“למה אנחנו קוראים ספרים? לא, באמת - למה? כן, יש את העניין הזה עם ההנאה, אבל חוץ מזה? כי לא מכל ספר נהנים, ויש ספרים שלא לומדים מהם שום דבר, אין בהם שום ערך מוסף חוץ מ, לא יודע, העניין הרגעי שמצאת בהם מסיבה כלשהי. בהמשך ישיר למה שכתבתי כאן בביקורת הקודמת, החיים באמת קצרים מדי, אז למה להתעכב על משהו שאחרי שלושים עמודים כבר הבנת שחותם משמעותי על החיים שלך הספר הזה כבר לא יטביע. זה כמו הדייטים הכושלים שיצאתי אליהם כשחיפשתי פעם את ה, נו, האחת. הרי לרוב איך שהבחורה פתחה את הפה כבר ידעתי שאין פה כלום. גורנישט. אולי סטוץ קצר. אבל גם כשהייתי צעיר וחרמן הסטוצים האלה בעיקר רוקנו אותי. וכך גם עושים גם הספרים האלה.
אין לי מושג למה קראתי את הספר הזה. הוא עשה את דרכו לאחת מרשימות הקריאה שלי ופתאום ראיתי אותו בחנות הספרים המשומשים בחמישה עשר שקלים, מה שאולי מעניק לו פוטנציאל נוסף להרגיש כמו זיון בעמידה בחצר.
אז התחלתי לקרוא אותו, רק בגלל שהוא היה ברשימה (ואני הולך לדפוק מכות רצח למי שהכניס אותו לשם). קיוויתי שתהיה בו אמירה חדה כלשהי, על מהגרים, על בני נוער, על מלחמת המפרץ הראשונה. לא יודע. משהו. אבל כל מה שיש כאן זה מונולוג מייגע ופלגמטי של נערה ממוצא (חצי) לבנוני שגרה בארה"ב, על גילוי המיניות שלה (באופן נאיבי, פתטי ומעוות) במקביל למלחמת המפרץ הראשונה.
במשך כל הקריאה קול קטן לחש לי, עזוב, אלון, למה לך? זה מרגיש כמו תרגיל בכתיבה יוצרת של מישהי שעברה תקיפה מינית ועכשיו היא כותבת על זה כדי להוציא את זה החוצה. עזוב! יש לך מלא ספרים אחרים. יאללה. תשכח מזה, בעוד שנה לא תזכור אותה, אהההה, סליחה, את הספר הזה, בכלל.
בסיום הקריאה, עם טעם חמוץ בפה כמו אחרי שתייה של פפסי פושר בשלוש בבוקר, ואחרי צליחה של שלושה עמודי תודות, אני קורא כהרגלי את הכתוב על גב הספר, והנה, הפתעה הפתעה. מחברת הספר היא ממוצא (חצי) מצרי. והיא מלמדת כתיבה יוצרת באיזה קולג' נידח במסצ'וסטס. אנא, ילדים, חברו את הנקודות, הגיעו למסקנה המעניינת וצבעו אותה בצבעים עליזים.”