“הז'אנר של לראות את הטוב בכל דבר לפעמים קצת מקשה עלי למרות שאני בעד.”

“כשאני שומע שמישהו מהם עוזב את העולם, אני חש בצביטה קטנה. בכל פעם שאני רואה מודעת אבל, אני מרגיש שפספסנו. תהיתי עם עצמי: תחושת החמצה זו, על שם מה? הרי כולנו אבק, מעפר באנו ולעפר נשוב, יש כבר אינספור מאתנו, בטיפה סרוחה מוצאינו ובמקמוק סופנו.


הפכתי בדבר והפכתי וסוף סוף: אאוריקה! העניין הוא שאני אוהב לשמוע סיפורי חיים של אנשים ובמיוחד של זקנים (אזרחים וותיקים אם תרצו). בתקופת נערותי, הייתי מגיע מדי פעם למרפאה. לא מפאת חולי ממשי, תודה לאל, פשוט היו הרבה מדיי בקרים שבית הספר לא בא לי בטוב והייתי זקוק לאישור רשמי להיעדרותי שגם כך אף אחד לא באמת קנה. אלו היו ימים נעדרי טלפונים גאונים, שבדורנו גם רבים מהסבים והסבתות נפלו בקסמיהם ויכולים לפתח ללא הפרעה ליקויי למידה ו-FOMO גם בגיל השלישי. על כן, פעמים לא מעטות הייתי מוצא את עצמי בשיחה ערה עם איזה איש או אישה בני הזהב, שגוללו באוזני מעט מחכמת חייהם או כסילותם, קורטוב מה"בובע מייסעס" ואנקדוטות שהיו ערבים לאוזניי עד מאוד.


העניין הוא כזה: הידוענים, מה שנקרא סלבס, דואגים להשאיר אחריהם כמה שיותר מזכרות לקיומם בעולם הזה. כתבות, רחובות קרויים על שמם, מחלפים, גשרים לפעמים סתם כיכר. רבים משאירים ספרי אוטוביוגרפיה מפוארים, שלעיתים משקלם עולה על זה של פעוט שכבר נגמל מטיטולים. שחס וחלילה לא יימנע מאיתנו אף פרט על פועלם הכה מבורך עבור מיננו האומלל.


פה לדעתי הבעיה: אנשים רבים כל כך, שאינם סלבס וחייהם "אפורים" מחזיקים במוחם אוצרות של סיפורים מרתקים (גם אם לפעמים צריך להתאמץ ולדלות את זה מתוך בוידעם של ג'אנק מאובק). בני אדם ענקיים לפעמים, שאלמוניותם הולכת לפניהם, ייעלמו אל תהום הנשייה, אולי יזכרו לכמה עשרות שנים על ידי בני משפחה קרובים וחסל. חבל.


אז מורי אולי לא היה לגמרי אותו "Nobody" שאני מתאר. הוא גם לא היה ממש ידוען. הוא בסך הכל פרופסור באחת המכללות האמריקאיות, שהבליח לרגע קט בתכנית אירוח לילית במסך הקטן כי מישהו שמע על סיפורו המדהים.


מיץ' אלבום, הסטודנט לשעבר והמספר, היה שרוי עמוק בחיי חומרנות אמריקאים למהדרין וברדיפה אחר קריירה וכסף. מיץ' חש שהגיע למבוי סתום ותחושת הריקנות הטיפוסית החלה מכרסמת בנפשו. הוא הדליק במקרה את מקלטו בשעת לילה מאוחרת וראה שם את מורי, שהיה המנטור הרוחני שלו בימי לימודיו במצב דעיכה גופנית מתקדמת מול כל האומה. כמובן, שמיץ', שעשרים שנה קודם לכן היה מוכן לנשק את הקרקע שמורי דרך עליה, רצה לטעום עוד מפרופסורו הנערץ פעם לפני שזה ייפרד מהעולם סופית.



אז טס מיץ' למרחק של מיילים רבים לביתו של מורי, שהפך בינתיים לקצת מפורסם ומבקש להתקבל על ידו. אמנם בעקבות החשיפה בטלוויזיה יש רבים שמבקשים כעת לעלות אליו לרגל, אך למיץ' נשמרה פינה חמה בליבו של הגורו הזקן. וכך הם ממשיכים להיפגש בכל יום שלישי ותוך כדי שמורי נאבק עם מחלתו, הוא חולק עם מיץ' את התובנות שפיתח על העולם, על כסף, על מוות, על חרטה, על רחמים עצמיים, על נישואים, על היום המושלם ועוד.



הבעיה היא, שלא מצאתי בדברי החכמה של הפרופסור הזקן משהו בעל ערך ממשי. שיחותיהם של מיץ' אלבום ומורי הסתכמו אגב מלל מיותר וכתוב בצורה בינונית מינוס לכדי אמירות ידועות, כלליות וקלישאתיות כגון:

המשפחה חשובה יותר מחברים – כי מי יהיה איתך בשעת צרה או מחלה?; התרבות שלנו – תרבות הצריכה מקולקלת ולכן אסור להיסחף אחריה – צור לך תרבות משלך!;
כסף רב לא יקנה לך אושר, אז חשוב שתתרום מזמנך לאחרים...(מה שנכון אגב, אולם המחקרים מצאו כי יצירת הכנסה נוספת, בייחוד פסיבית כן תורמת לאיכות החיים ותחושת ה-WELL- BEING).


החלק המרגש היחיד בספר הוא ההתמודדות של מורי עם המחלה שפקדה אותו.. באמת, ליבי יצא אליו. האומץ שלו, הסירוב לוותר על שמחת החיים וההשלמה הסטואית עם המצב לאחר שאיתרע מזלו ו"נפלה" עליו צרה שכזו, מעוררים השראה. לכאורה לא מדובר גם כאן בסיפור מיוחד, הרי יש כה רבים סביבנו שזוהי מנת חלקם והם לוקחים את הכל בגבורה. אלא שכל מקרה כזה הוא יחיד במינו ואין שני לו. בזאת באמת ניכר הישגו של אלבום – לקחת סיפור של אדם אלמוני יחסית ולהנציחו בזיכרונם של מיליונים רבים.


לצערי גם נקודת האור הזו לא מצליחה להרים את היצירה בכללותה והיא נותרת מיותרת ונדושה. יש לה מין ניחוח של פעם ולא בקטע טוב. היא נכתבה בשנות התשעים, בהן שררה תחושה שהחיים המערביים המודרניים מגיעים למיצוי. אז היה אופנתי החיפוש המתמיד אחר משמעות החיים ומורים רוחניים למיניהם.



לאחר שסיימתי אותו, לא הרגשתי שקראתי ספר בכלל, הייתה לי מין תחושה מוזרה של ריק ושבעצם לא למדתי כלום, אולי בכלל חבל שבלעתי את כולו. הסתכלתי על הכריכה שוב. "יותר מ-180 שבועות ברשימת רבי המכר בארצות הברית" – מין כרזת ענק מתנוססת מעל כותרתו. ואז זה היכה בי: זהו Fast Food אמריקאי של רוחניות, מין מק'דונלדס של חכמת חיים תעשייתית להמונים, שגם מאוד עזר לעושרו החומרי של המחבר. וכמו אחרי זלילת מנה של המבורגר כפול וצ'יפס שרוי בשמן עמוק, פקדה אותי אותה חרטה קלה: חבל שאכלתי את כל זה. אמריקה.


הספר גרם לי להיזכר בצער בסבתא שלי ז"ל. גם אני חשבתי פעם לבוא אליה כל יום שישי, אך לרוב היה לי משהו "חשוב" יותר לעשות. היה לה כושר ביטוי נהדר ויכולת פנומנלית לתאר כל מאורע. היא הייתה בעלת אופי לא קל לעיתים, אך חכמת חייה עוררה השראה. הייתה חזקה גופנית והלכה מחיי באופן מהיר כל כך, שרק אחרי חצי שנה התחלתי לעכל את זה... זה היווה עבורי שיעור אמתי לחיים.


אולי אילו הייתי קורא את הספר כצעיר פעור עיניים בין גילאי שמונה – עשרה עד עשרים ושתים נגיד, הייתה דעתי עליו שונה. אז גם מאוד אהבתי מק'דונלדס. אך מה לעשות, נזכרתי מאוחר מדיי...

בהזדמנות זו אני ממליץ על סרט צרפתי מצוין על הבנה מחדש של משמעות החיים ושינוי ערכים בעקבות אירוע דרמטי בחייו של אדם בשיא פריחתו דווקא:
"הפרפר ופעמון הצלילה".”