רוחות רפאים
מאז ועד היום, תעלומה היא בעיני: נכונותו של בנק השקעות גדול מוול סטריט לשלם לי מאות אלפי דולר כדי שאחלק עצות בענייני השקעות לאנשים בוגרים. הייתי בן עשרים וארבע, לא היה לי שום ניסיון בניחוש אילו מניות ואיגרות חוב יעלו ואילו יצנחו, וגם לא הרבה עניין בכך. המשימה העיקרית של וול סטריט היתה לחלק את ההון: להחליט מי יקבל נתח ממנו ומי לא. תאמינו לי, לא היה לי שמץ של מושג בכך. מעולם לא לקחתי קורס בראיית-חשבון, מעולם לא ניהלתי עסק, אפילו לא היו לי חסכונות משלי שהייתי צריך לנהל. נפלתי על הג'וב בסלומון בראדרס בשנת 1985, ועזבתי אותו, כשאני עשיר יותר, בשנת 1988, ואף שכתבתי ספר על החוויה הזאת, כל העניין עדיין נראה בעיני אבסורדי לחלוטין – וזו סיבה אחת לכך שקל היה לי להפנות עורף לכסף. האמנתי שזה לא יחזיק מעמד. שעד מהרה יחשוף מישהו את ההונאה שבי, ובהרבה מאוד אנשים שדומים לי פחות או יותר. עד מהרה תבוא "ההבנה הגדולה", כשוול סטריט תתעורר ומאות, אם לא אלפי צעירים כמוני – שלא היתה להם שום זכות להמר בסכומים עצומים כאלה בכספם של אחרים, או לשכנע אחרים לעשות את ההימורים האלה – כולנו נגורש משוק ההון.
כשהתיישבתי לכתוב את רשמי מאותה התנסות – "פוקר שקרנים", כך נקרא הספר – עשיתי זאת מעמדה של צעיר שחשב שהצליח להיחלץ כשמצבו עדיין טוב. בסך הכול שרבטתי פתק והכנסתי אותו לבקבוק למען אלה שיעברו באותם מקומות בעתיד הרחוק מאוד. צריך לבוא מישהו מבפנים ולנסח כל זאת במילים, האמנתי, אחרת אף אחד בעתיד לא יאמין שכל זה קרה.
עד לאותו זמן, כמעט כל מה שנכתב על וול סטריט, נכתב על שוק המניות. שוק המניות היה, מאז ומעולם, המקום שאליו נשואות רוב העיניים בוול סטריט. הספר שלי עסק בעיקר בשוק איגרות החוב, משום שוול סטריט עשתה עכשיו עוד יותר כסף אפילו מלארוז ולמכור ולהעביר מיד ליד את החובות התופחים של אמריקה. גם זה, שיערתי, לא יחזיק מעמד. חשבתי שאני כותב יצירה תקופתית על אודות אמריקה בשנות ה-80, כשאומה דגולה יצאה מדעתה הפיננסית. ציפיתי שהקוראים בעתיד יתמלאו שאט-נפש לנוכח העובדה שבשנת 1986, מנכ"ל סלומון בראדרס, ג'ון גוטפרוינד, השתכר 3.1 מיליון דולר בעודו מרסק את העסק. ציפיתי מהם לפעור פה בתדהמה למקרא הסיפור על האווי רובין, סוחר איגרות המשכנתא של סלומון, אשר עבר למריל לינץ' והפסיד מיד 250 מיליון דולר. ציפיתי שיהיו המומים מכך שפעם אחת, לפני שנים רבות בוול סטריט, למנכ"לים היה רק מושג קלוש ביותר על הסיכונים שמריצים סוחרי איגרות החוב שלהם.
כך פחות או יותר דמיינתי את הדברים. מה שלא דמיינתי כלל היה האפשרות שהקורא בעתיד יביט על כל אחד מאותם דברים, או על החוויות המוזרות שלי, ויאמר לעצמו, "איזו נאיביות." איזו תמימות. לרגע לא חשדתי ששנות ה-80 הפיננסיות יימַתחו על פני עוד שני עשורים שלמים, או שההבדלים בין וול סטריט לבין חיי היום-יום הכלכליים, שהיו הבדלים בגוונים, יתפחו ויהפכו לכדי הבדל בין שחור ללבן. לא חשדתי שסוחר איגרות חוב יחיד יכול להשתכר 47 מיליון דולר בשנה ועדיין להרגיש מרומה. ששוק איגרות החוב המגובות במשכנתאות, שוק שהומצא בקומת חדרי העסקאות של סלומון בראדרס ונראה בזמנו כרעיון מוצלח כל כך, יוביל למשבר הכלכלי הגדול בהיסטוריה, שכולו על טהרת הפיננסים. לא שיערתי שעשרים שנה בדיוק אחרי ששמו של האווי רובין הפך בפי כול לשם נרדף לשערורייה אחרי שהפסיד 250 מיליון דולר, יהיה עוד סוחר באג"ח משכנתאות ושמו האווי, הפעם בבנק מורגן סטנלי, שיפסיד תשעה מיליארד דולר בעסקת אג"ח משכנתאות בודדת, ושמו יישאר עלום, פחות או יותר, מבלי שאיש, מלבד חוג קטן של אנשים בתוך מורגן סטנלי, ישמע אי-פעם מה הוא עשה, ולמה.
כשהתיישבתי לכתוב את ספרי הראשון, לא היתה לי אג'נדה כלשהי, מלבד לספר את מה שנראה בעיני סיפור יוצא מן הכלל. אם הייתם משקים אותי בכמה כוסיות ואחר כך שואלים אותי איזו השפעה תהיה לספר שלי על העולם, ייתכן שהייתי עונה משהו כמו, "אני מקווה שתלמידי קולג' שמנסים להחליט מה לעשות עם החיים שלהם יקראו אותו ויחליטו שטיפשי להעמיד פנים, ויזנחו את תשוקתם או אפילו את רצונם הקלוש, להיות אנשי שוק ההון." קיוויתי שאיזה בחור מבריק מאוניברסיטת אוהיו, שתמיד רצה להיות אוקיינוגרף, יקרא את הספר שלי, ידחה בבוז את ההצעה מגולדמן סאקס, ויפליג אל הים הרחב.
איכשהו המסר הזה הלך לאיבוד ברובו. חצי שנה אחרי ש"פוקר שקרנים" יצא לאור, שקעתי עד הברכיים במכתבים מסטודנטים מאוניברסיטת אוהיו שרצו לדעת אם יש לי עוד סודות בענייני וול סטריט שאוכל לחלוק איתם. הם קראו את הספר שלי בתור ספר הדרכה, איך-לעשות-מה.
בשני העשורים שחלפו מאז שעזבתי, חיכיתי שיקיץ הקץ על וול סטריט כפי שהכרתי אותה. הבונוסים המנופחים, המצעד האינסופי של ברוקרים מתחזים, השערורייה שהפילה את דרקסל ברנהאם, השערורייה שהרסה את ג'ון גוטפרוינד וחיסלה את סלומון בראדרס, המשבר שבא בעקבות התמוטטות 'לונג טֶרם קפיטל מֶנֶג'מֶנט', החֶברה של הבוס שלי לשעבר ג'ון מריוותֶ'ר, בועת האינטרנט: שוב ושוב, בראייה צרה כלשהי, יצא שם רע למערכת הפיננסית כולה. למרות זאת, הבנקים הגדולים שהיו המרכז של וול סטריט המשיכו לגדול, ויחד איתם גדלו סכומי הכסף שהם חילקו בנדיבות לבחורים בני עשרים ושש כדי שיבצעו משימות שאין בהן שום תועלת חברתית נראית לעין. המרד של צעירי אמריקה נגד תרבות הכסף לא התרחש מעולם. למה לטרוח ולהפוך על פיו את העולם של הוריך כשאתה יכול לקנות אותו ואז למכור אותו בחלקים?
בנקודה מסוימת, הפסקתי לחכות. שום שערורייה או נפילה לא תהיה גדולה מספיק כדי למוטט את המערכת.
ואז הופיעה מֶרֶדית וויטני, וחדשות בפיה. וויטני היתה אנליסטית אלמונית שסיקרה חברות פיננסיות עבור חברה פיננסית אלמונית, אופנייהמר ושות', אשר חדלה להיות אלמונית ב-31 באוקטובר, 2007. ביום ההוא היא חזתה שחברת סיטיגרופ שניהלה באופן כושל כל כך את עסקיה, תצטרך לחתוך את הדיבידנד שלה או שהיא תפשוט רגל. בכל יום נתון, אף פעם לא ברור לגמרי מה גורם למה בשוק ההון, אבל באותו 31 באוקטובר היה ברור למדי כי מרדית וויטני גרמה לשוק המניות של החברות הפיננסיות להתרסק. בסופו של אותו יום מסחר, אישה שאף אחד לא ממש שמע עליה, שאפשר היה להתעלם ממנה כמישהי חסרת חשיבות, גילחה 8 אחוז ממניות סיטיגרופ וגם 390 מיליארד דולר מערכו של שוק המניות בארצות הברית. כעבור ארבעה ימים התפטר מנכ"ל סיטיגרופ, צ'אק פרינס. כעבור שבועיים, חתכה סיטיגרופ את הדיבידנד שלה.
מאותו רגע, הפכה מרדית וויטני לאי.אף האטון: כשהיא דיברה, אנשים הקשיבו. המסר שלה היה ברור: מי שרוצה לדעת מה באמת שוות החברות בוול סטריט, שיבחן באופן ביקורתי וקר את נכסי הזבל שהן קנו בכספים שלקחו בהלוואה, וינסה לדמיין אילו רווחים יביאו הנכסים הללו כשיימַכרו במחירי הפסד. האוסף העצום של אנשים שמשתכרים הון בחברות הללו לא היה שווה, בעיניה, דבר. במשך כל שנת 2008, היא ענתה בטענה משלה לטענותיהם של בנקאים וברוקרים כי בעיות אלה הן נחלת העבר בזכות ירידות-ערך או גיוסי הון: אתם טועים. אתם עדיין לא מתמודדים עם האופן הכושל שבו ניהלתם את העסקים שלכם. אתם עדיין מסרבים להתייחס להפסדים במיליארדי דולר על איגרות חוב מגובות במשכנתאות מסוג סאבּ-פְּרַיים. ערך הביטחונות שלכם הוא אשליה, ממש כמו ערכם של האנשים שעובדים אצלכם. יריביה של וויטני טענו שמייחסים לה חשיבות מופרזת; בלוגרים האשימו אותה שהיה לה מזל. רוב מה שכתבה היה נכון. אבל נכון גם שהיא ניחשה, לפחות חלקית. לא היתה שום אפשרות שהיא תדע מראש מה צפוי לחברות ההן מוול סטריט, או אפילו את מידת ההפסדים שלהן בשוק משכנתאות הסאב-פריים. הרי המנכ"לים בכבודם ובעצמם לא ידעו. "או שזה ככה, או שכולם שקרנים," היא אמרה, "אבל אני מניחה שהם פשוט לא יודעים."
עכשיו, מובן מאליו שמרדית וויטני היא לא זו שגרמה לוול סטריט לצלול. היא רק ביטאה את דעתה באופן הברור ביותר ובקול הרם ביותר, ודעה זו, כך התברר, זעזעה את הסדר החברתי הרבה יותר מאשר, נגיד, מלחמות שניהלו כל מיני תובעים כלליים של ניו-יורק נגד השחיתות בוול סטריט. אילו כל שערורייה היתה יכולה להרוס את בנקי ההשקעות הגדולים של וול סטריט, הם היו נעלמים מזמן. האישה הזאת לא אמרה שבנקאי וול סטריט מושחתים. היא אמרה שהם טיפשים. שהאנשים האלה שתפקידם הוא חלוקת ההון לא יודעים אפילו כיצד לנהל את ההון העצמי שלהם.
אני מודה שהיה בי חלק שאמר, אילו רק נשארתי בסביבה, זה סוג הקטסטרופה שייתכן שהייתי יוצר בעצמי. הדמויות שעמדו במרכז הבלגן של סיטיגרופ היו בדיוק אותם אנשים שאיתם עבדתי בסלומון בראדרס; אחדים מהם למדו איתי בקורס האימון של סלומון בראדרס. בשלב מסוים כבר לא יכולתי להתאפק: התקשרתי למרדית וויטני. זה היה בחודש מרס, 2008, קצת לפני נפילת בנק בֵּר סְטֵרנס, כשחישובי הרווח וההפסד היו מאוזנים עדיין. חשבתי, אם היא צודקת, יכול להיות שזה הרגע שבו עולם הפיננסים יוחזר לארגז שממנו ברח בתחילת שנות ה-80. הייתי סקרן לדעת אם היא אומרת דברי טעם, אבל גם סקרן לדעת מאיפה הגיעה האישה הצעירה הזאת שמרסקת את שוק המניות בהתבטאויותיה.
היא הגיעה לוול סטריט ב-1994, היישר מהחוג לאנגלית באוניברסיטת בראון. "הגעתי לניו-יורק ואפילו לא ידעתי על קיומו של תחום המחקר והאנליסטים," היא אומרת. בסופו של דבר מצאה עבודה באופנהיימר ושות', ואז התמזל מזלה במידה שלא תאומן: החונך שלה היה אדם שעזר לה לבסס לא רק קריירה, אלא גם תפיסת עולם. שמו, אמרה, סטיב אייזמן. "אחרי שפרסמתי את דעתי על סיטיגרופ," היא אמרה, "אחד הדברים הכי טובים שקרו היה שסטיב התקשר ואמר לי שהוא גאה בי." מכיוון שמעולם לא שמעתי על סטיב אייזמן, לא ייחסתי לכך כל חשיבות.
אבל אז קראתי ידיעות על כך שמנהל קרן גידור ניו-יורקית לא מוכרת ושמו ג'ון פולסון הרוויח עבור המשקיעים שלו כמעט עשרים מיליארד דולר וכמעט ארבעה מיליארדים עבור עצמו. זה היה יותר כסף מכפי שעשה מישהו אי-פעם בוול סטריט במהירות שכזו. בנוסף, הוא עשה זאת בהימור נגד אותן איגרות חוב מגובות במשכנתאות סאב-פריים שעכשיו גרמו לשקיעת סיטיגרופ ובנקי השקעות אחרים בוול סטריט. בנקי השקעות בוול סטריט הם כמו בתי הקזינו בלאס-וגאס: הם קובעים את סיכויי הזכייה. הלקוחות שמשחקים נגדם משחקי סכום-אפס עשויים לזכות מפעם לפעם אבל לעולם לא באופן שיטתי, ולעולם לא בצורה מרשימה כל כך, עד כדי גרימת פשיטת רגל לקזינו. אבל ג'ון פולסון היה לקוח של וול סטריט. היתה זו תמונת-ראי של אותו ניהול כושל שעליו הצביעה מרדית וויטני והקנה לה את פרסומה. הקזינו טעה בהערכת הסיכויים של המשחק שהוא עצמו המציא, טעה קשות, ולפחות אדם אחד הבחין בכך. התקשרתי שוב אל וויטני ושאלתי אותה, כפי ששאלתי אחרים, אם היא מכירה מישהו שצפה מראש את רעידת האדמה של משכנתאות הסאב-פריים, ובכך שם את עצמו בעמדה שאיפשרה לו להרוויח הון. מי עוד הבחין, לפני שהקזינו קלט, שגלגל הרולטה נעשה צפוי-מראש? מי עוד, בתוך הקופסה השחורה של עולם ההון המודרני, קלט את הפרצות במנגנוניו?
שנת 2008 התקרבה לסופה. בשלב זה היתה כבר רשימה ארוכה, שהלכה והתארכה, של מומחים שטענו כי חזו את הקטסטרופה, אבל רשימה קצרה בהרבה של אנשים שאכן חזו אותה. מבין אלה, למעטים יותר אפילו היה העוז להמר על התחזית שלהם. קשה שלא ליטול חלק בהיסטריה של ההמונים – להאמין שרוב מה שאומרים בחדשות על שוק ההון פשוט לא נכון, להאמין שרוב אנשי הפיננסים החשובים משקרים או משלים את עצמם – מבלי להיות מטורף. וויטני תקתקה בו במקום רשימה של חצי תריסר שמות, בעיקר משקיעים שהיא יעצה להם אישית. באמצע הרשימה היה ג'ון פולסון. בראשה היה סטיב אייזמן.