“מעשה באחד לורנזו. הוא נגן קונטרבס כלומניק שחי עם אבא שלו במדינה בדרום אמריקה, מיראנדה שמה. אף אחד לא מאמין ביכולותיו - כולל אביו ואמו המנוחה. הנושא היחיד בו לורנזו דנן מתייחד הוא דמיונו הפיזי המדהים למועמד לנשיאות, פדרו אקירה.
במיראנדה שולט שליט אחד כבר כמה עשורים. יריביו תמיד מתים או בורחים לחו"ל, הוא מנופף באיזו "מחתרת סטליניסטית" אותה הביס כשתפס את השלטון, אבל שליטים, כידוע, זקוקים לאיזו מפלצת איומה להזכיר לעמם מי האוייב האמיתי כאן. הוא מטפח "חוליות מוות" המבצעות מעשי אכזריות זוועתיים בכל מי שמפריע לו בדרכו. הוא נהנתן, מפריט לעצמו רכוש רב ומצליח לסלק ממנו את אלה שהיו בעליו, באמצעים כאלה ואחרים, בעיקר כאלה.
מועמד מבטיח ופופולארי, פדרו אקירה, בהחלט אינו רצוי לשליט הרוצה לשרוד. חת שתים נמצא הפיתרון השימושי - שלושה כדורים בראש המועמד. אבל גם את מפלגת האופוזיציה לא עשו באצבע: לורנזו נשלף מתוך חייו המשמימים "להציל את המולדת" ולהתחזות לאקירה, שניצל, כביכול, בדרך נס.

הספר הזה מלא אירוניה. הוא מסופר בגוף ראשון על ידי לורנזו/פדרו, מתאר בדרך מצחיקה מאד את הנסים והנפלאות שקרו לגיבור ולמקורביו בדרך להצלת המולדת. חלק מהסיפור, למרות הדרך המצחיקה בה הוא מסופר, רחוק מלהיות מצחיק: על שלטון יוצא דופן באכזריותו, על רציחות של מתנגדים - וגם של בני ברית. על דמגוגיה (שעובדת, תארו לעצמכם...), השתררות על חלשים, יד אחת שעושה השלטון עם סוחרי סמים ובריונים, ושימוש בפחד - אמצעי שלעולם אינו מכזיב - כדי לנצל את האזרחים עד טיפת דמם האחרונה. אני יכולה להבין את אונגר הזקוק לכיסוי שם המדינה עליה הוא כותב: התיאורים נראים אמינים ואולי הוא עשה חשבון שלא כדאי לו להרגיז מישהו שם...

הספר כתוב טוב - הרבה הומור, בעיקר ציניות ואירוניה. הוא מצליח לצייר את התמונה הבלתי נתפסת של שלטון אכזרי שלא בוחל בשום אמצעי כדי לשרוד. הגיבור הופך במהלך הסיפור מאהבל מצוי למי שמוכן להקריב את עצמו כדי למגר את השליט הכל יכול. ואכן מקריב את עצמו (או אולי לא? זה לא לגמרי ברור...) מה שכן ברור הוא חוסר התוחלת בלהיות דון קישוט: בסופו של דבר גם אם ברור לך מה המעשה הנכון טחנות הרוח תמיד ינצחו אותך. לא בגלל הרוח - שיכולה, אולי, לחיות לנצח. בגלל החומרים המתכלים מהם אתה עשוי: בשר ודם.”