“מפעם לפעם - לא לעתים קרובות מדי, לצערי - אני קוראת ספר שמרתק אותי ושאני מתקשה להתרחק ממנו. זה קורה לעתים עוד יותר רחוקות בספרי מתח. העובדה הזו די מוזרה, כי כל תכליתם של ספרי המתח להפתיע את הקורא, לגרום לו לכסוס ציפורניים, לא לישון לפני שקרא עד הסוף. אבל נכתבו כבר כל כך הרבה ספרי מתח עם כל כך הרבה עלילות, שיש להניח שרובם יהיו חזרה כזאת או אחרת על סיפור שכבר קראנו, התבנית כבר מוכרת, כך שאפילו סופרים שנהניתי מהם בעבר - יו נסבו, לי צ'יילד, נניח - כבר מוכרים לי עד כדי האפשרות המעציבה לחשוב על דברים אחרים בזמן הקריאה - הסימן הבינלאומי לשיגרה ואיבוד עניין.
ספרה של גילטרו אינו דומה לסחורה המשומשת המוגשת לנו חדשות לבקרים, בתור "סיפור מתח מצמרר, לא תוכלו להניח מהיד" כמו שאומרים על העטיפות, החברים המפרגנים (של ההוצאה). הספר הזה הוא הדבר האמיתי: זה עתה נקטף, עליו הרעננים נוטפי טל, טרי ומותח. הוא אינו מהדהד מסיפורים אחרים, כתוב כמו שספר צריך להיות כתוב, מורט את עצביך ולא מניח לך להתרחק ממנו. הסיפור מתאר את שרלוט אלטון, שהיא "אשת חברה" (כלומר, מופיעה בתערוכות וקונצרטים, שותה קוקטיילים ומפטפטת עם "אנשי חברה" כמוה) אבל היא עוסקת - לא בשמה - בדברים נוספים שהשתיקה יפה להם. היא מתפרנסת מכריית מידע, שימוש ועיצוב המידע לצרכים לא כל כך לגיטימיים. הסיפור על שרלוט מחביא מאחוריו עוד סיפור ועוד סיפור וכל סיפור שנחשף מתווה עוד קו בתמונה גדולה, מורכבת ומתוחכמת שגם אומרת די הרבה דברים על העולם בו אנו חיים.
האם אני חושבת שחווייה של כישלון יכולה להיות כה טראומטית, עד שהאדם יהפוך אובססיבי להצלחה? כן. האם אני חושבת שבמקרה כזה אדם יהיה מוכן לסכן את היקר לו, כולל חייו? כן. האם אני חושבת שאדם יכול לחיות בשקר לאורך שנים, ואף לשכנע את עצמו שזו אמת? כן. האם אפשרי, בעיני, שאנשים יעשו דברים מבעיתים לאנשים אחרים תחת הכיסוי של "ביטחון המדינה"? כן.
הספר הזה כתוב נפלא ואמין מאד, למרות שהסיפור חורג מתחום הניסיון הרגיל של האדם הנורמטיבי. נדהמתי כשקראתי שזה ספר הביכורים של גילטרו, הוא מהוקצע ורהוט בדרך שאינה אופיינית לספרי ביכורים. באופן כללי - מותחן אינטליגנטי מותח באמת וגם גורם לך לחשוב. אבל - יש בו די הרבה תיאורי אלימות מחרידים וקשים ואנשים רגישים מן הראוי שיימנעו.”
