“#
זה היה הספר האחרון אותו כתב פוקנר, שיצא לאור בשנת מותו, 1962, וזכה ב"פוליצר" שנה אחר כך, כשפוקנר כבר היה שוכן עפר. הוא הדגים בספר הזה את יכולתו בכתיבה קומית ואת חוש ההומור המשובח שלו, שאמנם בא לידי ביטוי גם בספרו "בבוא מותי" שקראתי קודם, אלא ששם כיסתה עליו מקבריות מעורבת בזעם, ולפעמים היה בלבול מסויים בהחלטה אם לצחוק או להיחרד...
נשביתי בקיסמו של הקטע המתאר את השתלשלות העניינים שכתוצאה ממנה קנה סבו של המספר את המכונית (השנייה בעיירה...) בשנת 1905. המכונית היתה 'וינטון פלאייר' (אל תטרחו לחפש. לא היתה מכונית כזאת. זה שם מומצא כמו שם המחוז יוקנפטאוופה בו חיו דמויותיו של פוקנר, גם הן מומצאות, כמובן). השמות המומצאים מבוססים על מציאות אמיתית במיסיסיפי בה נולד פוקנר וחי עד מותו. הוא מספר שהמכונית הגיעה מממפיס – מרחק של 130 קילומטר, אותו עשתה בפחות משלושה ימים(!) (נא זיכרו שבאותה תקופה הדרכים, אם היו, שימשו כרכרות רתומות לסוסים, פרדות או שוורים). את המכונית היה צריך להתניע בסיבוב ארכובה בחזית (תהליך לא מסוכן אם זכרת להוציא אותה קודם מהילוך...) היא היתה מצויידת בפנסי שמן לצורך נהיגת לילה, שלא האירו את הדרך, אך הזהירו אחרים מהתקרבותה... ובכל פעם שגשם איים לרדת "לא נדרשו יותר מחמישה-שישה אנשים להתקין בקלות את הגג והוילונות בעשר – חמש עשרה דקות... " את הסיפור מספר בגוף ראשון מי שהיה ילד בתחילת המאה העשרים, לנכדו בשנת 1960.
יש בספר תיאור משובב נפש של יזם אחד. הבחור חי קרוב לגשר מעל הנהר. הוא יכול היה, כמובן, לחרוש (עם פרדים או שוורים) לזרוע תירס, לחכות שיצמח, לקצור, לערום ולעשות מה שחקלאים עושים כדי להתפרנס, או לגדל בוץ. כלומר - להפוך את הדרך לבור בוץ ענקי ואז לשבת בצד עם זוג פרדות ומוט גרירה ולהציע שירותי חילוץ לכירכרות או מכוניות (נדירות) שנתקעו בבוץ. תגידו לי אתם מה הייתם בוחרים? עבודה שוחקת מצאת החמה עד הלילה, כשהתמורה מוטלת בספק או שעה – שעתיים עבודה ביום (אחרי שהפכת בחרישה את הקרקע לבוצית), ניצול מזג האוויר הגשום שמייצר פרנסה בשפע, עם רווח נאה בצידה? אני יודעת מה אני הייתי בוחרת.
הספר כתוב נפלא, בחן רב ובתערובת מקסימה של כתיבה קומית (מצחיקה באמת!) עם קטעים מכמירי-לב ורגעים שהסופר מזקק בהם השקפת-עולם ליברלית שאינה מובנת מאליה באותה תקופה. פוקנר – זה ברור – מכיר באמת את דמויותיו. הוא אינו מלגלג עליהן, אינו עושה עם הקורא קואליצייה לבוז לבורותם, קרתנותם ונלעגותם. הוא מתייחס אליהן בכבוד בין אם זה ילד בן 11 שמספר על היום בו הפך לאיש, הצעיר האיטי והילדותי שאי אפשר לסמוך עליו, שיזם את המסע בעקבות תשוקה בלתי נשלטת למכונית (ולגברת...) והכושי הקטן שיכול לעשות פלאים עם כל סוס, פרד או חמור, שאינו נותן לאיש לשכוח את ייחוסו: הוא צאצא של סבו של "הבוס" ושפחה שחורה, אין מה להשוות את הייחוס הזה לסתם נכד של "הבוס"... הרפתקאות, הימורים, רומנטיקה של בן 11, סוף טוב וערכים. סיפור שחייבים לקרוא בנחת בלי להכניס את הערכים של היום (או לוותר על הקריאה).
הספר הוא ספר ספרייה אבל אני מתכוונת לקנות עותק שיהיה בבית. כי הוא שייך לרשימת ה"במקרה חרום נא לשבור את הזכוכית". מקרה חרום – של מצב רוח מספיק רע בשביל ספר כזה – קורה מפעם לפעם אך ספרים שמתאימים לרשימה הזו נדירים מאד.”
