יוֹרִיק
הטייס הבטיח מזג אוויר טוב. הייתי רגוע. בטיסות ארוכות, ברגעים שבהם אני לא מפחד מהטיסה, אני אוהב להיות עם עצמי. אלה אולי הרגעים היחידים שבהם אני באמת עם עצמי, לא טרוד בשאלה מה עוד צריך לעשות, מה עוד אפשר להספיק.
31 במאי 1993, שעת בוקר מוקדמת. טיסה 617 של אייר פראנס מפריז ללוס אנג`לס, מחלקת עסקים. כל הנוסעים האחרים עדיין נמנמו. הבטתי החוצה דרך החלון העגול. עננים אפורים היו פרושים מתחתינו. המטוס כמו עמד במקומו. פס של אור ראשון הפציע באופק, מקנה תחושה של בראשית.
בשבעת החודשים האחרונים, מאז מות אמי, שב והעסיק אותי נושא החיים והמוות. כשהלכה לעולמה, בלי שהרגישה, בלי שהתכוונה, לקחה אתה אמא גם כמה דברים שהיו שלי: את תחושת התום, את התחושה שאני עדיין ילד, ובעיקר את תחושת הנצח.
כבר פגשתי את המוות קודם לכן - במותם של חברים, של קרובי משפחה - אך רק מותו של הורה, מותה של אמא, גרם לי לפגוש את קִצי שלי, רק אז נעשה המוות מוחשי באמת, עד שלפעמים נדמה לי שאם אתאמץ, אוכל לחוש את טעמו בפה.
על מגש ששלפתי ממסעד הכיסא היה מונח חוזה לרכישת סרטים ותוכניות טלוויזיה מאולפני יוניברסל. החוזה הזה היה הסיבה לנסיעתי ללוס אנג`לס. בהיתי בו, אך מחשבותי נדדו. חיפשתי נחמה. לא קל לו לאדם לפגוש את קִצו, להבין שפרידתו מן העולם מתחילה הרבה-הרבה לפני מותו. עכשיו, כשהמוות היה מוחשי כל-כך, כשחיי, או מה שנותר מהם, הפכו למוצר הולך ומתכלה, עלה ערכם, וממילא צפו ועלו שאלות לגבי השימוש שאני עושה בהם.
לתוך שלל השאלות הקיומיות שהעסיקו אותי התגנבה לה גם שאלה קטנה, שאלה מציקה שליוותה אותי בעוצמות שונות כל חיי. הפכתי את החוזה שלפני, ועל גבו כתבתי:
היי, אמא,
אני כותב קודם כול כדי להרגיע אותך, ממש כמו שכתבתי אז, מאוהל סיירים בסדרה בחושניה, או מהבריכה במחנה העבודה בקיבוץ רמת השופט.
אצלי הכול בסדר, גם אצל אבא, גם אצל רחלי והילדים.
המילים כמו זרמו מאליהן, מילים מוּכרות. הפתיע אותי עד כמה לא היה לי מוזר לכתוב לה, לאמי שהלכה לעולמה. פנטום. אדם ממשיך לחוש את ידו זמן רב אחרי שנגדעה. שבתי והבטתי דרך החלון העגלגל של המטוס. השמש נגלתה עכשיו במלוא הדרה. קרניה זרעו לובן בתלתלי העננים שהיו פרושים מתחת לכנף המטוס, כמו ערסל המתוח מאופק עד אופק, מקצה העולם ועד קצהו.
שבוי במראה, המשכתי:
הסתלקת לך לפני שהספקתי לשאול אותך משהו, משהו חשוב שהטריד אותי כל חיי.
זוכרת את יום ההולדת החמישי שלי? שותקים חיכינו לאורחים. זה היה שבועיים לאחר שעברנו מהמעברה במשמר הים לביתנו החדש בקריית חיים. הזמנו את ילדי השכונה. תמי עברה מבית לבית ושלשלה לתיבות הדואר הזמנות שעיטרה במו ידיה.
חיכינו במתח. לא היינו בטוחים שהילדים יגיעו. אַת הנחת, ללא מילים, את זר יום ההולדת על ראשי.
השתיקה שלך העיקה עלי. רציתי להפיג את המתח. שאלתי אותך, "אמא, איך זה כשהייתי תינוק ידעתי לבוא לעולם בדיוק-בדיוק ביום ההולדת שלי?" את לא הגבת. גירדתי את הראש. הקוצים הקטנים של ענפי האספרגוס שהיו שזורים בזר הציקו לי. את ניסית להקל עלי, עדיין שותקת, תיקנת לי את תנוחת הזר על הראש. חשבתי שאולי לא הבנת את השאלה ותיקנתי אותה, "אבל אמא, איך זה שידעתי לבוא לעולם בדיוק-בדיוק ביום של היום הולדת שלי?" את ליטפת לי את הראש ומלמלת כאילו לעצמך, "אתה, יוֹרִיק, באת לעולם הרבה-הרבה לפני שנולדת."
פתאום שנינו שמנו לב שקראת לי יוֹרִיק. זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שקראת לי בשם הזה. פנייך לבשו ארשת חרדה. כיסית את פיך בכף היד כאילו אמרת משהו נורא ואיום. אני לא הבנתי למה, מה נורא כל-כך בשם המוזר הזה, יוריק. אבל שתקתי. חששתי, ולא שאלתי דבר. לא אז ולא פעמים רבות שבהן נזכרתי ברגע ההוא, בשם ההוא. פשוט לא היה לי אומץ.
אז עכשיו יש לי. וחשוב לי. למה, אמא? למה יוריק?
שלך, אוֹרי
אחרי שסיימתי לכתוב פתחתי את החוזה וחזרתי להכין את עצמי לפגישה עם ג`וש בירגן, סמנכ"ל מכירות בכיר באולפני יוניברסל, שעמו הייתי אמור לסעוד בערב בלוס אנג`לס. את עמוד הכריכה של החוזה, העמוד שעליו כתבתי את המכתב, תלשתי, קיפלתי ושמרתי. ידעתי שיום אחד עוד אחזור אליו.
מריה קרפינסקה
באוגוסט 1944 פרץ בוורשה מרד הפולנים בשלטון הנאצי. הגרמנים הפציצו את העיר. יבבת הסירנות התערבבה בשאגת מטוסי השְטוּקָה הצוללים. מריה קרפינסקה סירבה לרדת למקלט. לא היה בה עוד כוח לברוח. היא ישבה לבדה, נערה אדישה לקִצה, אוטמת את אוזניה לשריקות המקפיאות, מצמידה את גווה לקיר הרועד.
כשתמה ההפצצה, מהרהרת בגעגועים בפני הנער היפים של יוּרק, הציפה אותה לפתע נחישות חדשה. היא ידעה שתחיה. היא לא תניח למנוולים לנצח אותה. ויהיה לה בן, לפחות אחד, והוא יהיה גבוה ויפה וחזק.
מריה קרפינסקה היה שם פולני מזויף שאימצה לעצמה אמי בימי המלחמה. שמה האמיתי היה מירה אוּלַטוֹבסקי. יורק רובינשטיין היה חברהּ. יורק סביצקי היה השם הפולני שאימץ לעצמו, וכינויו במחתרת היה "גור". הם נפגשו כשהיו פעילים בתא יהודי של הפ.פ.ר., המחתרת הקומוניסטית הפולנית. יורק נעלם בעת ניסיון שוד אפוף מסתורין של המחתרת בסניף הבנק של פ.ק.או. ברחוב ירוזלמסקה. הניסיון נכשל. אחד מחבריו של יורק למחתרת ירה בו בשוגג. היו שאמרו שאחרי שנפגע אספו אותו נזירות פולניות, היו שאמרו שנהרג.
שבע שנים אחר-כך באתי לאוויר העולם. אמא תמכה בראשי הקטן, הצמידה את לחיָיה ללחיי והרהרה ביורק בגעגועים. כמה חבל שהוא לא כאן, כמה חבל שהוא לא יכול לראות.
אמא
על הפצצותיהם של הגרמנים בימי המרד הפולני, על הקירות שרעדו מההפצצות, על סירובה לרדת למקלט, סיפרה לי אמא בעודה מגהצת על השולחן הקטן במטבח. על יורק מעולם לא סיפרה דבר. אולי פחדה לפגוע באבא, אולי פחדה שלא אבין, אולי לא יכלה לפגוש שוב את הכאב הגדול.
אהבתי לשבת מולה ולשוחח אתה כאשר גיהצה. אמא היתה רוכנת מעל שולחן העץ ומעבירה את המגהץ בתנועות נחושות. ישבתי מעברו האחר של השולחן, שקוע בין הרים של בגדים שזה עתה נקטפו מהחבל, נהנה ממגעם הנעים, מחום השמש שעדיין קרן מהם. הייתי בן חמש. אמא גיהצה, אני קיפלתי את המגבות, ודיברנו על הכול - על ההבדל בין גננות טובות לגננות רעות, על ההבדל בין חירות למפ"ם - ובעיקר סיפרנו סיפורים אחד לשני.
אני תיארתי את הרפתקאותי בגן. כדי שהסיפורים יהיו מעניינים, ואני עצמי גיבור, הייתי ממציא דמויות ועלילות - ונקמות גדולות בילדים רשעים. אמא הקשיבה בעניין רב, עודדה, התעניינה בפרטים, והשיבה בסיפורים משלה.
היא סיפרה על ילדותה בפריז. על משחק הקלאס בחצר הגן על שם ויקטור הוגו שליד כיכר הבסטיליה, שם נודע לה לראשונה שהיא יהודייה. כשהיתה בת עשר היגרה משפחתה מפריז שוקקת החיים לוורשה האפורה, העצובה. היא סיפרה איך נרדמה בזמן העוצר בגטו על יומנה, ליד העששית, והתעוררה כולה מפויחת, ואיך היו "הפולנים יימח שמם" מצביעים בפני חיילי אס.אס. על יהודים שעמדו בתור ללחם.
עוד הרבה סיפורים סיפרה לי אמא סביב השולחן הקטן במטבח. סיפורים שהיו מסופרים באופן כמעט אגבי, ללא זעזוע, ללא חרדה, כמו כל סיפורי זיכרונות שמספרת אם לבנה.
אהבתי לשמוע את הסיפורים של אמא. הם חיברו אותי לעולם אחר, מסתורי ורב עוצמה. היו בהם צבעים וריחות חדשים. השתמשתי בדמיוני כדי להשלים פרטים שחסרו לי. כל סיפור הפך בדמיוני לסרט קטן. לכל סרט היו חיים משלו, שיעור משלו. אבל את התמונה כולה, את הסרט השלם של חייה, מעולם לא הבנתי. אמא גם לא ניסתה להסביר.
יום אחד, בשלהי ילדותי, הפסיקה אמא לספר. כנראה הרגישה שהסיפורים הפסיקו לעניין אותי, לפחות כך חשבתי. כשחלתה בסרטן כבר הייתי נשוי ואב לילדים. ישבתי לידה בתור לרופא ופתאום נורא רציתי לשמוע אותם שוב, בדיוק את אותם סיפורים שסיפרה לי ליד השולחן הקטן במטבח, אך לא היה לי אומץ לבקש - ידעתי שהיא סובלת, ופחדתי לגעת בכאבים הישנים. חששתי שהסקרנות שלי תיהפך לסיוטי הלילה שלה. הרגע שבו הייתי הכי קרוב לגעת בסיפורים ההם היה כאשר שאלתי אותה מדוע, בעצם, מעולם לא כתבה ספר. אחרי שחשבה זמן מה ענתה בלחש, כאילו דיברה עם מישהו אחר, "על מה שרציתי לכתוב לא יכולתי, ועל מה שיכולתי לא רציתי."
רישה
בַּשבעה סיפרה לי רות הסקל, "מכרה" של אמא - כך קראו אצלנו לאנשים שהקשר אתם נולד בעבר הרחוק אך טיבו לא היה ברור לגמרי - שאמא היתה במחתרת, ושהיה לה חבר ששמו יורק רובינשטיין, שהיה גם הוא במחתרת. היא שמעה שהוא נעלם בפעולה של המחתרת.
הגילוי של רות הציף אותי סקרנות. מחתרת... חבר במחתרת... חבר במחתרת שנעלם... זה נשמע טוב. הרגשתי כאילו הסיפורים ששמעתי מאמא בילדותי היו לחלקים בפאזל שהורישה לי, משחק שהרמזים בו אמורים להוביל אותי, שנים רבות אחרי שסופרו, לטריטוריות חדשות שלא הכרתי.
התחלתי לקרוא על תקופת המלחמה - על גטו ורשה, על האקציות בגטו, על פעילות המחתרת היהודית בגטו ובחלק הארי של ורשה, על המחתרות הפולניות - הלאומנית, ארמיה קריובה, והקומוניסטית, ארמיה לודובה - ועל הקשר שלהן למחתרת היהודית. אחד-אחד החלו חלקי הפאזל ליפול למקומם. הכרוניקה ההיסטורית והכרוניקה המשפחתית החלו להתקרב זו לזו.
קראתי בעיקר בשעות הלילה, עד אשמורת הבוקר. הקריאה היתה קשה, שִגרה של מפגש עם ייאוש ואין אונים. כל אימת שכמעט נגעתי בכאב האיום הופיעה ההתפכחות, ההבנה שאין לי כלים להרגיש ממש, גם לא להבין ממש, מה קרה שם.
התקשרתי לרות הסקל, ה"מכרה" שפגשתי בשבעה. היא היתה מופתעת. בשבילי היתה רות המכרה של אמא עם המבטא הפולני המצחיק מהעיר הגדולה תל אביב.
אמא הקפידה שנבקר אצל רות בפעמים הבודדות שבהן עשינו ברכבת, אמא, אחותי הגדולה תמי ואני, את הדרך הארוכה מקריית חיים, מחוז ילדותי, לתל אביב, הכרך הגדול. כשהיתה פותחת את הדלת הייתי אומר לה שלום מנומס, מקבל צביטה בלחי וממהר למרפסת שבדירתה, שלמרבה המזל היתה ממוקמת ברחוב דיזנגוף, בקומה השלישית של בית-דירות. הרחוב הפנט אותי, עולם חדש ובלתי מוכר - זרם בלתי פוסק של אנשים ממהרים, בתי-קפה פרושים על מדרכות, חלונות ראווה של חנויות פאר שאת שמותיהן הכרתי מפינת המודעה הקטנה ברדיו. רות לא עניינה אותי. לא הרביתי לדבר אתה, חוץ משיחה נוקבת אחת שניהלה אתי באחד הביקורים כשתפסה אותי יורק להנאתי על ראשיהם של אנשים קירחים שצעדו לתומם על המדרכה שמתחת למרפסת.
עכשיו, כשהבנתי שהיה לה קשר לתקופה ההיא, לשם, לשואה, ליורק, נמלאתי סקרנות. ביקשתי שתספר לי את הידוע לה על קורותיה של אמא בתקופת המלחמה. רות היתה מינימליסטית, התנצלה, הסבירה שהיתה רק בת עשר, ולכן היא לא זוכרת הרבה. היא ואמה, הלנה, ברחו מהגטו בלילה מושלג בינואר 1942. תחנתן הראשונה בחלק הארי היתה דירת המסתור של משפחת אולטובסקי, משפחתה של אמי. היא זכרה שהדירה היתה ברחוב חוג`ה 49, בקומה השלישית. הן דפקו בדלת, כפי שסוכם מראש, שלוש נקישות רצופות, הפסקה, ועוד שתי נקישות. את הדלת פתח רומן אולטובסקי, סבי, איש גבוה, רזה ועגול פנים. רות ואמה שהו בדירה רק כמה שעות. בשעות האלה יצא רומן להשיג תעודות זהות אריות מזויפות, "קאנקארטן". לתעודות צירף כתובת מוצפנת של פולנייה זקנה שהיתה אמורה להסתיר אותן בדירתה. היא זכרה שבשעות שהיתה שם חשה שאנשים נוספים מתחבאים בבית, אבל ידעה שאסור לה לראות אותם.
האצתי בה לנסות להיזכר בפרטים נוספים, קצות חוט לאנשים האחרים ששהו בדירה בחוג`ה 49 או עברו בה. רות הרהרה, היססה, ולבסוף סיפרה שיום אחד, ב-1950, שנים אחר-כך, לאחר שעלתה לארץ ושירתה כחובשת בצה"ל, שמעה קול קורא בשמה הפולני, רישה. היא הביטה לאחור. אישה זרה הציגה את עצמה כאירקה.
"את לא מכירה אותי, רישה, אבל אני מכירה אותך, ראיתי אותך דרך חרך בקיר הכוך שבו התחבאה משפחתי בביתו של רומן אולטובסקי, בחוג`ה 49, בשעות שבהן חיכית עם אמך לתעודות."
"האם אמא הכירה את אירקה?" שאלתי, נאחז בסיפור.
רישה הביטה בי בתימהון. "ודאי שהכירה. אירקה ומשפחתה התחבאו בדירת משפחתה של אמא שלך מספר חודשים בחורף 1942. אחר-כך רומן סידר להם דירת מסתור משלהם. הוא שכר דירה על שם אח שלו, יאן אולטובסקי, אבל מסיבה שאף פעם לא היתה ברורה לי אמא שלך סירבה לפגוש את אירקה כאן, בישראל."
צביה
המשכתי לקרוא ספרים על התקופה ההיא. הייתי מתחיל לקרוא אותם בעמודים האחרונים, במפתח השמות. חיפשתי קצה חוט לסיפור שלי. הפניות לשמות רובינשטיין, יוּרק, יוֹריק, מירה, מריה, קרפינסקה, אולטובסקי, אבל לא מצאתי. קראתי על הארגון היהודי הלוחם שפעל בגטו, והתעמקתי בספריו של יצחק ("אנטק") צוקרמן, ממנהיגי המרד, שאמא הזכירה בסיפורים שסיפרה לי בילדותי כמי שנהג לבקר בבית משפחתה בחלק הארי של ורשה. קיוויתי שאמצא רמז לפעילות של אמא ויורק במחתרת. אולי קצה חוט שיסביר לי מה עלה בגורלו של יורק. אולי אִזכור של השם יוֹריק. אך לשווא.
אנטק נפטר בשנת 1981, חמש-עשרה שנים לפני שהתחלתי לחפש אותו. ביקרתי בקיבוצו, לוחמי הגטאות, בתוקף תפקידי באותם ימים - מנהל חברת נוגה, חברה המפיקה ערוצי טלוויזיה, בהם ערוץ שמונה, ערוץ לסרטים דוקומנטריים. הגעתי לשם כדי לעשות תחקיר ראשוני לקראת הכנת סרט דוקומנטרי עבור ערוץ שמונה. נפגשתי עם יעל, בתם של אנטק וצביה. גם צביה לובטקין, אשתו של אנטק, היתה ממנהיגי המרד בגטו ורשה, ומהבודדים ששרדו.
יעל סיפרה לי על הקונפליקט שלה בילדותה בין החיים באווירת הקיבוץ, הקצבית, המשוחררת, לבין העיסוק בזיכרונות השואה בבית. היא בחרה לא לדבר עם הוריה על חייהם בתקופת המלחמה. תחושת ההחמצה שעלתה מדבריה נשמעה לי מוכרת. סיפרתי לה את שברי קורותיה של אמי בתקופת המלחמה, את השברים שהצלחתי לאסוף. סיפרתי לה על ביקורי אביה, אנטק, בבית סבי, רומן, שהיה, כך שיערתי, איש קשר בין המחתרת היהודית לבין המחתרת הקומוניסטית, ארמיה לודובה. סיפרתי גם על תפקידה של אמי בהברחת נשק ובזיוף תעודות עבור המחתרת.
התרגשתי. זמן רב אחרי מות אמי היתה עצם הנגיעה בסיפור חייה מביא אותי לסף דמעות. השתדלתי לבכות רק כשהייתי לבדי, בדרך כלל תוך כדי נהיגה - בכי מוזר, שמתחיל בעיוות הפנים, בכי של מי שלא בכה מאז ילדותו. עכשיו, כשהרגשתי שהבכי קרב, חרקתי שיניים. "אנחנו נעשה סרט," הבטחתי ליעל, ופרצתי החוצה.
ככל שקראתי יותר על המחתרת היהודית בוורשה, כך הפכה דווקא צביה, אשתו של אנטק, לגיבורה בעיני. אהבתי את השקט שהקרינה, הכוח, האומץ. את הסרט עשינו על צביה. חוץ מבחירת הנושא, לא הייתי מעורב בהפקת הסרט, אך כמנכ"ל החברה המפיקה הוזמנתי להקרנת הבכורה, שהתקיימה בקיבוץ לוחמי הגטאות.
צפיתי לראשונה בסרט על צביה ערב לפני הקרנת הבכורה. בעת הצפייה עניין אותי במיוחד המפגש של צביה עם חברי הקיבוץ המאוחד, ביוני 1946. חברי התנועה התכנסו באלפיהם ביגור כדי לשמוע את צביה מספרת על קִצה של יהדות ורשה, על ההשמדה, על הייסורים, על מאבק המחתרת היהודית בנאצים. יומיים לפני ההתכנסות התבקשה צביה לבוא לקיבוץ בית אורן לשיחה עם מנהיגי התנועה. הם רצו לשמוע את רשמיה, וכנראה גם להסביר לה אֵילו דברים רצוי שתדגיש ומה כדאי שלא תזכיר כלל.
חשתי בתסכול האיום שלה. הנה מגיע הרגע הגדול, הרגע שחלמה עליו בכל שנות התופת שם, בגטו, והיא מתייסרת. האומץ שלה בשנות המאבק בגרמנים ובפולנים נוטש אותה כאשר היא ניצבת מול חבריה לתנועה בארץ-ישראל. על הבמה, מול קהל של אלפים, לא היה בה כוח לומר את אשר באמת על לבה. לא היתה בה הנחישות לספר לאלה שחיו בתקופה ההיא בארץ-ישראל על האכזבה המרה שלה מהם. היא הסתפקה ברמזים.
ניסיתי לכתוב ראשי פרקים לדברים שאומר למחרת בהקרנת הבכורה בלוחמי הגטאות. מצאתי את עצמי כותב דברים נדושים, ששעממו אף אותי. הלכתי לישון, ואת הנאום כתבתי בארבע לפנות בוקר למחרת, בוקרו של יום האירוע. כתיבה מוזרה. הדברים נכתבו כאילו מאליהם. הם הדהדו בי כל הדרך מתל אביב ללוחמי הגטאות, הרעידו מיתר נסתר. הדף היה מונח על המושב הריק שלידי. העפתי לעברו מבטים תוך כדי נהיגה, ובכל פעם שהגעתי לשורות המסכמות התרגשתי מחדש. חזרתי עליהן שוב ושוב מתוך רצון לשחוק את רגישותי אליהן. פחדתי מהמילים, פחדתי מהמבוכה, חששתי שאפרוץ בבכי על הבמה.
כשנקראתי לבמה המשכתי את המאבק בבכי המתדפק. ציטטתי מדבריה של צביה ביגור:
קשה עלי הדיבור. יש כנראה איזה גבול עליון למשקע החוויות והזעזועים שאדם מסוגל לספוג... איני מוצאת מילים לבטא את אשר על לבי... אפשר שהדרך הטובה ביותר היא לשבת ולבכות... הן היו רגעים שנדמה היה כי כל העולם, ובתוכו גם היהודים, שכחו אותנו. הרבה יהודים מתו ובפיהם קללה גם ליהודים... רצינו לחשוב שהיישוב עשה כל שביכולתו כדי לעזור לנו. האומנם?
המשכתי לדבר כששפתי קפוצות ואני חורק שיניים, מונע בעד הבכי מלהסתנן לקולי:
צביה דיברה ביגור על תחושת הבדידות של אלה שהיו שם, בגטו, בוורשה. היא לא סיפרה על תחושת הבדידות של אלה שהיו שם ושרדו כאן, בהגיעם לארץ-ישראל. היא לא סיפרה על תחושתם של אלה שחוו כיצד טרגדיות אישיות, לא נתפסות, מצטמצמות כאן בארץ, בבית החדש, למילים "ניצול שואה". המושג "ניצול שואה" הפך אדם כואב ואָבל, רדוף זיכרונות קשים מנשוא, לכבשה שלוחת צוואר, מושפלת וחסרת אונים. הניכור וחוסר ההבנה כלפי האנשים ששרדו את השואה הכניסו את הניצולים לבונקר של שתיקה... אנשים כבדי מטען שמשוחחים בינם לבין עצמם במבטים ובגניחות. עבורם, יש לנו, ילדיהם, חוב של סיפור האמת.
כשהסתיים האירוע יצאתי לדרכי, בחזרה לתל אביב. הארכתי ונסעתי בדרכים המוכרות לי של עמק זבולון, בין שדות חרושים ובריכות דגים, דרכים שבהן נהגנו, ילדי קריית חיים, לרכוב על אופניים בשבתות שאחרי הגשם, נחושים בדעתנו לגעת בהר הכרמל. עצרתי את המכונית על גדות נחל קישון, בעמק שבו הכרמל נושק לגבעות שיח` אבריק, בדיוק במקום שבו חזינו במורתנו מיה, מחנכת כיתה ג`/2, גולשת במורדות ההר ומדגימה את התכסיסים של דבורה הנביאה וחילותיה. הלכתי לאורכו של השביל הצמוד לקישון. קטפתי עלי ערבה מהשיחים שצמחו על גדת הנחל, שהפכו בידי, שלא איבדו את מיומנותן, לצפצפות המשמיעות תרועת שופר. הגעתי לעץ איקליפטוס ענקי והתיישבתי למרגלותיו, נשען על הגזע הרחב שלו. "עצי האיקליפטוס," הסבירה המורה מיה, "הובאו לארץ מאוסטרליה כדי לייבש את הביצות, שהפריעו לחלוצים לעבד את האדמה. התמונה ברורה לכם, כן? " התלהבה מיה, ופניה לבשו אור נבואי, "הביצות הן אלפיים שנות הגלות שמהן צריכים היו הוריכם להיפטר, והאיקליפטוסים זה אתם, דור חדש, רענן, דור שיבנה פה חיים אחרים, מלאי גאווה, דור שיכה שורשים באדמת אבותינו."
זכרתי את עץ האיקליפטוס שעל גזעו נשענתי, אותו עץ ענקי שבצלו אכלתי סנדוויץ` עם ביצה קשה ועגבנייה ושאל צמרתו ברחתי, מבויש, כי אילן חורש קרא לי "אוֹרי חוֹרי". המורה מיה הסבירה שהשם אוֹרי הוא צירוף של המילים "אור שלי", שם עברי שהורי העניקו לי כדי לסמל את שובו של העם היהודי למולדתו אחרי אלפיים שנות גלות. ירדתי מהעץ מפויס. בסתר לבי ידעתי שהיא טועה. ידעתי שהשם אורי קשור איכשהו לשם יוֹריק, אבל שתקתי. אהבתי את ההסבר שלה. היה בו ניחוח של שייכות, של אדמה, של שורשים.
פליני
חזרתי למכונית. ברשת ב` השמיעו את שירה של חווה אלברשטיין "משירי ארץ אהבתי". זה היה האות לבכי הגדול, בכי של עלבון, של רחמים עצמיים. הבנתי שהדברים שאמרתי בלוחמי הגטאות פרצו אצלי מחסום, כי בפעם הראשונה דיברתי על הכאב של בן מהגרים שנשאתי עמי כל השנים במקום שהיה מוסתר אף ממני.
הסרתי את השריון המעיק של "הישראלי השובב" וזרמתי עם הבושה וההשפלה של ילדות והתבגרות בארץ-ישראל במשפחה שהוריה הגיעו משם, מהשואה. היינו חלק מההצגה המשפחתית הקרויה "הישראלים". ההורים הסתירו, הילדים התעלמו, ותפאורה חדשה נבנתה בחופזה. כל מה שמעבר למסך של 1948 הוסתר. חיינו עם הורים שמיד לאחר שסיימו להסתיר את זהותם היהודית מהפולנים ומהגרמנים החלו להסתיר את זהותם היהודית-מזרח אירופית מאתנו, ילדיהם. אנחנו, הילדים, היינו שותפים למשחק הזה. כשדיברתי על צביה חשבתי על אמא. חשבתי שהאומץ משם לא הספיק לכאן. לא היה בו די לספר מה באמת קרה שם, לא היה בו די לחבר אותנו, ילדיה, לעברה, לעולם שקדם למלחמה, לקורותיה בעת המלחמה, לטרגדיה שלה, לכאביה.
רק כשהייתי חולה נסדקה חומת אלפיים שנות הגלות, סדק צר, להרף עין. הייתי שוכב במיטה ואמא היתה מהדקת את השמיכה סביבי וממלמלת ביידיש משהו שנשמע לי כמו "מיר זול זיין טייער נשומלה". לא הבנתי מה היא אומרת, אך היה ברור לי, מהרכות שבה נאמרו המילים, שאני שומע תפילה קדומה שהגיעה ממקום אחר, מהעולם ההוא שלפני המלחמה, תפילה שעברה אליה מאמה, ואליה מהדורות שלפניה.
ברדיו דעך קולה של חווה אלברשטיין ואת מקומו תפסו צלילי כינור וקלרנית. קולו העמוק של הקריין השתלב במנגינה רכה, מלודית: "צלילים מתוך פסקול הסרט `אַמַרקוֹרד`, שבארץ קראו לו `זיכרונות`, סרטו של פרדריקו פליני, במאי סרטים השב לכפר הולדתו כדי לתאר את האנשים שסבבו אותו בילדותו, בשנות השלושים, תקופת שלטונו של מוסוליני באיטליה."
פתאום היה הכול ברור לי. נזכרתי בסרט, שיר הלל לזיכרונות, לנוסטלגיה. קינאתי בפליני. רציתי להיות הבמאי השב לכפר הולדתו ומתאר את האנשים שסבבו אותו בילדותו.
תמיד אהבתי סרטים. תמיד רציתי לעשות סרטים. אחרי שסיימתי את לימודי ההנדסה באוניברסיטת קליבלנד שבמדינת אוהיו למדתי קולנוע באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. כשלמדתי לא ידעתי אֵילו סרטים אני רוצה לעשות. יותר מכול הייתי עסוק בפנטזיות על הנפת פסל האוסקר. בתום לימודי, כשחזרתי לארץ, התרחקתי מהעשייה הקולנועית ופניתי לתפקידי ניהול בטלוויזיה. שנים רבות עסקתי בקניית אלפי שעות טלוויזיה וסרטי קולנוע מחו"ל, פיקחתי על הפקות טלוויזיוניות והקמתי ערוצי טלוויזיה. אבל ביצירה האישית שלי, בהבעת הכאבים, האהבות והזיכרונות שלי, לא עסקתי. באותו רגע, למשמע הצלילים הזורמים של נעימת הסרט "אמרקורד", שכל כולם שיוט במשעולי הזיכרונות, הבנתי למה רציתי לעשות סרטים. ידעתי שאני רוצה לעשות סרט במו ידי. סרט שיעסוק בעולם שלי. סרט שיספר את סיפור הכפר שלי. סרט שיעסוק באנשים שחייתי ביניהם - ראלף החלבן, שהיה מקדם את כולם ב"בּוֹקֶה טוב, בּוֹקֶה אור" במבטא יקי כבד, וולוולה מוכר הבייגלה, שהודיע על בואו בתרועה רמה, בחצוצרה דמיונית שיצר מכף ידו, יוסיפון, בעל המכולת ליד בית-הספר, שהיתה לו אוזן מקופלת ורק שתי אצבעות ביד ימין, אבא של מוסיק, אמא של טובי, דודה של שולה. לספר את הסיפור של האנשים שהקרינו מחומם, מאנושיותם, אבל עם החום והאנושיות, בלי שאהיה מודע לכך, הקרינו גם הרבה כאב, הרבה צער, שעם ליטוף הראש וה"בוקר טוב" הידידותי העבירו לי מטענים של ייאוש ודיכאון, מטענים שליוו אותי כמו צללים מאיימים, כמו תאומים בלתי נראים.
יוֹרָב הירשזון
נסעתי לתל אביב דרך ואדי מילק. נחישות חדשה נשבה בי. מהדרך התקשרתי לרות, המכרה של אמא, וביקשתי שתעזור לי לאתר את אירקה, האישה שהתחבאה בילדותה בדירת המחבוא בחוג`ה 49, האישה שאמא סירבה לפגוש. רישה זכרה ששם משפחתה המקורי של אירקה הוא הירשזון, ושהיא התאלמנה ונישאה שנית. היא זכרה גם שבנה היחיד נהרג בעת שירות מילואים בלבנון בשנת 1981. רשמתי את הפרטים.
חיפשתי את אירקה ב-144. המרכזנית חיפשה וריאציות שונות של השם הירשזון, אך לא מצאה את שמה. הנחתי ששינתה את שמה לאחר נישואיה השניים, ושכחתי מהעניין.
כעבור כמה ימים, בפגישת עבודה בנושא האינטרנט, שמעתי לראשונה על אתר ההנצחה של צה"ל. נזכרתי שרות ציינה שבנה של אירקה נפל ב-1981. נכנסתי לאתר, הקלדתי את השם הירשזון בחלון של מנוע החיפוש, ועל צג המחשב הופיע דף ההנצחה לזכרו של הירשזון יורב - לוחם סיירת שריון, בנם של יוסף ואירקה, ניצולי שואה.
באתר ההנצחה למדתי שיורב גדל בקיבוץ תל יוסף, הצטיין בספורט ובכתיבת שירים ואהב לרכוב על סוסים. בקיבוץ היו לו הורים מאמצים, דיתה ודוד זיסמן. הצלחתי לאתר אותם באמצעות מזכירות הקיבוץ. הסברתי לדיתה שאני מנסה לאתר את אמו של יורב, מכרה של אמי. היא נתנה לי את מספר הטלפון של אירקה.
חלפו כמה שבועות עד שהתקשרתי לאירקה. חששתי מהדברים שאשמע ממנה. זכרתי שאמא סירבה לראות אותה. הרגשתי כאילו בעצם יצירת הקשר עמה אני מפר את כללי משחק הפאזל הדמיוני ששיחקתי עם אמא, ושהחלק של אירקה לא אמור להיכלל במשחק.
כאשר אזרתי עוז והתקשרתי ענה לי קול צרוד ועייף, "הלו," קול שנשמע כקולו של גבר.
"אני מחפש את אירקה," אמרתי.
"מדברת אירקה," ענתה.
"אני הבן של מירה אולטובסקי," הסברתי. "רישה הפנתה אותי אלייך. אמא נפטרה לפני כמה שנים, ואני עושה תחקיר מקדים להפקת סרט על חייה. אני מחפש חומר על מה שחוותה בזמן המלחמה, ואני מבין שהיית אתה תקופה מסוימת בדירה בחוג`ה 49..."
מעברו האחר של הקו השתררה דממה.
קבענו להיפגש בשעות אחר הצהריים של יום שישי. בשעה היעודה ניצבתי נרגש מול הדלת. את הדלת פתחה אישה גבוהה וכבדה, לבושה בחלוק בית. ניכר בה שבצעירותה היתה אישה יפה. היא הביעה נועם מהול בחשדנות, אך לא השאירה מקום למבוכה והזמינה אותי בתנועת יד רחבה לסלון ביתה.
"אז אתה הבן של מירה," הביטה בי ארוכות ובחנה אותי, מהנהנת בראשה לאט כאילו ממש לנגד עיניה הולך ונגלה סוד עתיק יומין. "ואיך קוראים לך?" שאלה.
"אוֹרי," עניתי.
"אוֹרי או אוּרי?" שאלה.
"אוֹרי," עניתי.
"אני מבינה... אוֹרי, פשוט אוֹרי... ולא אוֹרִיק... אני מבינה."
היא המשיכה להנהן בראשה. אני שתקתי וכנראה שנראיתי נבוך, כי היא הביטה בי ושאלה, "אוֹרי, אתה בסדר?"
"כן, אני בסדר גמור," מיהרתי להשיב. היא חייכה.
"ואתה רוצה לשמוע את הסיפור של הדירה בחוג`ה 49," אמרה בקולה הצרוד ובמבטא פולני כבד. "בסדר." ואחרי מחשבה קצרה המשיכה, "אבל יש לי תנאי אחד - קודם שנינו גומרים בקבוק ויסקי."
הייתי מופתע. אישרתי במבוכה והתיישבתי על כורסה כתומה ודהויה, שריד של סלון שעוצב בשנות השישים. היא פנתה לבר הסלוני, שפתיחת דלתו הציפה את החדר באור נאון ירקרק, שלפה משם בקבוק ג`יי אנד בי והציבה אותו על השולחן בנקישה מודגשת, במה שנראה לי מנהג עגלונים שאימצה באחד מגלגוליה. לאחר שהסירה את הפקק הניפה מעלה את הבקבוק והכריזה בדרמטיות, "אורי, לחיי החיים, לחייך, ולחיי הסרט שאתה רוצה לעשות," ומזגה מהוויסקי ביד רחבה.
אירקה
כשנגמר הוויסקי כבר ריחפה אירקה בחדר, מזיזה את רהיטי הסלון בניסיון לשחזר את מבנה הדירה בחוג`ה 49.
"זאת הדלת. כאן היה המטבח, וכאן היה המסדרון, וכאן, מאחורי הארון, היה המחבוא שהציל אותנו."
הוויסקי השפיע גם עלי. עקבתי אחרי המתרחש ועל פרצופי נסוך חיוך לא רצוני. הייתי מוקסם מהאווירה החדשה - מין מסע במנהרת הזמן.
"ברחנו מהגטו, אבא, אמא ואני. אמא שלי הכירה את סבתא שלך, אנה, מהאוניברסיטה. שתיהן היו סטודנטיות לרפואת שיניים. כך הגענו לדירה בחוג`ה 49. זאת היתה הדירה של המשפחה של אמא שלך, משפחת אולטובסקי. גרנו בתוך המחבוא. היינו יוצאים ממנו רק לכמה דקות, בלילה. אסור היה לדבר, מחשש שהשכנים ישמעו. היינו משתינים לתוך כיור ושוטפים במי הברז, כי פחדנו שהשכנים ישמעו שמורידים את המים בשירותים הרבה פעמים. כך הכרתי את מירה. החלפנו מבטים ללא דיבורים כמעט. היא היתה נערה יפה, נראתה כמו גויה גמורה, דומה לאבא שלה, רומן אולטובסקי."
אירקה דיברה בעודה צועדת הלוך ושוב לאורך המסדרון, עצרה רגע, היססה, ואז שאלה בזהירות, "סבא שלך, רומן, היה פולני... פולני אמיתי, בטח ידעת?"
"מה זאת אומרת `פולני אמיתי`?" ניסיתי לרכך את הפתעתי.
"פולני, גוי, שהתאהב בסבתא היהודייה שלך."
הוויסקי גרם לי להיות משועשע. חייכתי לעצמי. הרגשתי כמו קטר שנוסע בהילוך אחורי כדי לחפש קרונות עמוסי סודות שנשכחו מאחור.
"אחרי כמה חודשים שהתחבאנו בבית בחוג`ה סבא שלך, רומן, מצא למשפחה שלי דירת מסתור ברחוב ברברי 1, ליד מטה הגסטפו. ההורים שלי נראו מאוד יהודים, ולא העזו לצאת לרחוב. רומן היה מביא לנו אוכל בכיסים."
אירקה שוב עצרה, לגמה מהוויסקי, וכמו גיבורה במחזה סוריאליסטי המשיכה בשיטוטה התיאטרלי בין הרהיטים הפזורים בדירה.
"האחות של אמא, רינה, עדיין חיה?"
"כן," השבתי, "היא חיה בעיירה בדרום צרפת."
"יופי, יופי," נדה בראשה בפליאה. "היא היתה החברה הכי טובה שלי, אתה יודע? אני כמעט השתגעתי שם, סגורה בדירה בברברי 1, אז ההורים שלי הרשו לי לבקר אותה פעם בשבוע, ביום שלישי. היינו בערך בנות אותו גיל, שלוש-עשרה, צעירות מאמא שלך בשלוש שנים. היה לנו יומן משותף. כתבנו בעיקר על אהבתנו ליורק, החבר של מירה, אמא שלך. עליו בטח שמעת."
המילים "החבר של מירה" הרתיעו אותי, אבל הייתי סקרן ורציתי שאירקה תמשיך. הנהנתי בראש במחווה שהיתה יכולה להתפרש גם ככן וגם כלא. אירקה הבינה את מבוכתי, ולא התעקשה על תשובה ברורה.
"לפני המלחמה יורק היה סטודנט לספרות באוניברסיטה של ורשה. הוא כתב סיפורים קצרים וחלם להיות סופר. הוא היה גבוה ויפה, יופי מיוחד, עדין מאוד. הוא נראה תמיד קצת עצוב, אבל היה מלא אנרגיה ושמחת חיים. היה לו `מראה טוב`, מראה לא יהודי. כשהחלה המלחמה וסגרו את הגטו הוא היה בין הראשונים שהעזו לברוח מהגטו ולהצטרף למחתרת הקומוניסטית. חברים במחתרת סידרו לו עבודה בתור שוער בבית-חולים של נזירות ברחוב חוג`ה 60, מרחק כמה בתים מהבית שבו גרה המשפחה של אמא שלך." אירקה פתחה בקבוק ויסקי נוסף. "הסרט מתקדם בסדר?" שאלה כשהשקנו כוסיות.
"בסדר, בסדר," מלמלתי, מחייך חיוך לא רצוני. "איך הם הכירו בכלל?" רציתי להחזיר אותה לסיפור.
היא המשיכה בשיטוטה, מחזיקה את כוסית הוויסקי, מותחת את שתיקתה, מבהירה לי שהיא מכתיבה פה את קצב העניינים.
"הוא הכיר את סבא שלך בפעילות שלהם במחתרת. הם עזרו ליהודים לברוח מהגטו ולהסתדר בצד הארי של ורשה. יורק היה מביא לרומן תעודות מזויפות עבור היהודים שנמלטו מהגטו, וככה הוא הכיר את אמא שלך. הוא ומירה דיברו כל הזמן על ספרים, על איך מתקנים את העולם. אני ורינה היינו מקשיבות לשיחות שלהם באמצעות כוס שהצמדנו לקיר. הם התאהבו, והשיחות שלהם השתנו. חלמו על החתונה שיערכו אחרי המלחמה, על ילדים. מירה רצתה גם כלב זאב גדול, ויורק התנגד. היו להם גם ויכוחים על ההצטרפות שלה למחתרת. יורק התנגד, אבל זה לא עזר לו. מירה היתה מבריחה נשק בתוך מעיל צמר גדול, נשק שהיה מיועד למחתרת היהודית. אנטק היה בא לקבל את הנשק."
"ומה קרה עם יורק?"
"הוא השתתף בפשיטה אומללה על בנק, אולי זו היתה קופה של בית-קולנוע, אני כבר לא זוכרת. המחתרות היו שודדות כסף בשביל הפעולות שלהן. אחרי הפשיטה יורק פשוט נעלם. ממירה לא שמעתי כלום עד שנפגשתי עם רישה כאן, בארץ. הייתי בטוחה שגם היא מתה." אירקה עצרה מאחורי ונשענה במרפקיה על כתפי. "חבל שאתה לא כותב, אתה תשכח הכול."
שתקתי. הקרבה של אירקה הביכה אותי. הרגשתי שהיא מחייכת חיוך ממזרי מאחורי גבי.
"היתה לי פנטזיה איך בסוף המלחמה אני פוגשת את יורק, אנחנו מתחתנים, ולילדה שנולדת לנו אנחנו קוראים מירה, על שם אמא שלך."
לא ידעתי איך אני צריך להגיב. שתקתי. אירקה חזרה לצעוד, אבל צעדיה נעשו הססניים. היא פסעה כשהיא נתמכת קלות בקיר ועצרה מול תמונה ממוסגרת בשחור - פני נער יפה תואר לבוש מדים, כתף גאה מציגה דרגות סמל, וחיוך אופטימי, רגוע, מרחף על שפתיו. היא התבוננה ארוכות בתמונה, ואני הבנתי שקרונות נוספים של סודות עושים את דרכם אלי. את מועקתם חשתי בחזה, מתפשטת אט-אט בין הכתפיים.
"היה גם הסיפור עם הגסטפו, עליו בטח לא שמעת, נכון? אני זוכרת את היום הזה כאילו היה היום. זה היה יום שלישי, היום בשבוע שבו הייתי באה לבקר את רינה. יורק וחבר שלו, טאדק, היו שם. הם היו נרגשים במיוחד, הסתודדו עם מירה, אחר-כך נפרדו ממנה ויצאו. השעה היתה בדיוק שבע כשפתאום שמענו צעדים, רעש של נקישות מגפיים במעלה המדרגות. הרעש התקרב כמו רעם מתגלגל, כאילו עדר שוורים עולה לקראתנו, בהתחלה מחדר המדרגות הראשי ואחר-כך גם מכיוון מדרגות החירום. לא זזנו. היה ברור לכולם שאלה סוכני הגסטפו. הסתכלנו אחד בשני, מחפשים עזרה, מחפשים סימן לנחמה. היינו קפואים וחיוורים. הם החלו לדפוק בדלת, בהתחלה באגרופים, אחר-כך בבעיטות ובקתות רובים, בליווי צעקות בגרמנית." היא הצמידה את כפות ידיה לאוזניה, להמחיש את עוצמת הרעש.
"מירה התאוששה ראשונה. בלי לדבר, בפנים קפואות, תפסה אותי ואת רינה בזרועות, דחפה אותנו לכיוון הארון, הוציאה לוח עץ מגבו של הארון והדפה אותנו לתוך החלל הצר שהיה מאחוריו." אירקה ליוותה את תיאוריה בתנועות שחזרו להיות חדות ונחרצות, משתמשת במודל שבנתה מרהיטי הבית כדי להדגים את שהתרחש.
"אחר-כך, במהירות, הביאה מירה גם את אמא שלה ועוד גבר ואישה שהיו בבית, אנשים שלא הכרתי, והשיבה את לוח העץ למקומו. היה חושך מצרים, ואני ורינה חיבקנו אחת את השנייה, פוחדות לנשום, רועדות, רעד שלא ניתן לשליטה." אירקה הניחה בהצלבה את כפות ידיה על כתפיה. רעד חלף בגופה. היא הביטה במראה שהיתה תלויה על הקיר והמשיכה כמקריאה מספר פתוח, בקול רם וברור, "כעבור מספר שניות חדלו הדפיקות בדלת. שמענו צעקות בגרמנית בתוך הדירה. מירה התווכחה אתם בגרמנית, סבא שלך התחנן אליהם בפולנית. ריהוט נזרק, חפצים הושלכו. היה ברור שסוכני הגסטפו עורכים חיפוש. אחר-כך נטרקה הדלת. השתררה דממה. הם לקחו את מירה ורומן. עמדנו בתוך המחבוא, עדיין רועדות, ופחדנו לצאת. היה ידוע שלגסטפו היתה מין שיטה כזאת: מכיוון שידעו שיהודים מתחבאים, הם היו משאירים סוכן שהיה ממתין בשקט, מחכה שהמסתתרים יצאו מהמחבוא. בארבע לפנות בוקר לא יכולנו להתאפק עוד, ובשקט-בשקט יצאנו מהכוך. למזלנו, הפעם לא השאירו איש בדירה. בשש בבוקר, כשהוסר העוצר מעל ורשה, חזרתי לדירה בברברי."
אירקה התיישבה בכבדות על הכורסה שמולי, כמי שסיימה מלאכה קשה, ולגמה את שארית הוויסקי מכוסיתה.
"ממש לא האמנו, אבל קרה נס, הגסטפו שחרר את אמא שלך ואת סבא שלך כעבור שבוע. סבא שלך העביר את מירה ואת רינה לבית בכפר, ורק סבתא שלך, אנה, נשארה בדירה בחוג`ה. כעבור חודש סוכני גסטפו שוב פרצו לדירה, והפעם תפסו אותה. אמרו שהיתה הלשנה, שזה היה השוער של הבית בחוג`ה 49, יימח שמו." היא המשיכה לדבר כשעיניה עצומות: "ידענו שהמחבוא ברחוב ברברי בסכנה. סבא שלך עזר לאבא שלי למצוא לי מחבוא חדש, אצל גוי אחד, סבראן סדובסקי, ברחוב קורצה."
אירקה המשיכה, אבל אצלי המשיך להדהד המשפט "הם לקחו את מירה", צירוף מילים בלתי נתפס... אמא שלי כלואה... מאחורי סורג ובריח... אמא שלי במרתפי עינויים... תמונות שלקוחות מחיים אחרים... "קרה נס, הגסטפו שחרר את אמא שלך"... למה הגסטפו שחרר אותה? רציתי לשאול, ולא שאלתי.