“****





תסלחו לי, אני לא כל כך מרוכז.
תסלחו לי, כי אני חייב להוציא את זה. אולי גם אכתוב כאן על הספר, אבל קודם כל - להוציא.

בחיים של כל אחד יש את הרגעים האלה, שהצליל הצורם שהם מייצרים מכסה לחלוטין את הרעש השטוח, הנורמלי של ה"מסביב". כלומר, של הכול.
אם מישהו שאתה מכיר נפטר חלילה, אתה לא מסוגל, לא מסוגל לחשוב על ענייני יום יום כמו תשלומים לוועד הכיתה, המזגן המחרחר באוטו או מי אמר מה לאבי גבאי. זה נדחק החוצה, כי הוואקום בפנים לא משאיר מרחב מחייה לשום דבר אחר.

אם מישהו מהמשפחה שלך חולה, חולה ממש, אז מה פתאום ביקורות בסימניה, או לאן ניסע בחג, או למה הענבים כל כך יקרים. פתאום מה שהיה לפני הופך להיסטוריה כמעט לא רלוונטית, מטושטשת, כמו סרטי שמונה מילימטר על מלחמת יום כיפור, ומה שאחרי - למשהו לחשוש ממנו, ולא לייחל אליו.

תסלחו לי שאני לא נכנס לפרטים, אבל אני מרגיש שזה לא רלוונטי, ושאין לי לאן לברוח כרגע מלבד המקלדת הזאת והכפתורים הלבנים שלה, ואני מתאפק, מתאפק, כואבת לי הבטן מרוב סטרס לוהט.

בואו קצת נדבר על הספר.


אפשר להגיד שעוד לא נתקלתי בכזה. סיפורים קצרים, בטח. ספרות "יהודית", בטח. אבל לא ביחד, ולא ככה. יש פה קובץ חכם של סיפורים קצרים שבכולם שולט המוטיב היהודי, כמו אצל שייבון או פיליפ רות' או אוסלנדר (לבושתי, בהתחלה חשבתי שזה הוא), אבל אנגלנדר משתמש בביטחון בחרב הפיפיות של הסיפורים הקצרים כדי להעביר רגשות דקים מן הדקים אל הקורא, ועל הדרך מצליח לספר לו מה לדעתו המשמעות של להיות יהודי בעולם של עכשיו, שקשור בטבורו גם אל האנטישמיות הישנה של הפוגרומים ברוסיה הצארית או אל השואה אבל גם לגבעות של יהודה ושומרון, למחנה נופש לאנשים מבוגרים בפלורידה, לחרדים שמעשנים גראס ולתערובת הצבעים הפסיכדלית שמרכיבה את העולם היהודי של היום.

הסיפורים עצמם מעניינים וכתובים היטב, ובכולם מתנגן כמדומה איזה ניגון קלרינטי ברקע, גם אם לפרקים נדמה לנו שלא. כמעט כל הסיפורים טובים, יש ביניהם טובים מאוד, שבסופם המתינה לי צמרמורת-הבנה מענגת, תוצאה של בניית סיפור נכונה ומסקנה מדוייקת שמגיעה כבדרך אגב.

פה לא תמצאו את הקלישאות היידישאיות של פיליפ רות' על האמא הכבודה הלוחצת והמסרסת, או על ההיפוכונדר התורן ויהודי שרוצה לשכב עם שיקצעס, וגם אם כאלה יש - זה בכיוון אחר לגמרי. גם אם הוא מדבר (כמו אוסלנדר) על אנה פרנק - בעיניי הסיפור החזק ביותר בספר - תסמכו עליו שהוא יודע לחלץ מתוך הנושא הטעון של השואה כמה אמיתות חדשות, שחשבנו עליהן - אבל לא ככה. או ברמז: מה קורה כששני זוגות חברים רחוקים, משני צדי המתרס של העולם היהודי, נפגשים ומשחקים ביניהם "אנה פרנק" - כלומר, מי ממכריהם היה מחביא אותם במקרה של שואה חדשה, ומי מסגיר אותם. כמה בנאלי, כמה פשוט, ככה מפחיד.

חוזר לעולם האמיתי.


****”

“אחלה חברה יש לו, לאנגלנדר, כאלה שכשצריך אותם הם באים. וכל אחד מהם כתב כמה דברי שבח שכולם מופיעים על הכריכה האחורית. בטח גם הבנות היו כותבות משהו אבל כנראה שעדיף שייבון על איילת ולדמן וספרן פוייר יותר נחשב מקראוס, והרי אסור שזה ייראה כמו איזה עסק משפחתי, ככה שגם אם נדמה שרק הבנים היו שם בשבילו, זה לא באמת, זה בטח היח"צ. וזה לא לטובתו, הגודש הזה, כי למרות שכולם מפורסמים, שייבון ופראנזן וספרן פוייר ושטיינגרט, כיוון שכולם פחות או יותר מאותו מיליה זה נראה כמו משהו שמנסים לדחוף לך בכוח, עגבניות של יום שישי. אולי בגלל זה לקח כל כך הרבה זמן עד שאשכרה פתחתי אותו.

אנגלנדר, כמו אתגר קרת (שתרגם. גם הוא חבר שלו.), כותב סיפורים קצרים ומשתמש בהומור כדי לכתוב על דברים רציניים, רק שמה לעשות, קרת קצת יותר מצחיק, קצת יותר מתוחכם, כלומר, פחות מאכיל אותך בכפית, וכנראה גם קצת יותר חכם ולכן מניח שגם הקוראים שלו כאלה.

הוא גם לועס, אנגלנדר, ולפעמים לוקח רעיון, רעיון טוב, ולמרות שאין פה ציפיה לאורך מופלג, הוא סוחט וסוחט וסוחט ומביא עוד ועוד סיטואציות שחוזרות על אותו רעיון כך שעל אף שבסיס הרעיון באמת משעשע כבר ספרתי עמודים, מה שבסיפור קצר מעיד על איזה סוג של חפירת יתר.

ובכל זאת, יש פה גם יופי של סיפורים. בעיקר הוא כותב על היהודי האמריקאי הגלותי. לא גלותי של פעם, גלותי מודרני שרק תרגם את כל השריטות, חרדת השואה, חרדה ממיניות והמנעות מהתעמתות, לעולם הנוכחי. אבל יש גם נושאים אישיים יותר, המשפחה שלו, האהבה (הנכזבת) שלו וגם החרדות שלו כסופר. אלה גם הסיפורים שאהבתי יותר.”

“את "המשרד למקרים מיוחדים" של נתן אנגלנדר הפסקתי אחרי 30 עמודים בערך, מחמת שיעמום ותחושת מיאוס קלה. את "על מה אנחנו מדברים..." לא אפסיק באמצע - הוא קריא וקצר מספיק כדי שאגמור לקרוא אותו. אבל טוב הוא לא.

אנגלנדר כתב ספר סיפורים שעוסקים בסוגיה "מה זה אומר להיות יהודי כיום". זו באמת לא אשמתו שהסוגיה הזו לא מעניינת אותי כל כך. אבל נניח שזה מה שמעניין אותו - למה זה חייב להיות כל כך מתאמץ ומנסה להרשים, או במילה אחת - פתטי?

כי מה זה להיות יהודי בעיני נתן אנגלנדר? זה להיות קורבן נצחי, שבוי בתחושת אשם נצחית בפני הרבנים והמלמדים שלך שבדרכם לא הלכת. זה להיות בן לדת שמלאה בטקסים חסרי הגיון (האמת? זה דווקא נכון), לחכות לעוד שואה, להבין שקורות המשפחה שלך מלאים הסתרות והכחשות. אה, ועוד משהו - להיות יהודי זה בוודאי להיות בעל חוש הומור מריר וסרקאסטי. אבל איכשהו נדמה לי שכל בדיחה שאנגלנדר מצליח להשחיל, הוא מסתכל מסביב וקורץ לכולם. אולי כדאי לו לקחת שיעורים אצל מייקל שייבון ("אבירי הדרך", למשל) - הוא יודע לספר בדיחות ולהישאר קול לגמרי תוך כדי.

דווקא נדמה לי שאם הוא לא היה מתאמץ כל כך, הוא דווקא היה יכול לכתוב הרבה יותר טוב וקולח, כי בסך הכל - לספר סיפור הוא יודע, ואפילו די מעניין.”