. מי שקרא עד השלישי ואהב, הרביעי לא יאכזב (אם הציפיות לא גבוהות מדי).

הילדים המשונים בחסות מיס פרגרין הגיעו לביתו של ג’ייקוב בקליפורניה, וכעת מתבגרים בקצב רגיל. לכן עליו ללמד אותם איך להתנהג כמו רגילים. קודם הם צריכים בגדים כמובן. האירוע המחולל התחיל במובהק בדרך לחנות הבגדים, כשג’ייקוב בטעות פנה לבית של סבו. הוא וכמה משונים מוצאים שם בונקר סודי עם מסמכים וחפצים ישנים, ומכאן מתחילה ההרפתקה: ג’ייקוב בטוח שעליו להמשיך להציל משונים, הפעם באמריקה. כדי להשיג פרטים הוא צריך למצוא את אייץ’, חברו הטוב של סבו בעבר.
חמישה יצאו להרפתקה מסוכנת בלי אישורה של מיס פרגרין כדי לעזור בחשיפת איומים ומסתורין, והאחרים נשארו בבית. רוב הספר הוא כמו חפש את המטמון: בכל מקום שהמשונים אמה, ברונווין, אינוק, מילרד וג’ייק מגיעים אליו, שם מחכה להם רמז למיקום הבא או למשימה הבאה, ובדרך הם עוברים סכנות, הרפתקאות, סכסוכים, הומור ואקשן, וכך הספר ממשיך וממשיך...

בשלב מסוים כבר חיכיתי לטוויסט למרות שעדיין הייתי מרותק לסיפור ולסגנון הכתיבה שאהבתי, ותמיד המשכתי להתעניין - מה יקרה בהמשך, לאן יילכו וכו’. בחמשת הפרקים האחרונים (120 עמודים) העלילה התקדמה מהר יותר לעומת שאר הספר, וזה נתן לי הרגשה שהיה שווה להמשיך לקרוא - לא שחשבתי להפסיק מתישהו, אלא שכבר חיכיתי שהעלילה תשנה כיוון ושלא תחזור על עצמה עם רמזים לכל אורך הספר.
מהי מפת הימים? -המשונים עוברים בלולאות זמן ויוצאים למקום וזמן אחר, יום כלשהו בשנה בעבר. הם יודעים איפה נמצאים לולאות כאלה בעזרת מפת הימים (days) שמראה להם את המיקום והיום/הזמן שייצאו בו. רעיון מקורי.

ייתכן שאהבתי יותר את הספר הזה כי כמעט לא היו בו חלולים (או רשפים), והרי פחות אהבתי לקרוא על היצורים המלחיצים האלה בספרים הקודמים.
התגעגעתי לילדים המשונים ואחרי יותר מ-1,700 עמודים שאני חי איתם כבר העדפתי לעגל לחמישה כוכבים - זה אומר שיש קסם ייחודי בסדרה הזאת שמשך אותי לקרוא ולא לעזוב. גם הפעם יש תצלומים מעניינים שעולים תוך כדי בהקשר לסיפור וזה מהנה להסתכל עליהם, הם גם נותנים תחושת אמינות, כמו הוכחה לאירועים שקרו.

דברים טובים בספר:
1. הספר כתוב ברור, העלילה ברורה, הכתיבה מושכת אותי לקרוא; ספר ארוך יחסית (530 עמודים כולל תמונות) שלא גרם לי לרצות לנטוש אותו או להתחיל אחד אחר במקביל. כיף לקרוא מההתחלה ועד הסוף.
2. פיתוח הדמויות טוב. הסופר עבד קשה על הפיתוח שלהן ורואים שעשה את זה מצוין: זה בא לידי ביטוי בצורת הדיבור שלהן, בדרך ההתבטאות, החשיבה השונה של כל אחד, ההומור השונה (יש סופרים שלא מצליחים לשנות את סגנון הכתיבה בין כל דמות ויוצא שכל הדמויות מדברות באותו סגנון).
3. יש מעבר. הספר לא רק אקשן. יש מסרים; יש קטע על גזענות, יש מסע בזמן לעבר, יש זוגיות, נאמנות, דרך התנהגות, מהות השקרים והפקת לקחים.
4. כבר אמרתי בכל ביקורת שלי על ספר בסדרה הזאת שאני מת על סגנון הכתיבה.
אציין דבר לא טוב אחד - ממש אהבתי את יו בספרים הקודמים, והוא כמעט ולא הופיע בספר הזה... אז התחברתי למילרד. הוא מצחיק אותי, וילד שקוף זה מגניב לא פחות מילד דבורים!”

“אני משוחד, אני פשוט מת על הסדרה הזאת. הם כאלו נהדרים, המשונים, כל אחד עם המוזרות שלו, ואם קוראים את הסדרה באופן לא ציני אז היא מזכירה לכולנו שכל אחד מאיתנו מוזר באיזו שהיא צורה. אנחנו צריכים תזכורת לכך לפעמים, בעיקר כשאנחנו רואים מישהו שונה מאיתנו.

מפת הימים ממשיכה בדיוק מאיפה שהספר השלישי נגמר, וכעת ההרפתקה ממשיכה, לראשונה באמריקה ולא באירופה. ג'ייקוב מגלה כל מיני סודות נוספים על סבו, פרטים שהוא לא הכיר ולא ידע, על דרכי פעולותו, על אנשים שהוא עבד איתם, על משימות שבהם הוא נטל חלק, אנשים שהציל. וכמובן שגם ג'ייקוב רוצה להיות גיבור כמו סבא שלו, וזה מה שמניע אותו בספר הזה. המסע עובר בין נקודות ציון לאורך החוף המזרחי של ארה"ב, נקודות דרך וזמן שונות ב-50 שנה האחרונות.

מדוע הספר הזה נקרא מפת הימים? או באנגלית Map of Days הדבר לא ברור, לאף אחד אין את התשובה. מפת הימים הינו ספר ההיסטוריה של המשונים אך הוא כלל לא מוזכר בספר, הוא מוזכר רק בספר השני, לא ברביעי.

פרט אחרון אנקדוטלי, לקח לי ארבעה ספרים לשים לב שאייב הוא סבא של ג'ייקוב כמו שאברהם הוא סבא של יעקב. כנראה זה לא במקרה ששמו של אבא של ג'ייקוב הוא לא אייזק, הוא פשוט לא משונה.”