****





תסלחו לי, אני לא כל כך מרוכז.
תסלחו לי, כי אני חייב להוציא את זה. אולי גם אכתוב כאן על הספר, אבל קודם כל - להוציא.

בחיים של כל אחד יש את הרגעים האלה, שהצליל הצורם שהם מייצרים מכסה לחלוטין את הרעש השטוח, הנורמלי של ה"מסביב". כלומר, של הכול.
אם מישהו שאתה מכיר נפטר חלילה, אתה לא מסוגל, לא מסוגל לחשוב על ענייני יום יום כמו תשלומים לוועד הכיתה, המזגן המחרחר באוטו או מי אמר מה ל

אחלה חברה יש לו, לאנגלנדר, כאלה שכשצריך אותם הם באים. וכל אחד מהם כתב כמה דברי שבח שכולם מופיעים על הכריכה האחורית. בטח גם הבנות היו כותבות משהו אבל כנראה שעדיף שייבון על איילת ולדמן וספרן פוייר יותר נחשב מקראוס, והרי אסור שזה ייראה כמו איזה עסק משפחתי, ככה שגם אם נדמה שרק הבנים היו שם בשבילו, זה לא באמת, זה בטח היח"צ. וזה לא לטובתו, הגודש הזה, כי למרות שכולם מפורסמים, שייבון ופראנזן וספרן פוייר ו