“כשילדיי היו זאטוטים הקראתי להם את ״האריה שאהב תות״.
כל יום, כל ערב אחרי המקלחת ולפני השינה.
״תגיד יוֹתָמתּוּת שאלתי את בכורי ברגע של ייאוש, לא מתחשק לך אולי את ״הנשיקה שהלכה לאיבוד״ או ״איתמר מטפס על הקירות״? לא! קבע, אני רוצה את האריה. הייתי משוכנעת שבני בחר בספר משום תשוקתו הרבה לתותים אך משהו לא הסתדר לי משום שעפ״י עלילת הסיפור התאווה לפרי החמוץ-מתוק אמורה להיחלש למאזין שכן (זהירות, ספוילר…) אותו לַיִשׁ מואס לבסוף בתות עקב בולמוס זלילה שגורם לו לחוש ברע אך מחמדי האזין בתשומת לב כשהוא לוחש את המשפטים הידועים ומעווה את פניו פעמים בהתרסה ולעיתים בגועל ובסיום ביקש שאכין לו קערת תותים בשמנת וסוכר.
גם אחותו אהבה את הסיפור המופלא וביקשה לשמעו פעם אחר פעם על אף התחרות העזה עם ביאליק והרצון לשמוע אודות האב הפדחן מפרי עטו של מאיר שלו.
האריה המפונק, המחוצף והגרגרן מצא חן בעיניהם; אולי כי ראו בו את עצמם: חתרנים, מעט דעתניים בעלי תכונות חמוצות-מתוקות ולגמרי בעד החתול הגדול. גם אני אהבתי את המעשה המשעשע ומיהרתי לברר אודות המחברת המוכשרת שהיטיבה להאניש חיות בר ולהפכם לשכפול מדויק של ילדיי.
תרצה אדר כבשה את לבי מהרגע הראשון.
הקלדה מהירה של שמה בגוגל והנה עולה צילום של ילדה-אישה עם עיני במבי עצומות וכחולות, שפתי דובדבן ושיער גלי עבה.
בת אנוש ממגנטת וזאת יאמר כל אדם מבלי להכירה כלל.
הוריה היו ידועים ומוכשרים כל אחד בתחומו.
אמה, רחל מרכוס, הייתה שחקנית תיאטרון ואביה המשורר רב הפעלים: נתן אלתרמן. תרצה ירשה את הנמרצות של השניים ועוד מהיותה תלמידת תיכון תיעדה את חייה באמצעות יומנים מתובלים באנקדוטות וקטעי שירה, רחשי לב ומשאלות. נערה יפה שחוותה רגשות באופן עז ולעיתים ללא שליטה, סובבה ראשים והותירה את חותמה על נשים וגברים כאחד.
אין ספק שכישרון זורם בגנים והשפעתם של הוריה הייתה עזה אך אתר הייתה נחושה להצליח בזכות עצמה ואמנם הגיעה להישגים מרשימים: כתבה ספרי ילדים אלמותיים, תרגמה מחזות מאנגלית ויצרה שירים שהם כיום נכס צאן ברזל כגון: ״אדון שוקו״ ו״פתאום עכשיו, פתאום היום״ (הידוע גם בשמו ״אהבתיה״) שביצע שלמה ארצי והגיע למקום ראשון בפסטיבל הזמר והפזמון.
הביוגרפיה ״בגלל הלילה״ שכתב זעירא מונה את כל הצלחותיה של תרצה אך בד בבד מתמקדת גם בדיכאונות, בנפילות ובאכזבות התכופות שהיו לה מסובביה ומעצמה.
בהתחשב במצבי הרוח הקיצוניים, המשתנים שלה ייתכן בהחלט שלתרצה אתר הייתה הפרעה דו-קוטבית.
היא הייתה בחורה בעלת מנעד רגשות רב; ברגע יכלה לנסוק השמימה באושר עז וכמה רגעים אחר כך לשקוע בדיכאון תהומי.
משפחתה תמכה בה ככל האפשר אך מהרגע שאביה שאליו הייתה קשורה בקשרי עבותות, נפטר מצבה הלך והדרדר.
ב 8 בספטמבר 1977 נהרגה כשנפלה מחלון דירתה בקומה השישית.
בת 36 הייתה במותה.
קראתי את הספר בעניין רב, בהזדהות מוחלטת ובעצב אינסופי.
היא נראתה כמו פיה, אחזה בכישרון של שֵׁד ומתה בעלומיה. כמו כן נחשפתי לשירים שלא הכרתי ובדעתי לעשות היכרות עם יצירותיה ולהמשיך ללמוד אודותיה.
את הספר אני ממליצה לקרוא לא רק למעריציה, אלא לכל מי שמתעניין בספרות עברית, תרבות ושירה.”

“ריח אבק עירוני, תל אביב הקטנה וההבנה המסעירה שליברליות על גווניה, היתה כאן הרבה לפני שנולדתי (היה גם שמח כמובן). זו התפאורה הפותחת את 'בגלל הלילה', ספר ביוגרפי על ראשית ה'תלאביביות הבוהמיינית', שלאורה, מחווירה זו של ימינו.

"יפה ומכמירת לב כתמיד."

תרצה אתר (אלתרמן) שעומדת במרכזו של הספר הזה, מתגלה כדמות רבת רבדים. היא עליזה וילדותית, אוהבת ומתאכזבת חליפות ונראה שרכבת ההרים הריגשית בה היא חיה, הפכה לה יותר מכול, לדרך חיים.
רוב הזמן, היא הזכירה לי גוזל נשרים, שמנסה להוכיח את מורשת אבותיו. אבל גודלו ונסיונו הדל, חושפים את היותו (לפחות ברמה הרגשית), לא יותר מגוזל.

מישהו שר את זה קודם
"החיים הם תלאה שמישהו המציא כדי להוציא אותנו לאט לאט מדעתנו."

'בגלל הלילה', נושא אמירה מרגשת באמת. אם ביוגרפיות רבות נוטות ליפול אל תוך בור שעמום תרבותי, מתוך התחושה שעצם קיומו של סיפור ביוגרפי, מבטיח עניין בקריאתו. הרי שהסיפור הזה, היה ככל הנראה, מצליח למצב עצמו בגזרת ה׳מרתק׳, גם אם לא היו בו רכיבים ביוגרפיים, או ניצני הכרות כזו או אחרת עם הדמויות. אחרי הכל, החיפוש אחר רכילות כאן, הוא רק תרוץ.

ואם נרשה לעצמנו להשתמש לרגע באותו תרוץ, נוכל להודות שיש משהו גם בניחוח הזה, ה'בראשיתי', של ה'תרבות-ארצישראלית' במהותה.

זו שנמצאת בפרטים הקטנים
למרות העניין שהיא מספקת, מדובר ביצירה עמוסת פרטים, שמחלקם הייתי נפרדת בשמחה. משהו בתפר שבין סיפור חיים מרתק ועבודת תיעוד אקדמית שכל מטרתה לחבר קצוות ולשמר חומרים כתובים ואחרים, היה לי עמוס עד טרחני לעתים ונוטה להערצת הדמויות הראשיות.

מצד שני, ברגעים בהם נישארתי לקרוא כל זנב שיר וכל איזכור פואמה, בדיקדוק-סבלני-מתבקש, הרגשתי קירבה מיוחדת אל הדמות הראשית. מה שהפך אותה בהירה ומובנת יותר ופוגג במעט את הערפל התמידי שסביבה.

של מי הסיפור הזה?
"הפנטזיה הזינה את נפשה לא פחות ממה שהתרחש במציאות, והתשוקה לכתוב על כך, להפוך את הרגש למילים, הייתה ריגוש עז לא פחות, ואולי אף יותר, מן הקשר האנושי עצמו."
כמו תמיד במפגש לא מתנחמד עם ביוגרפיות, גם כאן, נתקלתי בבעיה מצפונית לא פשוטה.
בעבר, נמנעתי מקריאת ביוגרפיות שלא ברור אם נכתבו בהתאם לרצון גיבוריהן. עיסוקו העמוק והאינטימי של 'בגלל הלילה', בפרמטרים כמו מבנה אישיותי, חוסן נפשי, הורות בכלל ואמהות בפרט, זוגיות, יחסי אב ובתו ואחרים, נפרמים עד לא משאירים כאן, מרווח פרטי מתבקש. בהתאם לכל אלה, זזתי לעתים, בחוסר-נוחות אופייני.

אבל ככל שנחשפתי לפרטי הסיפור, נראה כי הוא עוסק בדמות שרצתה להיות נוכחת, מוכרת ומלאת אורות זרקורים.

עַמוּס או לא, הספר הזה, עצוב ומרתק, יישאר איתי ללא ספק.

"חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶמֶת / רַק רֶגַע וְסוֹף - הָאוֹרוֹת כָּבִים / הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת / לִפְעָמִים הוּא פָּשוּט קְצָת שִירִים יָפִים."

לסקירות נוספות https://misskipod.blogspot.com/”